יסודות העבירה של קבלת דבר במירמה

ב-16 בחודש סקרנו כמה מהסוגיות שהוכרעו ע"י השופט נתן עמית בתיק פלילי 527/94: מדינת ישראל נגד דב רבינק. פסק דינו הארוך במיוחד של עמית - מעל 200 עמודים - סוקר סוגיות נוספות, ומצאנו לנכון להאיר את סוגיית העבירה של קבלת דבר במירמה, שאותה ממצה עד תום עמית בפסק דינו. המדובר, כמובן, בהכרעת הדין, שהרי גזר הדין טרם ניתן. רו"ח דב רבינק נמצא אשם בכך שנטל לעצמו החזרי מס הכנסה שהיו מיועדים ללקוחותיו.

הנאשם הואשם בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 415 (סיפא) לחוק העונשין. עבירה זו יוחסה לנאשם במישור היחסים בינו לבין שלטונות המס, במה שנוגע לקבלת החזרי המס לחשבונותיו, תוך הצגת מצג עובדתי כוזב. הנסיבות המחמירות נטענות בהתחשב באופי ביצוע העבירה, גובה הסכומים, ריבוי המקרים, והעובדה שמדובר ברואה חשבון וביחסי אמון בינו לבין שלטונות המס.

התובעת, עו"ד ארליך, סיכמה לגבי עבירה זו כך:

"הנאשם מואשם, כי קיבל במירמה את החזרי המס של לקוחותיו לחשבונותיו הפרטיים, כאשר המירמה התבטאה בכך, שהנאשם גרם לשלטונות המס להאמין, כי הנאשם פועל על דעת הלקוחות במכתבי שינוי החשבון ושינוי המען ששלח אליהם. על סמך המצג הכוזב, ובהאמינם כי זהו רצונם של הנישומים המיוצגים על-ידי הנאשם, נפרדו שלטונות מן החזקה בכספים לטובת הנאשם". ומשום כך, לטענתה, יש להרשיעו בדין.

לעומתה, טענה הסניגורית, חנה ברוכי, שהתביעה לא הוכיחה אף אחד מהיסודות העובדתיים של קבלת דבר במירמה, שהם: הצגת טענה כוזבת, קבלת דבר כתוצאה מהטענה הכוזבת, וחסר למרומה. לטענתה, במכתב שכתב הנאשם למס הכנסה, לא צויין שהחשבון בבנק המזרחי שייך לנישום, ולכן לא היה מצג כוזב; לא חל אז איסור להעביר החזרי מס לחשבון המייצג; והנאשם ציין במכתב "בשם מרשי", ואף עובדה זו לא כוזבת.

סעיף 415 לחוק העונשין קובע:

"המקבל דבר במירמה, דינו מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו מאסר חמש שנים". וסעיף 414 לחוק, שהוא סעיף ההגדרות, קובע:

"'דבר' - מקרקעין, מטלטלין, זכות וטובת הנאה.

"'מרמה' - טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת.

"לרמות - להביא אדם במירמה לידי מעשה או מחדל".

מה שקימץ החוק בלשונו, מילאה ההלכה בפסיקה רחבה. קבלת דבר "במירמה" מבחינת היסוד העובדתי שבעבירה, מבטאת דרישה להצגת מצג כוזב, ודרישה לסיבתיות, בין הצגת המצג וקבלת הדבר (ע"פ 331/87 סלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ב (2) 298, 306; ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 4, 20). ומבחינת היסוד הנפשי שבעבירה, ברי מהנסיבות שמי שמציג מצג כוזב כזה, מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הנובעת מהצגת המצג הכוזב.

העלמת עובדה, כמוה כמצג לא אמיתי (ע"פ 593/81 מנדלבאום נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו (2) 505; ע"פ 535/88 מרובקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מה' (1) 265), וקיימות וריאציות נוספות ומגוונות, ככל שכוח הדמיון האנושי יכול ליצור, שיכולות להיות מצגים כוזבים.

באשר להוכחת "חסר למרומה", אין גרימת נזק כלולה בהגדרת העבירה (ע"פ 742/78 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג (3) 449), ועוד נאמר בסוגיה זו בע"פ 752/90 ואח', שמואל ברזל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו (32) 539:

"וכשם שטובת ההנאה שמקבל המרמה אינה חייבת להתבטא ביתרון או בהישג חומריים, כך אין לראות כתנאי בל-יעבור כי נגרמו למרומה, בעטייה של המירמה, נזק או הפסד מוחשיים. חזות הכל בעבירה של קבלת דבר במירמה הינה ביתרון או בהישג למרמה, ולא בחסר למרומה".

ובהמשך: "... הפסד למרומה יכול שיתבטא רק בעצם הפגיעה שנפגע בחופש השיקול וההכרעה שלו, כתוצאה מן המירמה. שכן האינטרס החברתי עליו באה עבירת המרמה להגן הוא חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה".

מבחינת ההלכה, "נסיבות מחמירות", כאמור בסיפא לסעיף 415 לחוק העונשין, אינן מהוות אחד מיסודות העבירה, אלא גורם להחמרה בעונש, ובתור שכאלה יש לפרט אותן בכתב האישום, ולהוכיחן בראיות.

מה הן "נסיבות מחמירות" - אומר על כך בריכוז כב' השופט יעקב קדמי:

"'הנסיבות המחמירות' יכול ותהיינה נעוצות בתיחכומה של המירמה, או בהיקפה ומימדיה; או בהיותה פרי מאמץ מתוכנן, שיטתי וממושך; או במעמדו המיוחד של העבריין כלפי קורבנו (מעמד המקנה לו 'אמינות');..."

כשבאים להסיק מסקנות גם בגיזרה החלקית הזו, מצא השופט עמית לנכון להשקיף על הפרשה בכללותה, והסתמך על האופן שהתבטא רכז החקירות של מס הכנסה, קרלו הורטיג: "אנחנו ראינו את כל התיכנון מראש, כל פעולה מה שיהיה, כמו שאומרים: 'סוף מעשה במחשבה תחילה'". לא בכדי מסר הנאשם הודעה למס הכנסה על שינוי כתובתם של הלקוחות, ועקב בקפידה אחר העידכון, וכשווידא שהעידכון נעשה, לא בכדי הודיע על שינוי חשבון הבנק. את שתי ההודעות הוא מסר ללא הרשאת לקוחותיו, ואם כתב בכמה הודעות "בשם מרשי", הרי היה זה בכזב, שכן הלקוחות לא הרשו לו זאת.

אך דבר זה עדיין כאין וכאפס לעומת ההודעות ששלח הנאשם על שינוי מספר חשבון הבנק, כשההודעה היא לכאורה תמימה למראה, ותמימה בתוכנה, ותואמת לפרטים שיש להקלידם במחשב מס הכנסה, דהיינו: שם הבנק, סמל הבנק, מספר הסניף ומספר החשבון. לא נאמר מאומה מי הוא בעל החשבון; מאומה לא שהחשבון איננו של הנישום; כאילו היתה זו הודעה טכנית-שגרתית על שינוי שהנישום עצמו מבקש.

בעצם התמימות המלאכותית הזו טמונה מלכודת המרמה, וגם העובדה שהמכתב ממוען למחלקת הגבייה, שתיק הנישום איננו בפניה, והיא אינה מכירה אותו, ואינה יודעת פרטים עליו, טומנת בחובה הטעיה נוספת.

לא יכול להיות כל ספק שהנאשם הציג מצג כוזב בהודעות ששלח, כאילו היו אלה הודעות לקוחותיו או בשמם, וכאילו הם מבקשים לשנות את כתובתם לכתובת אחרת שלהם, וכאילו הם מבקשים לשנות חשבון בנק שלהם לחשבון בנק אחר שלהם.

העובדה שבאותה עת לא היה מפורסם בחוזרים, שלא ניתן להעביר החזרים אלא לחשבון הנישומים בעצמם, כפי שהדבר נעשה בחוזר מ-10/95, אינה אומרת ולא כלום לעניין זה - ממילא עשה הנאשם את הדברים תוך הפרת אמונים כלפי לקוחותיו, ותוך הפרת האמון שיש לשלטונות מס הכנסה כלפי רואי החשבון המייצגים נישומים.

העובדה שמדובר ברואה חשבון, בעשרות לקוחות, במקרים רבים, במשך שנים, בסכומים נכבדים, בתיחכום, בהערמה, בשיטתיות ובהפרת חובת נאמנות דו-צדדית כלפי שלטונות מס הכנסה וכלפי הלקוחות - היא הנותנת את גוון הנסיבות המחמירות לעבירה.

לכן, הורשע הנאשם בעבירת קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, שהואשם בה באישום הראשון, עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

העבירה השנייה שבה הואשם הנאשם באישום הראשון, היא עבירת גניבה ע"י מורשה, עבירה על סעיף 393(3) לחוק העונשין. היא מיוחסת לנאשם במישור היחסים שבינו לבין לקוחותיו, במה שנוגע לקבת 108 החזרי מס שהיו מיועדים עבורם, ישירות לחשבונותיו בבנק, ושימוש בכספיהם לצרכיו הפרטיים, ובכך לגניבתם.

סעיף 393(3) לחוק העונשין, שבו הואשם הנאשם, קובע:

"העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שבע שנים:

"(3) גונב נכס שקיבל, לבדו או עם אדם אחר, בשביל אדם אחר או לזכותו".

יש לראות את הזיקה בין הגדרת עבירת הגניבה שבסעיף 383 לחוק העונשין, לבין יתר עבירות הגניבה שבאותו פרק, כמבנה-על הבנוי על יסודותיו של סעיף 383 לחוק העונשין (ע"פ 472/74 אלי שמעון אבוטבול נגד מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 301; ע"פ 535/78 דניאל קטורזה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג (1) 715).

משום כך, בעבירת "גניבה ע"י מורשה" על התביעה להוכיח כי נתקיימו בה כל רכיביה של עבירת הגניבה הבסיסית על-פי הקבוע בסעיפים 383 ו-384 לחוק העונשין, כשלצידם על התביעה להוכיח את הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 393 גופו. שכן סעיף 393 איננו קובע למעשה עבירה עצמאית, אלא קובע, שבנסיבות המיוחדות החמורות המנויות בו, העונש על גניבה ע"י מורשה יהיה עונש העולה על העונש הרגיל בגין גניבה (ע"פ 141/59 טריביש ואח' נ' היועץ המשפטי, פ"ד י"ג, 1793, 1799; ע"פ 293/89 סוקולובסקי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו (3) 92, 116).

סעיף 383(א) המגדיר מהי גניבה, קובע בצד הכוונה לשלילת קבע, שתי חלופות לביצוע גניבה. החלופה הראשונה כוללת נשיאה ונטילה של דבר הניתן להיגנב בלי הסכמת הבעל, ושני רכיבים אלה אינם רלבנטיים לעבירת הגניבה ע"י מורשה, שכן בגניבה כזו מדובר בדבר שהמורשה מחזיק.

והחלופה השנייה, זו הקבועה בס"ק (2), היא הרלבנטית, וזו לשונה: "(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, כפיקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במירמה לשימושו שלו".

ככל עבירת כוונה, העבירה של גניבה ע"י מורשה מונה מספר רכיבים עובדתיים שיש להוכיחם, כשבנוסף להם יש להוכיח את היסוד הנפשי שהוא כוונת המירמה, וכן מתעוררת בנסיבות עניין זה השאלה האם הנאשם הוא "מחזיק כדין" בהחזרים.

לשאלה, האם הנאשם הוא "מחזיק כדין", ובפרט לאחר שבית המשפט הרשיעו כבר בקבלת החזרי המס במירמה משלטונות מס הכנסה, ניתנה תשובה בפסה"ד בעניין גולדין (ע"פ 6350/93 פ"ד מ"ט (4), 1), שם קבע ביהמ"ש העליון, בהסתמך על סעיף 10(א) לחוק השליחות, הקובע ש"כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות, מוחזק בידיו כנאמן של השולח", כדלקמן:

"משנוצרה שליחות מכוח סעיף 10(א), ייחשב השלוח בכל מקרה כמחזיק בנכס כדין... לפיכך, נוכח הוראת סעיף 10(א) לחוק השליחות, ייחשב השלוח, לצורך סעיף 383(א)(2), למחזיק כדין, על אף המירמה שביסוד מסירת החזקה".

"דבר הניתן להיגנב" - על-פי ההגדרה בסעיף 383 (ג) (4)לחוק העונשין - הוא "דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם", ולא יכול להיות שום ספק במקרה זה שהעברת החזרי המס בכסף ע"י שלטונות המס עבור הלקוחות, לחשבונותיו של הנאשם בבנק, הם דבר בעל ערך (ע"פ 232/93 מדינת ישראל נ' גדעון הרנוי, פ"ד מ"ז (5) 802; דנ"פ 6748/93 הרנוי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך ל"ה, 284).

"בפיקדון או בבעלות חלקית" - אין ספק לעניין זה, שמבחינת עצם העברת החזרי המס ע"י שלטונות מס הכנסה לחשבונותיו של הנאשם, גם אם השלטונות לא ידעו שמדובר בחשבונותיו של הנאשם, היתה מבחינתם העברה לזכות הלקוחות עצמם, ובכל מקרה כפיקדון לזכות הלקוחות.

"הוא שולח יד בו... לשימושו שלו" - להבדיל מגניבה רגילה המחייבת הוכחת הרכיב של הכוונה לשלילת קבע, במקרה זה אומר הכתוב שהשולח יד "לשימושו שלו" כמוהו כשלילת קבע. גם "השימוש" צריך להיות מתוך כוונה לשלילת קבע, למרות שעל-פי הפסיקה המאוחרת, אין צורך בהוכחה כזו (ראה ע"פ 752/90 ברזל, הנ"ל).

בשורה של פס"ד שבהם נדונו מקרים דומים, נקבע ששימוש בכספי לקוחות, כמוהו כגניבה בידי מורשה כך, למשל, בע"פ 202/89 מדינת ישראל נ' רוזנפלד, פ"ד כ"ג (2) 322, נדון מקרה של עו"ד שקיבל כספי פיצויים מגרמניה עבור לקוחותיו, מבלי שהלקוחות ידעו שנתקבלו הכספים, והוא עשה שימוש אישי בכספים. הוא הורשע בגניבה ע"י מורשה, וכך גם בשני מקרים נוספים של עורכי דין ששלחו יד בפיקדונות לקוחותיהם: ע"פ 176/74 יהודה נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (1) 550; ע"פ 356/75 מנוף נ' מדינת ישראל פ"ד כ"ט (2) 829. וראה גם: ע"פ 281/82 אבוחצירה נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (3) 673; ע"פ 69/82 אלמגור נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (4) 757; ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו (3) 93.

וראויים הדברים שנאמרו בסוגיה זו בפסה"ד בעניין גולדין (ע"פ 6350/93, פ"ד מ"ט (4) 1), מפי השופט גולדברג:

"לביטוי 'שליחת יד' יש לתת פרשנות רחבה, כך שהיא חובקת כל פעולה המביאה לגריעה בהיקף נכסיו של הזולת, וגם לביטוי 'חזקה', הקודמת לשליחת היד, יש לתת פרשנות רחבה שתכלול כל שליטה המאפשרת לעושה העבירה לגרוע מהיקף נכסי הזולת".

ובהמשך: "די בעירבוב הכספים כדי שיתקיים היסוד העובדתי של שליחת היד, שאם במוקד עבירת הגניבה מצויה הגריעה מנכסי הזולת, הרי שגריעה זו מתגבשת עם הפקדת הכספים בחשבונו הפרטי של נושא המשרה, כשכוח הקנייה של הכסף נזקף לזכותו ונשלל מבעליו; אין גם מניעה להטיל אחריות פלילית כשעושה העבירה לא הפקיד במו ידיו את הכספים בחשבונו אלא הורה לאחר לעשות כן, וזה ציית להוראותיו".

ובאשר ל"מחשבה הפלילית" שבעבירה, הרי מן המפורסמות הוא שכוונה ומצב נפשי של מבצע העבירה מוסקים מהנסיבות. המבחן הוא אמנם סובייקטיבי, אך נבחן באופן אובייקטיבי, ודי להשקיף על התמונה העובדתית כמות שהיא, ולהיווכח מה עשה הנאשם בכספי ההחזרים, כדי להסיק מה היתה כוונתו. משום כך הורשע גם בעבירה זו. (כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ, פקס: 03-7523311) « «יסודות העבירה של קבלת דבר במירמה «בעקבות הכרעת הדין במשפטו של רו"ח דב רבינק שהואשם בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 415 (סיפא) לחוק העונשין * עבירה זו יוחסה לובמישור היחסים בינו לבין שלטונות המס * הנסיבות המחמירות נטענות בהתחשב באופי ביצוע העבירה, גובה הסכומים, ריבוי המקרים, והעובדה שמדובר ברו"ח וביחסי אמון בינו לבין שלטונות המס