שנור בהתגנבות יחידים

ה"שנור" מלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה, ואת היישוב העברי בארץ - במשך מאות שנים. הציונים אמנם יצאו נגד הבטלנות של בני היישוב הישן, שהתקיימו במידה רבה בזכות כספי ה"חלוקה" של נדיבי הגולה, אך עד מהרה גילו שהם עצמם אינם יכולים להסתדר בלי תרומות אלו.

כאשר קמה המדינה, נעשה ניסיון להכניס סדר במגביות בחו"ל, ובעיקר בארה"ב. על פני השטח, היתה המטרה טובה: למנוע כפילויות, להבטיח שרק המטרות הראויות ייהנו מן התרומות, לשמור על שמה הטוב של המדינה הצעירה. אבל בפועל, דומה שהיתה לכך מטרה נוספת, לא פחות חשובה: להבטיח את שלטונה של המדינה - וזה אומר: מפא"י - על זרם התרומות, שהיה קריטי באותן שנים ראשונות של מלחמה, עלייה וצנע.

תיקי משרד החוץ בארכיון המדינה בירושלים כוללים עשרות מסמכים, משנותיה הראשונות של המדינה, העוסקים במה שמכונה באחד מהם "מגביות פראיות". בחלק מן המקרים, אכן מדובר היה במגביות מפוקפקות, וטוב עשתה המדינה שבלמה אותן. אך במקרים אחרים, בולטת העובדה שמשרד החוץ ונציגויות ישראל בארה"ב התערבו דווקא כאשר ביקשו גורמים פוליטיים - יריבים לממשלתו של דוד בן-גוריון - לאסוף כספים למימון פעילותם.

פורמלית, לא התערבה המדינה בניהול המגביות. עניין זה הוטל על "ועדה לבקרה ואישור מגביות", שפעלה באגף האמריקני של הסוכנות היהודית. בוועדה זו יוצגו הנהלת הסוכנות (שהיתה אז בידיה הבלעדיות של מפא"י), הדסה, המגבית היהודית המאוחדת, מגבית ההסתדרות (עוד שלוחה של מפא"י), מועצת הקהילות היהודיות בארה"ב, ארגוני סעד וגורמים נוספים. אך למעשה, היתה ישראל מעורבת מאוד: היא הביעה דעה מי ראוי ומי אינו ראוי לגייס תרומות, ניהלה מגעים עם ה"שנוררים" ואף פירסמה הודעות כנגד מתרימים בלתי מאושרים. והעיקר: המדינה היא שהעניקה רשיונות יציאה מן הארץ למתרימים, וכך יכלה לשלוט בצורה ישירה על פעולותיהם.

יתרה מזו: המדינה נטלה חלק פעיל בישיבות "הוועדה לבקרה ואישור", והיתה לה השפעה רבה על החלטותיה. בינואר 1951 דיווח הקונסול בניו-יורק, יוסף נבו, למחלקת ארה"ב במשרד החוץ על ישיבה כזו, בה השתתף. הסעיף השלישי על סדר היום היה "מגביות נפרדות של אגודת ישראל וקרן תל-חי"; אגודת ישראל היתה אז חברה בקואליציה, ואילו "קרן תל-חי" היתה כידוע הזרוע הכספית המרכזית של תנועת החרות, יריבתה הקשה של מפא"י. הסוכנות היהודית החליטה לבטל את התמיכות בשני הגופים, בנימוק שהיא במצב כספי קשה, ובהתחשב בכך שהיו להם מקורות הכנסה אחרים. בשל כך, ביקשו אגודת ישראל וחרות לערוך מגביות נפרדות בארה"ב.

מאלפת העמדה שהציג נבו באותו דיון. הוא הביע התנגדות להשתתפותו של שר הסעד מטעם אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, במגבית של מפלגתו, אך הציע להקציב למפלגה "סכום מסוים על מנת שהדיון בעניינם יתרכז מסביב לגודל הסכום שיקבלו, במקום לעצם קבלת הקצבה על ידם". יתר חברי הוועדה התנגדו לכך, וסוכם לקיים התייעצות עם בן-גוריון.

לגבי חרות, לעומת זאת, לא עלתה כלל האפשרות להעניק הקצבה כלשהי, אבל לוועדה היתה בעיה: המפלגה ביקשה אישור מסודר לניהול המגבית, ואף הודיעה שבכוונתה לשגר לארה"ב את "מר בייגין" (הלא הוא מנחם בגין) וכמה מן הח"כים האחרים שלה. הסיכום היה, ש"אם אי אפשר יהיה להשפיע עליהם לבטל את מגביתם הנפרדת, יש לתאם איתם את הזמן על מנת שלא יפריע הדבר למגבית היהודית המאוחדת בשנת 1951".

לא היתה זו הפעם הראשונה בה חיפש משרד החוץ דרכים לטרפד מגבית של חרות. כבר בפברואר 1950 דיווח ארתור לוריא, שהיה אז הקונסול הכללי בארה"ב, למנכ"ל משרד החוץ דאז, ולטר איתן, על "סכנה" דומה. הנושא היה כה חשוב, עד שהוא כבר הועלה קודם לכן בפני שר החוץ, משה שרת, האיש מספר 2 בממשלתו של בן-גוריון. לוריא מסר, שהסוכנות היהודית החליטה להקציב 100 אלף דולר לחרות ולתנועה הרביזיוניסטית בארה"ב, כדי למנוע מגביות נפרדות שלהם. הוא הטיל ספק בתבונה שבהחלטה זו, בציינו שמדובר בארגונים חסרי חיים, הנמצאים בקשיים כספיים ניכרים וספק רב האם ההקצבה הנוספת תסייע להצילם. בשולי מכתבו ציין לוריא, כי המגבית הקודמת שערך "בייגין" בארה"ב לא עלתה יפה, וחרות עדיין חייבת כספים למלון וולדורף-אסטוריה תמורת קבלת הפנים שערכה בו.

גם בשנים הבאות בלטה התערבות המדינה כנגד מגביות של מוסדות תורניים - האמונים על ה"שנור" מזה מאות שנים. בתיקי משרד החוץ נשמרו מספר דוגמאות של כרוזים ומכתבים, באמצעותם קיוו ישיבות ישראליות להגיע לכיסי הנדיבים בארה"ב. הדבר כה הטריד את שר האוצר, אליעזר קפלן, עד בדצמבר 1951 שיגר מכתב תקיף לשר הסעד, הרב לוין, עם העתק לבן-גוריון:

"דיברנו לא פעם בממשלה על איסור ניהול מגביות בחו"ל, ונתקבלה החלטה שלא יינתנו כל מכתבי אישור וכל המלצות, לא על ידי שרים ולא על ידי פקידים במשרדי הממשלה השונים, שאפשר יהיה להשתמש בהם לסידור מגביות. נתקבלו במשרדי, באמצעות משרד החוץ, מכתבים מהשגרירות וממוסדות ציוניים בארה"ב, עם תלונות מרות על מגביות ישראליות בלתי מאושרות, ונמצאים לפני אפילו אישורים של שרים". קפלן הביא דוגמא של אישור שנתן הרב לוין עצמו, והוסיף: "אני חוזר על בקשתי לא לתת להבא כל אישורים למוסדות... לשם מה נחוצים אישורים אלה, אם לא כדי להשתמש בהם לאיסוף כספים? אשמח לקבל אישור למכתבי זה, וכמו כן את ההוראות שנתת לשם קיום החלטת הממשלה".

לעיתים אכן התערבה המדינה בעיקר כדי לשמור על כבודה. הסתדרות ציוני אמריקה פתחה בתחילת 1951 במגבית, שעשתה שימוש ישיר בחיילי צה"ל כמקדמי מכירות. ציור של חייל על רקע משלטי תש"ח עיטר את מכתב ההתרמה, אשר תיאר את מעלותיהם של חיילי ישראל. מתחת למדבקה שנשאה את שמו של הנמען, הודבקה "מדליית זיכרון" מכסף ולמכתב צורפה מעטפת תשובה: "אם פשוט תכניס שני דולר או יותר ותשליך את המעטפה לתיבת הדואר, החייל יידע שקיבלת את מדליית הזיכרון שהוא שלח לך, ושהענקת לו שוב את היד החמה של ידידות ואהבה, להם הוא כה זקוק".

נבו נזעק: "תעמולת מגבית זו מציגה את חיילי צה"ל כ'שנוררים'", כתב למשרד בירושלים. התערבותה של ישראל הועילה, וציוני אמריקה הפסיקו לשלוח מכתב זה, לאחר שכבר שיגרו 70 אלף עותקים ממנו; תוכניתם המקורית היתה לשלוח 200 אלף עותקים. קשה שלא להרהר בשאלה, מה היו אומרים היום נבו וחבריו, לנוכח מגביות שונות - חלקן רשמיות - העושות שימוש לא פחות ברור בחיילי צה"ל.

סוג אחר של מגביות להן התנגד משרד החוץ היה מגביות על בסיס עדתי. באפריל 1950 פנה חבר הכנסת זכריה גלוסקא, איש הרשימה התימנית, אל הסוכנות בבקשה לאשר לו מגבית נפרדת לצורכי בני עדתו. "הסוכנות סירבה לתת את הסכמתה, מאחר שהחזרת הגלות מתימן מהווה אחת מהנקודות המרכזיות של התעמולה השוטפת של המגבית המאוחדת, ויש לחשוש שמגבית מיוחדת לתימנים, ותהיה גם מצומצמת ביותר, עלולה במסיבות אלו לגרוע מהמגבית המאוחדת", דיווח הקונסול ג' שטראוס למשרד החוץ.

גלוסקא לא התרשם מהתנגדותו של משרד החוץ, והחל במגבית נמרצת. הוא זכה בתמיכתו של הרב הראשי דאז, הרב בן-ציון חי עוזיאל, אשר התמנה רשמית לגיזבר הוועדה שהקים גלוסקא. בנובמבר 1951 דיווח הקונסול נבו: "הנזק הציבורי אשר פעולת ועדה זו הביאה, גדול מהנזק הכספי. המגבית אשר פתחו בה הכניסה להם רק כ-11 אלף דולר בשנה שעברה, אולם הנזק שהביאו לשמה של ישראל ולדמות המשטר השורר בה גדול ביותר. תעמולתם התבססה על הגנת העדה התימנית בפני הפליה והזנחה של ה'אשכנזים' בארץ. הם אף לא נרתעו מלהביא עניין זה לידיעת הציבור הבלתי יהודי באמריקה על ידי פרסום האשמות בהפליה ב'ניו-יורק טיימס' לפני כשנה.

"...למרות המאמצים למנוע פעולותיהם, עדיין הם ממשיכים במגביתם ואינם מהססים מלהתבסס בתעמולתם על סילופים להונאת הציבור. עיינו נא בתצלום אחד הפרסומים הלוטה בזה (הצילום לא השתמר - א.ל), ותיווכחו, שמסתבר ממנו, שוועדה זו כביכול מקיימת 63 ישובים; העבירה מתימן לארץ יותר מ-30 אלף יהודים וכדומה". נבו ביקש ממשרד החוץ לפנות לרב עוזיאל, ולשכנעו למשוך את ידיו מפעולותיו של גלוסקא.

שמואל בנדור מהקונסוליה הוסיף כמה שורות משלו: "כל עוד היה מר גלוסקא חבר הכנסת, היה צורך להתהלך בעדינות איתו. עכשיו אפשר וצריך לדבר איתו ברורות ולהוקיעו ברבים, אם אין דרך אחרת להפסיק את פעולותיו בארה"ב... שערוריית השערוריות היא שרב ראשי בישראל נותן את שמו לוועדה כזו ואף משמש גיזבר. אינני מניח לרגע שכבוד הרב עוזיאל יודע על הנעשה בוועדה זו".

למרות דרישות תקיפות אלו, לא מתועדת בתיקי משרד החוץ פעולה כלשהי שנעשתה בנושא. ייתכן שאנשי המשרד בירושלים זכרו את התשובה הקצרה שקיבלו, בתחילת 1951, מלשכתו של השר קפלן באותו עניין: "שר האוצר מכיר בקשיים הנגרמים על ידי מגביות נוספות, אולם הוא אינו יודע מה אפשר לעשות להפסיקן".

ואכן, הממשלה התקשתה להפסיק מגביות לאחר שאלו כבר החלו, ובמיוחד אמורים היו הדברים במגביות פרטיות למיניהן. מקרה בולט התרחש בחודשיה הראשונים של המדינה, כאשר רפאל הלפרין - אז עדיין איש שרירים, ולא רב ומחבר ספרים ובעל רשת חנויות אופטיקה, יצא לגייס כספים להקמת "בית ספר לחינוך גופני" בארץ. עניינו של הלפרין העסיק את משרד החוץ במשך חצי שנה - מספטמבר 1948 ועד פברואר 1949. מכתב של המחלקה להכשרה גופנית בוועד הלאומי - אחד מגופי המדינה שבדרך - אל משרד החוץ, גילה כיצד פעל הלפרין בארה"ב:

"מר ר' הלפרין פנה אלינו בסוף 1947 בבקשה לעזור לו להשיג ויזה אמריקאית כדי להשתלם באחד מבתי הספר לחינוך גופני שם, אחרי שקיבל אישור מבית ספר אחד והמציא אותו לקונסול האמריקאי. מצאנו את האפשרות לתת לו מכתב לקונסול. לא ידוע לנו שמר הלפרין היה קצין ההגנה, ושהוטל עליו להדריך את חברי ההגנה בחינוך הגופני... כן לא ידוע לנו שמר הלפרין נשלח בשליחות רשמית מטעם הממשלה. המוסד הלאומי היחידי, המטפל בהקמת בית ספר לחינוך הגופני בארץ (מרכז ההדרכה על שם צ"א וינגייט) זהו מחלקתנו, ובלי ספק היו מתקשרים איתנו במקרה של שליחות רשמית לאיסוף כספים למטרת בית ספר לחינוך הגופני. לעצם העניין - הרי לא מתקבלת על הדעת שליחות כזו בכלל. הודעתו של ר' הלפרין בעיתונות על 'שליחות רשמית מטעם ממשלת ישראל במטרה לאסוף חצי מיליון דולר להקמת בית ספר לחינוך גופני בארץ' יש לראות, איפוא, כהונאה" (ההדגשות במקור).

למסמכים בנושא הלפרין צורפו צילומים של מודעות שפירסם בארה"ב, תחת הכותרת "האיש החזק של ישראל" - אם כי היו אלו מודעות על מופעים שלו במיאמי ולא על גיוס כספים. ואולם, הקונסול לוריא אמר, שמאחורי המופעים עמדה המגבית הבלתי-מאושרת של הלפרין, ואף הודיע רשמית, שלמעשיו של הלפרין אין אישור כלשהו של ממשלת ישראל. לוריא הוסיף, כי הלפרין נקרא לשוב ארצה על מנת לשרת בצה"ל.

הלפרין לא נשאר חייב. הוא מיהר לפרסם מכתב גלוי ללוריא בעיתון "פלורידה סאן", תחת החתימה "מנכ"ל המכון הישראלי לחינוך גופני", בו אמר: "במדינה דמוקרטית אין צורך בחסות ממשלתית לכל יוזמה שהיא, פרטית או ציבורית. בכל מדינה דמוקרטית יכולים להתקבץ אנשים ולהחליט על פעולותיהם והפרוייקטים שלהם". הוא טען, כי ועדה מיוחדת של אישים מכובדים מתחום הספורט הוקמה, כדי לקדם את בניית בית הספר לחינוך גופני בישראל, והוסיף: "כל הטענות נגדי החלו כאשר סירבתי להפוך את המוסד הזה לפרוייקט של מפא"י, משום שאני מאמין שאסור שלמוסד כזה תהיה זיקה פוליטית כלשהי. לדעתי, זוהי שערוריה שעובד מדינה מנצל את סמכותו כדי לקדם את האינטרסים של המפלגה אליה הוא משתייך, במקום את האינטרסים של תושבי מדינת ישראל הצעירה".

זה היה יותר מדי מבחינתה של ממשלת ישראל, אשר כבר באותו חודש - פברואר 1949 - הורתה להלפרין לשוב ארצה. ראובן דפני מהקונסוליה בניו-יורק כתב בסיפוק גלוי לאסתר הרליץ מן המשרד בירושלים: "שמח אני לראות כי מוסדותינו סוף סוף נקטו באמצעי פעולה נגד האיש הזה. חבל רק שעשו זאת באיחור, כי יודע אני כי הברנש הספיק בינתיים לצבור לו סכום כסף לא פעוט. היי בטוחה, כי אנו כאן נעשה את כל המאמצים למנוע בעד המשך פעולותיו, במקרה שיסור לחלק זה של העולם".

הלפרין לא היה היחיד שניסה להיאבק עם ההוראות המגבילות של המדינה. ב-1953 הקדישו במשרד החוץ זמן לא מועט לטיפול ביצחק פירסט-פרידמן, אשר הגיע לארה"ב במטרה לאסוף כספים בקרב יוצאי פינסק, לשם נטיעת גן בתל-אביב על שמו של הידוע בבני העיר - הנשיא המנוח חיים ויצמן. לפרידמן היה אישור מ-1952 מראש עיריית תל-אביב דאז, ישראל רוקח, אשר למרבה המבוכה שימש שנה לאחר מכן כשר הפנים. העירייה מיהרה להסביר למשרד החוץ, כי הכוונה היתה רק למגבית פרטית בין יוצאי פינסק, ולא למגבית פומבית - כפי שעשה פרידמן. ממלא מקום ראש העיר, חיים לבנון, פנה לפרידמן, וביקש ממנו להפסיק את פעילותו ולהחזיר את המכתב.

אבל לרוקח היתה דעה שונה, והוא שב ושיגר לפרידמן מכתב, בו איחל לו הצלחה בהמשך המגבית. אברהם הרמן, איש הנציגות בניו-יורק, נפגש ל"שיחה מאוד בלתי נעימה" עם פרידמן, אשר דיבר על הצורך לאסוף 35 אלף דולר, למרות שלא היתה בידיו תוכנית ממשית.

"מר פרידמן דיבר איתי בטון מעליב על 'פקידים פרופסיונליים של הסוכנות היהודית שאינם רוצים בהתחרות, שחיים על חשבון העם היהודי וכו' וכו'", דיווח הרמן. "מזה אני למד, כי ייתכן מאוד ותוכניתו של מר פרידמן היא לחיות על חשבון העם היהודי, אך ללא כל ביקורת. על כל פנים, כך דיבר". יהודה לויט מניו-יורק הוסיף בדיווח לירושלים, כי פרידמן טען באוזניו, ש"הוא נהנה מיחס מיוחד במדינה, לא כאזרח רגיל, אלא כאיש אשר במו ידיו בנה את מדינת ישראל... הוא יעורר את כל יהדות אמריקה נגד העוול שנעשה לו". מן המסמכים קשה לשחזר כיום כיצד נגמרה פרשה זו.

סוף דבר: המציאות היתה חזקה יותר מן התוכניות הפוליטיות והפקידותיות, וארה"ב נותרה עד היום זירה מרכזית למגביות ישראליות ויהודיות מכל הסוגים.«איתמר לוין«שנור בהתגנבות יחידים«לאחר הקמת המדינה, ניסתה ממשלת ישראל להשתלט על המגביות בארה"ב. עיקר המאבק נוהל נגד יריביה הפוליטיים של מפא"י ונגד התרמות פרטיות למיניהן - אך ללא הצלחה מרוב