העליון מעדיף מתן צו מניעה כסעד

יש פסקים לא מעטים, אשר בעיון מיידי בהם קשה להבחין בהלכות הפסוקות שבהם, בייחוד אם מדובר בפסקי דין של בית המשפט העליון, שהם, כידוע לכל, בעלי ערך תקדימי מחייב. פסק כזה הוא ע"א 3668/98 המערערת: בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (עו"ד ג. טימיאנקר) נגד המשיבות. 1. פידיאס אחזקות בע"מ (עו"ד ר. ברנט), 2. אייס ישראל (מוצרי עשה זאת בעצמך) בע"מ (עו"ד א. אקוניס), שנפסק בו ביום 17.6.99. ישבו בדין הנשיא א. ברק, הגב' ט. שטרסברג-כהן ופרופ' י. אנגלרד. השניים הראשונים הסכימו לפסיקתו של אנגלרד בדבר קבלת הערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

אנגלרד נודע כמומחה מובהק לדיני הנזיקין קודם להתמנותו לכהונת שופט, והוא כיום אחד השופטים העליונים שמצטיין ב"פוריותו", אם ניתן להיזקק ללשון זו, וחוות הדעת שלו נוגעות לכל תחומי המשפט. והנה, בפרשה שהזכרנו נזדמן לאנגלרד לחוות דעה בענייני נזיקין. חוות הדעת עוסקת ברובה בשלילת המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי, אולם לפסק נודעת חשיבות בנושא הנסקר בו, גם אם ההלכות הנגזרות ממנו כמעט חבויות בין השורות.

אומרים אנו דיני נזיקין, והאסוציאציה המיידית היא נזקי גוף, תאונות וכיוצא באלה. אך דיני הנזיקין מתפרשים לתחומים רחבים מאוד. די להזכיר בהקשר זה את עוולת הרשלנות, שנודעת לה נפקות רבה בתחומים כה רבים. הפסק שבפנינו אינו עוסק בעוולת הרשלנות, כי אם למקרא המפורט בו. אפשר שניתן היה לכרוך אותה בנדון, אלא שלא נעסוק במה שאין בפסק, אלא במה שיש בו, וגם במה שיש בו נחלץ את מה שעשוי לשמש כמדריך וכמנחה בבחינת תקדים והדבר מכוון בשני תחומים: תנאים למתן סעד של צו מניעה ותנאים להיווצרות עוולת גרם הפרת חוזה.

אך קודם לכן כמה מילים על הרקע העובדתי. הלא רקע זה הוא בבחינת משל, ואין ההלכה המשפטית אלא בבחינת הנמשל בלבד. אפשר שהנמשל חשוב מהמשל, אך מה טעמו ללא משל? ובכך, המשיבה 1, פידיאס, משכירה נכסים בצומת בילו. זה לא בדיוק קניון, אך זה משטח שיש בו בתי עסק רבים, והוא הומה קונים ועוברי אורח יומם ולילה, בכל ימות השבוע, בימי חול ומועד, בששת ימי המעשה ובשבתות, ואין בתי העסק שבו נועלים את שעריהם אלא ביום הכיפורים.

השוכר בית עסק במרכז כזה מוכן לגלות נדיבות בתשלום דמי השכירות אם הוא זוכה לבלעדיות בתחום העיסוק שלו. שוכר כזה מעוניין במונופולין בגבולות מרכז הקניות הזה. שוכר כזה היתה גם המערערת, והמשיבה 1, בעלת המרכז, הסכימה בחוזה להקנות לשוכרת זו בלעדיות במימכר מוצרי חשמל, תקשורת ואלקטרוניקה. נושא הבלעדיות היה, כמובן, משמעותי מבחינתה של בסט ביי.

עוד קודם לכן התקשרה פידיאס בהסכם עם חברת אייס, המשיבה השנייה. אף זו קיבלה בלעדיות בתחום "עשה זאת בעצמך" והתחייבה שלא לעסוק בתחום שאינו נמנה על מטרות השכירות כפי שנרשמו שחור על גבי לבן בחוזה השכירות.

אם צדדים לחוזים היו מכבדים את החוזים שהם חתומים עליהם, היו שופטינו יושבים בטלים ממלאכה, ומן המפורסמות הוא שהם עושים לילות כימים כדי להכריע בסכסוכים בין הבריות, והסכסוך שבפנינו ראשיתו בכך שאייס החלה למכור טלוויזיות ומכשירי וידיאו. אבל בסט ביי החליטה שלא כדאי לה לפנות לבתי המשפט העמוסים לעייפה.

בסט ביי מחתה, אך לפי שמדובר היה בהיקף קטן של מכירות, לא יצאה מגדרה, אף לא הטריחה את פרקליטיה וממילא לא פנתה לערכאות. אולם ביוני 1997 חל שינוי בעסקיה של אייס. הוקמה מחלקה למכירת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה שניהולה הועבר על ידי אייס לזכיינית "אלקטרו דיפו".

במחלקה החדשה החלו במכירת מכשירי חשמל "גדולים", כגון מקררים, מכונות כביסה, מדיחי כלים ויתר מכשירי החשמל אשר כונו בהקשר הנתון "קו לבן", והם היוו תחרות חריפה לבסט ביי, אשר הפעם החליטה שלא לעבור בשתיקה. גם הבעלים פידיאס מחו כלפי אייס, אך העימות עמד בעינו עד כי הוגשה התביעה למחוזי ומשם לעליון. בעלי הדין החליטו, כי תחילה יקויים דיון בנושא צו המניעה, ואילו בעניין הפיצויים יקויים דיון בשלב מאוחר יותר. אנחנו עומדים, איפוא, בשלב הערעור על אי מתן צו מניעה על ידי המחוזי ומתייחסים לפסק דינו של אנגלרד אשר נעתר ליתן צו מניעה על דעת שני עמיתיו להרכב.

אנגלרד מקדיש חלק ניכר מפסק דינו להפרכת טעמי המחוזי לאי מתן הצו. לאלה נודעת חשיבות פחותה בהקשר לחשיבותו של הפסק. אך נקודת המוצא של אנגלרד ושל המחוזי היתה משותפת: אייס הפרה את התחייבותה החוזית כלפי הבעלים. כאן נכנס לתמונה סעיף 62 לפקודת הנזיקין, על פיו "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי". הוראה זו שבחוק הנזיקין הרבתה להעסיק הוגי משפט.

בזכות הוראת דין זו הופכת הזכות החוזית, "האובליגטורית", זכות שמחייבת לכאורה בין הצדדים לחוזה בלבד, לזכות המחייבת את מי שאינם צדדים לחוזה, בבחינת זכות קניינית, או זכות מעין קניינית, או רכושית ומכל מקום זכות החדלה להיות תקפה אך ורק בין תחומי החוזה. והנה בין בסט ביי לבין אייס לא היה חוזה.

אך באשר לענין הנדון עמדו כמה שאלות להכרעה. כאמור בענין פרשנות תניית הבלעדיות לא היתה ולא יכלה להיות מחלוקת פוסקים. השאלה השניה היתה אם בסט ביי, בוויתורה הראשוני ביחס למכשירי חשמל חסרי משמעות מבחינתה, נמצאה מנועה ומוותרת ביחס למכשירי החשמל מ"הקו הלבן". המחוזי סבר שכן. אנגלרד סבר שלא. כיוצא, אין לנעול שערי בית המשפט מבעל דין המבקש סעד רק משום טרח להזדרז ולהטריח את בתי המשפט.

טענת ויתור עקב התנהגות יש לקבל באיפוק רב ולטעמנו ראוי כיום לקבלה רק ככל שהיא מתיישבת עם עקרון "תום הלב" המעוגן בחוק החוזים (חלק כללי) ואשר על פי אותו חוק חל עקרון תום הלב על כל פעולה משפטית, לאמור על כל פעולה שיש לה, או שיכולה להיות לה, תוצאה במישור הזכויות והחובות בין בני אדם או תאגידים.

נושא מענין אחר היה מתן צו המניעה. המחוזי סרב. אנגלרד נעתר. יש טענה מקובלת שמקום שניתן לפצות בפיצוי כספי אין מקום ליתן צו מניעה. טענה זו בפרשנותה הקיצונית יכולה להוביל לתוצאה כי לעולם לא ינתן צו מניעה, שהרי אם בעניין נזקי גוף יודעים בתי המשפט לפסוק פיצוי, כלום קצרה ידם לפסוק פיצוי בגין הפסדים ממוניים או נכסיים? כמובן גישה קיצונית זו אינה מקובלת על בתי המשפט, אך לא פעם נמנעים הם מליתן צו מניעה משום שמתאפשר פיצוי כספי.

כך סבר המחוזי. יש גם מלומדים הסוברים כיום כי ראוי ליתן להפרה להתמשך ולהימנע מהפסקתה השיפוטית. סברה זו קשורה לתאוריה של "הפרת חוזה יעילה". על פיה יש לאפשר את הפעילות הכלכלית היעילה יותר, תוך חיסכון ב"הוצאות העיסקה". בהמשך לתאוריה זו, הרי בשוק משוכלל, שאין בו "הוצאות עיסקה", התוצאה הסופית תהיה ממילא המשך הפעילות הכלכלית היעילה יותר.

הנה בא פרופ' אנגלרד ודוחה תיאוריה זו מכל בכל. הוא דוחה את הגישה "הטהרנית הכלכלית". דחיה זו חשובה ביותר, משום שיש המאמצים אותה, או הסבורים שיש לאמצה גם בתחומי משפט אחרים, לא רק בענייני חוזים, אלא למשל, גם בדיני החברות. התורה הזו ושכמותה חביבות במיוחד על אלה שרכשו השכלה משפטית בארה"ב, ששם לא חדלים לחפש את הזיקה בין המשפט לבין הכלכלה, בין תכליתה של הנורמה המשפטית לבין החיסכון הכלכלי.

אנגלרד קובע כי בית המשפט העליון לא רק מסתייג מגישה זו אלא מדגיש כי יש ערך מוסרי לעצם קיום ההבטחה החוזית. גם אם יש משקל כלשהו לשיקולים כלכליים, אין בבחינת חזות הכל במשפט הפרטי. במרכזו, רעיון הצדק המתקן מההיבט המוסרי. מה גם כי השקפה זו מקובלת גם על המחוקק אשר קובע את הסעד של צווי עשה וצווי מניעה בצד הסעד של הפיצויים.

אנגלרד גם דחה את הטענה כי צו המניעה שינתן יהיה חסר תועלת, משום שהזכיינית לא היתה צד למשפט - דעתו היא כי צו כזה עשוי לחול על צד שלישי מסוגה של הזכיינית. המחוזי לא נעתר לבקשה ליתן צו מניעה, משום שסבר כי עוולת גרם הפרת חוזה לא נתגבשה במקרה בשל אי קיום התנאי של "בלי צידוק מספיק". המחוזי סבר כי היה צידוק.

אנגלרד שוכנע כי לא היה צידוק מספיק ובהקשר זה הזכיר מחלוקת מלומדים בשאלה אם טעות בצידוק יכולה להיות הגנה בהקשר לעוולה זו. הוא החליט להותיר סוגיה זו להכרעה לעת מצוא, כי על פי כל הראיות והמימצאים לא קיבל את ההנחה כי אייס יכלה להאמין, באמונה שבתום לב ובאופן סביר, כי ההסכם התיר לה למכור את מוצרי החשמל המסיביים, המכונים מוצרי הקו הלבן.

אנגלרד גם חיווה דעה מפורשת כי הצו יחול על הזכיינית, ואם זו תסרב לכבד את הפסק ויוגש כנגדה הליך של בזיון בית משפט, לא תעמוד לה ההגנה שהפסק לא ניתן כנגדה, ועל עניינים דומים יש כבר כמה תקדימים ואנגלרד אף הזכיר אחד מהם בפסק דינו (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד נ' ביטון, פ"ד ל"ד (4)232). כמובן הזכיינית לא חויבה בהוצאות המשפט, כי כאמור לא היתה צד למשפט, אולם שתי המשיבות חוייבו למרות שהמשכירה, המשיבה 1, מחתה בשעתו בפני אייס, המשיבה 2, על ההפרה.

(כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ פקס: 03-7523311 טל' 03-7523310)