לקצץ, לקצץ, לקצץ

התחיל ריטואל התקציב. מצבנו קשה, אומר שר האוצר. צריך לקצץ בתקציב, אומרים חכמי הכלכלה. כל כך הרבה חכמים, כל כך מעט חכמה. שלוש שנים אנו שומעים השכם והערב שהנה הנה אנחנו יוצאים ממצב המיתון שנכנסנו אליו ביודעין. כל שנה טועים באחוז הצמיחה הצפוי. אמרו %3, יצא %1.5. לא נורא, טועים.

בצד הגירעון בנו על %2, יצא %3.25 ושר האוצר הקודם, מאיר שטרית, טען שהוא לא הוסיף שקל לגירעון. בכל זאת יש גירעון. למה? כי לא צפו שלא יגבו מיסים במידה הדרושה בגלל המיתון. אף אחד לא ממש נושא באחריות. מה עושים? לא מקצצים 9 מיליארד, כנדרש על פי חוק הפחתת הגירעון, אלא רק 6-5 מיליארד, אבל הקיצוץ חייב להתבצע כמן איתות לממשלה רצינית בענייני כלכלה.

מספרים על נאסר אדין חוג'ה, שהיה כלכלן דגול ורצה להרגיל את סוסו להסתפק במועט, ולכן כל יום חיסר ממנת המזון שלו. הוא כמעט הצליח להרגיל את הסוס להסתפק במועט, אבל רגע לפני ההצלחה הוא מת. לחוג'ה היה רק סוס אחד. תארו לכם שהיו לו הרבה סוסים ולקצתם היה נותן מזון לרוב ואף מעלה את כמות המזון היומית, ולאחרים היה ממעיט את כמות המזון, מה היינו אומרים אז? שהאדם חסר דעת לחלוטין. אבל צריך לקצץ כל הזמן כדי ליצור תמריצים. למי? לחולים ששוכבים במסדרונות, כפי שטען ראש הממשלה לפני הבחירות. אולי למקבלי קיצבאות הזקנה, או קיצבאות ילדים, או דמי אבטלה. אבל צריך לקצץ.

אני מנסה לטעון טענות שיש בהן היגיון אבל זה חסר שחר לחלוטין, כיוון שאין היגיון בטענות הצד השני. לא משנה מה יקרה, יתנו אותן תשובות. יאמרו לנו שהעולם השתנה, וכל מדיניות שאינה מבטלת את מעורבות הממשלה במשק היא אנכרוניסטית ושייכת לעולם שעבר זמנו. לא פעם כשיש הצעות מעין קיינסיאניות, יעוררו את השד הסוציאליסטי הנורא, את טבע האדם ואת טבע העולם. גיבוב של טיעונים, העיקר לממש את דתם החילונית.

לקצץ כבר אמרתי? אולי אפשר להעלות קצת מיסים? קראנו את שפתיו של שר האוצר שאמר, שהמיסים לא יועלו, כיוון שאסור להעלות מיסים פן ייעלמו בעלי ההון מנוף חיינו, וכל ה"טובים" יצאו לרעות בשדות זרים שבהם יש כביכול פחות מס. לאחר אותה קריאה הגיעה האיום האולטימטיבי של שר האוצר שאמר, שאם לא יקוצץ התקציב יועלו המיסים. אם כך, יש כמה הצעות שיעשו את מערכת המס פרוגרסיביות יותר לעומת המגמה הרגרסיבית השורה כעת.

קודם כל צריך לשנות את תקרת השכר לנושא ביטוח לאומי ומס בריאות. המצב היום הוא, שאנשים המשתכרים מעל ארבע פעמים מהשכר הממוצע במשק לחודש, בערך 24 אלף שקל לחודש, משלמים אותו הסכום לביטוח לאומי ומס בריאות. ראוי לציין, שבארצות הברית מנסים פוליטיקאים וכלכלנים שמרניים בעשור האחרון לקדם את הנושא של אחוז מס קבוע לכולם, מה שקרוי FLAT TAX.

לא ירחק היום שגם כאן יציעו זאת, ואז תחוסל הפרוגרסיביות במערכת המס. רעיון זה הוא המשך לוגי לטיעוני התמריץ של מערכת המס. במחקרים כלכליים הבוחנים את השפעת המס על שעות העבודה של העובדים נמצא, שהשפעה זו, אפילו לטווח קצר, נתונה בוויכוח. לא לשכוח גם את ההצעות לשינוי מערכת המס של עורך הדין לענייני מיסוי ושר האוצר עד לא מזמן, יעקב נאמן.

נוסף על המיסים לביטוח הלאומי, יש להעלות את שיעורי המס למשתכרים יותר מ-24 אלף שקל לחודש בשתי דרכים: מס ישיר על ההכנסה ומס נוסף על המעסיק. אם אכן אותם עובדים שווים כל כך הרבה למעסיק, שישלם. שלא לדבר על מס על רווחי הון. מדינת ישראל משום מה אינה ממסה רווחים אלה, בעוד שבמדינות אחרות, ביניהן ארצות הברית, הם חלק אינטגרלי ממערכת המס.

מס נוסף שכדאי לחשוב עליו הוא מס ירושה, שמשום מה אינו קיים או קיים רק בשוליים. מס זה חשוב ביותר, כי הפערים הכלכליים בישראל אינם נוצרים רק בשוק העבודה, כפי שעולה ממחקרים שנעשו לאחרונה, אלא הם גם תוצאה של העברה בין-דורית של משאבים. שלא לדבר על מיסי המעסיקים למיניהם, שיורדים בלי להוריד את האבטלה במשק כפי שהובטח.

הקוראים ודאי תוהים מדוע אנו דנים במיסים שונים ומשונים, כשידוע שכל התערבות ממשלתית בשוק היא אסון. אבל התפיסה הפשטנית של טבע האדם, כיצור המונע בעיקר על ידי תמריצים כספיים, היא הבעיה ולא הפתרון.

כדאי שנראה את הפרט והחברה בכוליותם, ולא דרך איזו אבסטרקציה פשוטה שעוזרת לנו להבין דברים מסוימים, אבל מטעה אותנו לגבי אחרים, ובעיקר מתעלמת מהשאלה המהותית על אופיה של החברה שבה אנו רוצים לחיות. מי שרוצים לחיות במדינה שבה המעטים חיים בעולם הראשון והרבים "בין העולמות", ראוי להם להמשיך במדיניות הקיימת. מי שלעומת זאת חשוב להם לחיות במדינה הוגנת והגונה, שבה לכל אזרח זכות לחיות בכבוד לא רק במובן של זכויות אדם, כמו חופש דיבור, אלא גם במובן של זכויות חברתיות, יחשבו כיצד להשתחרר מהתפיסה, שלפיה אנו נידונים לנקוט מדיניות מסוימת, אחת ויחידה, כיוון שאין דרך אחרת.

הדיון הציבורי בנושא כלכלה וחברה ראוי שייפתח לדיון מעמיק על אופיה של החברה שבה אנו רוצים לחיות, חברה לא אלימה, חברה שבה המוביליות החברתית אינה נקבעת על ידי מעמדם הכלכלי של ההורים, ובעיקר חברה שיש לה יכולת להחליט על דרכה כיאה לחברה דמוקרטית.

הכותב הוא מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב וחבר בקשת הדמוקרטית המזרחית