אז מה אם הוא לא ידע את שמה

גיבורה האמיתי של הקומדיה הרומנטית הבריטית, "נוטינג היל", הוא התסריטאי שלה - ריצ'רד קרטיס. קרטיס הוא שהחיה את סוג הסרטים הזה לפני כמה שנים, עם "ארבע חתונות ולוויה אחת". הפעם הוא שב לאותם חומרים, אבל בהרבה יותר תעוזה, שנינות, הומור וקלילות - כל התכונות המחייבות קומדיה רומנטית ראויה לשמה.

כמו ב"ארבע חתונות", גם כאן, האוהבים הם אמריקנית ואנגלי. אז היתה זו אנדי מקדואל, הפעם - ג'וליה רוברטס. הדמות הגברית היתה ונשארה - יו גראנט. הפעם מפליא גראנט לשחק ומוכיח שהוא אכן שחקן, כוכב של ממש.

קרטיס ממקם את סיפורו ברובע נוטינג היל הלונדוני, אזור שבו הוא גר בעצמו, ודירתו אכן שימשה חלק מאתר הצילומים. ויליאם טאקר (יו גראנט) גר בה עם שותף תמהוני ומצחיק עד מאוד.

אשתו של טאקר נוטשת אותו והוא בקושי מחזיק מעמד מבחינה כלכלית כזבן בחנות לספרי מסע. בוקר אחד נכנסת לחנותו, כך סתם, אנה סקוט (ג'וליה רוברטס), שאינה אלא כוכבת הוליוודית לוהטת, שהגיעה ללונדון לקדם את סרטה האחרון.

טאקר אמנם מתבלבל, אבל לא מפני שהוא יודע מי זאת אנה סקוט. הוא אולי לא יודע, אבל כל הסובבים אותו יודעים ועוד איך. מיד אחרי שקנתה לה ספר, ניצת זיק של אהבה בין השניים.

אבל מה טאקר העני, האנונימי והלונדוני, יכול כבר להציע לכוכבת שמשתכרת יותר מכל שחקנית אחרת בעולם הקולנוע, לא פחות מ-20 מיליון דולר לסרט?

הוא מציע לה אהבה, וג'וליה-אנה לא מהססת. מיד היא מנשקת אותו בעוצמה. הרעיון שמממש קרטיס, התסריטאי, שייך לקומדיה הרומנטית מאז ומתמיד. האשה היא הפעילה, האסרטיבית, החזקה, הסקסית. הגבר, לעומתה, אולי הוא רומנטיקן, אבל הוא גם הססן, חלש, מבולבל ואובד עצות.

ובכל זאת, האהבה החובקת עולם - המאפשרת לצופה להאמין שאגדות רומנטיות עדיין מתקיימות ושיפהפייה-אלילה יכולה ליפול לזרועותיו של גבר רגיל ואף להיות מאושרת - לא מספיקה לקרטיס.

הוא מנצל את המפגש הרומנטי, המשעשע והשנון, כדי להגיש מנה לא מבוטלת של סאטירה חריפה על הוליווד, על סלבריטיס, על עולם הקולנוע וגם על בניה של לונדון, שאותם הוא כל-כך מכיר.

אנה סקוט נעשית ג'וליה רוברטס יותר משרוברטס נעשית אנה סקוט. סקוט הפיקטיבית היא רוברטס עצמה, והיא אכן מגלמת את מה שאנחנו יודעים עליה. רוברטס, ככל הנראה, מחפשת את גבר חלומותיה, וייתכן שגברים ראויים נרתעים מול אשה הישגית כמוה - עשירה מהם, מפורסמת מהם ונחשקת על-ידי מיליוני גברים בעולם כולו. מכאן גם נובע ההומור העצמי שרוברטס מפליאה להפיק מהתסריט, כבר מהסצינה הראשונה. תורם לכך גם הבימוי הקורקטי של רוג'ר מיצ'ל.

סצנות האוהבים מנווטות היטב בין הטעויות וההיסוסים שמעכבים את האהבה, ובין הפלישה חסרת המעצורים לעולם יחסי הציבור של הוליווד ולעולמם של סלבריטיס באשר הם.

וודי אלן כשל קשות בחומר הזה בסרטו "סלבריטי", כישלון שרק מוסיף נקודות זכות לקומדיה הנוצצת הזאת.

הסצינה המשובחת ביותר שייכת ליו גראנט, כאשר הוא מוזמן לחדרה של רוברטס במלון ונתקל במסיבת עיתונאים שנערכת ממש באותם רגעים. הוא מעמיד פנים שהוא כתב לענייני קולנוע לאיזה כתב-עת נידח (משהו על סוסים). ובלי שראה את הסרט המדובר, הוא שואל את כל השאלות הסטנדרטיות והמעצבנות שעיתונאים מסוגו שואלים.

גראנט מאפיל על רוברטס. היא לא מעניקה לסרט את הזוהר שדמותה של אנה סקוט אמורה להעניק. זו אולי חולשתו הבולטת של הסרט, אבל הפיצוי הוא בגלריית דמויות המשנה שקרטיס התסריטאי מפליא בעיצובן, למשל, דמותו של ספייק (רייף איפנס), שותפו לדירה של גראנט, המצחיק עד דמעות, וכמוהו אחותו הרווקה וטיפוסים לונדוניים אחרים, שיחד משמשים מעין מקהלה מפרשת, שדוחפת את האוהבים כמעט בכוח זה לזרועותיה של זו.

נוטינג היל" הוא משב רוח רענן והולם בחום הכבד שנחת עלינו, וטוב שהוא יוצא למסכים בקיץ, כי כך (אבל לא רק), קשה שלא להמליץ עליו בחום. "נוטינג היל". במאי: רוג'ר מיצ'ל. תסריט: ריצ'רד קרטיס. צילום: מישל קולטר. מוסיקה: טרבר ג'ונס. עם: יו גראנט, ג'וליה רוברטס, רייף איפנס.« נסים דיין « אז מה אם הוא לא ידע את שמה « "נוטינג היל", סרטו של רוג'ר מיצ'ל, הוא משב רוח מרענן בחום הכבד שנחת עלינו, ובכלל. יו גרנט מתגלה בכל תפארתו וכך גם דמויות המשנה הנפלאות. ג'וליה רוברטס קצת פחות