שופר של קינה, מלחמה ואקסטזה

את "מיול וריאיישנס" של טום ווייטס כדאי לשמוע כשעוצמים עיניים וחולמים. כנראה התקליט הכי יפה של 1999; מלכת הפאנק, פטי סמית, באה להופיע. יש למה לחכות

נראה שכולנו ממציאים את עצמנו מתישהו בחיים. הבחור הזה, שעבד בפיצריה בעיירה קטנה בקליפורניה בסוף שנות ה-60, עשה את זה דרך "ג'ק בדרכים" של קרואק, דרך פסנתרנים יד אחת של בתי מלון בינוניים, דרך הבלוז החשמלי המתפרץ של האולינג וולף ודרך פנטסיה משונה וקודחת על המראה העקומה והמאוד רומנטית של החיים בצד האפל של הדולר.

וחתיכת המצאה זאת היתה.

את הצ'ק השמן ביותר בחיים שלו, תום ווייטס, 50, ראה בשנה שעברה. שלושה מיליון דולר. היה זה כשחברת חטיפים אמריקנית הפיקה תשדיר פרסומת עם זמר ברקע, שעושה "בול" כמו תום ווייטס.

הוא תבע אותם על נזק תדמיתי. ווייטס, במוצהר, לא עושה פרסומות ועכשיו כולם יחשבו שכן, שלושה מיליון דולר קש. לא הרבה כסף במונחים של שואו ביז גדול, אבל זה גורם לכם לחשוב, כמה עוד זמרים חיים כיום, שהדרך שבה הם שרים היא מותג מובהק כל-כך, שמשדר בכל כך הרבה רבדים של התודעה התרבותית הקולקטיבית, שחברת צ'יפסים או צמיגים תיקח זמר צללים שיעשה "כמו" ווייטס, בביטחון שלם שכולם יבינו בדיוק למה היא מתכוונת?

כמה כאלה יש? ומה זה אומר "לשיר כמו תום ווייטס?" זה אומר צרוד. זה אומר סקס אפיל גברי של הלוזר הלא מגולח. זה אומר אינטליגנציה בשמים, זה אומר בורבון. זה אומר לקחת לכם לרגע את הזכות להרגיש נרדפי חוק, דאון אנד אאוט, אבל עם לב ענק. זה אומר לילה ארוך, מסוכן קצת בקצוות, במסעדה סינית סוג ד', בעיירה רעה בניו-מכסיקו, נגיד.

והאם ידעתם שיש אתר אינטרנט אמריקני פופולרי שמציע (ומעדכן) "מדריך" של מיטב המסעדות והבארים בארה"ב שהיה "מתאים" לתום ווייטס לשבת בהם?

עד כדי כך מובהק, אבל האם הוא באמת כזה? האם הוא באמת יושב בברים השכוחים האלה, עם הזונות הקשוחות, שוחרות הטוב, הפולנים הזקנים המטורללים ושאר הגרוטסקות האמריקניות כל-כך, שיוצאות בשירים שלו כמו הטיפוסים שהייתם משלמים בשביל לצאת איתם הלילה בפולקה סוערת?

ובכן כן, היתה כנראה תקופה כזו, משהו בשנות ה-70, שהבן אדם חי ואכל וישן בתוך הסצינה הזו, שמרכיבה "שיר של תום ווייטס", אבל זה היה מזמן.

כולנו ממציאים את עצמנו מתישהו בחיים, פעם אחת דרך החלומות שלנו ועוד כמה פעמים דרך הוויתורים הכואבים, הנואשים, המדממים שאנחנו בוחרים, רק אנחנו בוחרים לעשות אותם.

תום ווייטס המציא את עצמו פעם אחת וזהו. זה כל ההבדל. ועכשיו יש לו אשה ושלושה ילדים והוא הפסיק לעשן לפני כמה שנים, והוא שותה רק בהזדמנויות חגיגיות, ויש לו תקליט חדש, הראשון אחרי שש שנים, והוא שר שם כמו פריצ'ר בודהיסטי על גחלים, והוא חוגג את ההמצאה האחת הזו, את תום ווייטסיותו, באופן שטורד את המנוחה שלי בשבוע האחרון וכותש אותה לחתיכות קטנות עגולות ומלוחות.

חיכיתי הרבה זמן לתקליט הזה. ואם גם אתם מצאתם מתישהו ישועת מה בפאזל השקרים הקטנים והנפלאים שמרכיבים את האוגניזם החי, הרועד, המתמוטט, הצוחק והבוכה הזה, שהוא תקליט של תום ווייטס, אתם בטח מבינים למה. "מיול וריאיישנס", ממש כמו שהתווית מציעה, הוא ווייטס עושה בדבקות מטורפת למשך שעה ו-16 שירים חדשים, את שלושת השירים של חייו - אחד מלוח, אחד מוטרף, אחד בלדה עוצרת נשימה, ושיר אחד מלוח ואחד מוטרף ושוב נעצרת הנשימה.

התחושה מוזרה. אם היו אומרים לכם שחברת סטיינברג, הגרמנית, פיתחה סוף סוף תוכנת מוסיקה שמסוגלת לייצר סימולציה נאמנה של אמן אהוב, נאמר תום ווייטס, וזה מה שהייתם שומעים, הייתם בוודאי נוטים לשנות את דעתכם ולהסכים שהסיפור ההוא עם דולי הכבשה הוא לא פארש. מצד שני, זה התקליט הראשון זה כמה שנים שמכריח אותי לעצום את העיניים ולחלום. וזה כנראה התקליט הכי יפה של 1999 (9).

פטי סמית המציאה את עצמה דרך "דה טיים דיי אר א-צ'יינג'ינג" של בוב דילן, דרך השותף הראשון שלה לדירה שכורה, רוברט מייפלתורפ, דרך ערבי קריאת שירה באופ אופ ברודווי ניו-יורק של שנות ה-70.

היא ממריאה מהמקום והזמן שבו התחברו להם לרגע הדקדנס הכי פרווטי והמחויבות הדתית כמעט לביטוי עצמי חדש, ויצרו ז'אנר רוקנרול גרום, אורבני, לא תמים, מסעיר - הגל החדש.

פטי סמית באה מהצד של המחויבות. ב-1975, כש"הורסס" הקלאסי שלה יצא, היא הגדירה את האלבום כ"רוקנרול שלושה אקורדים מתודלק בכוח של המלה".

ואם יורשה לי - מתודלק בקול השורף הזה, שופר של קינה ומלחמה ואקסטזה וגאולה קשוחה. ואם צריך לדבר דוגרי עכשיו על מה שבאמת מושך אותי עדיין לשבעה האלבומים שסמית הקליטה במהלך הקריירה המקוטעת שלה - הראשונים כמשוררת מחתרת ניו-יורקית שמשתדלת על הווליום באשד של מילים, שני האחרונים, המאוחרים, שהוקלטו אחרי מות בן זוגה ואבי ילדיה, הגיטריסט פרד "סוניק" סמית - זה השריפה הגדולה שקוראים לה איך שפטי סמית שרה.

ועכשיו 1999, ובטבלאות הסיכום של המאה פטי סמית כבר יושבת חזק על הכיסא של ממציאת או מלכת הפאנק. והרוקנרול שלה נשמע טרי ושווה וסופר-מענג אחרי כל השנים האלה. והתקליט האחרון שלה ("פיס אנד נויז") שיצא בשנה שעברה הוא ממש טוב. ובשבוע הבא היא מגיעה עם הלהקה שלה להופעה אחת בסינרמה. ואתם לא רוצים להפסיד את ההופעה הזאת. תום ווייטס, "מיול וריאיישנס", אן.אם.סי; פטי סמית, אולם הסינרמה, 29.5.« יוסי בבליקי « שופר של קינה, מלחמה ואקסטזה « את "מיול וריאיישנס" של טום ווייטס כדאי לשמוע כשעוצמים עיניים וחולמים. כנראה התקליט הכי יפה של 1999; מלכת הפאנק, פטי סמית, באה להופיע. יש למה לחכות

צרו איתנו קשר *5988