העוגייה הזאת חסרת מזל

רוברט אלטמן חוגג השנה את יום הולדתו ה-74. כמו כן הוא חוגג 30 שנה (וקצת יותר, בעצם) של עשייה קולנועית חריגה ואישית בתוך תוכה של התעשייה האמריקנית. הוא ערך קאמבק מפואר (יחיד בקרב בני דורו) בתחילת שנות ה-90 עם "תמונות קצרות", הנהדר.

היה זה האירוע שהדגים את דעיכתו הצורבת של דור שלם של קולנוענים רדיקלים משנות ה-60 וה-70 לטובת הפוסט-מודרניזם של שנות ה-80. אלטמן גילה סבלנות ושב במלוא כוחו, אלא שמאז "תמונות קצרות" - סרט אחר סרט - הוא לא ממש ממלא אחר התקווה שהתעוררה עם ההצלחה הזאת. "משהו ללבוש" ואחריו "קנזס סיטי" וג'ינג'רברד הזכירו את גדולתו, אבל לא התקרבו אליה. לצערי, הדברים חלים גם על סרטו החדש, "מי רצח את קוקי?" (תרגום איום של Cookie s Fortune, שמחטיא בגדול).

זהו עדיין אותו אלטמן הציניקן חסר התקנה, שפועל ללא סנטימנטים, לא כלפי הקולנוע האמריקני ולא כלפי החברה שהקולנוע הוא עבורה מיתולוגיה ומקור הנאה ומרגוע.

אלטמן נשאר זועם ובלתי מפויס והוא עושה את זה הפעם בסרט שהוא ספק קומדיית מתח, ספר מותחן חברתי, ופה ושם מבצבץ איזה אלמנט היצ'קוקי פעוט, אבל מעניין למדי.

האלמנט הזה קשור בעובדה שכבר מראשית הסרט ברור שאיש לא רצח את קוקי, שהיא התאבדה. קוקי היא קשישה שחיה בעיירה נידחת בניו-אורלינס, שגעגועיה לבן זוגה המת דוחפים אותה למעשה ההתאבדות. אלא שאלטמן יוצא מהנקודה הזאת ופורש בפנינו, פרישה רחבה ככל שניתן מסרט דל תקציב, במבט סקרן ומשעשע, את הדמויות המאכלסות את העיירה.

את שתי הדמויות הבולטות מגלמות גלן קלוז וג'וליאן מור, אחיות שהן גם אחייניותיה של קוקי. הן לא סובלות אותה והיא לא סבלה אותן. קלוז היא בכלל טיפוס איום - היא מתעמרת באחותה ועושה ממנה סמרטוט. היא מעלה בכנסייה המקומית גרסה משלה למחזהו של אוסקר וויילד, "שלומית", כשאת תפקיד המחוללת המרושעת היא נותנת לאחותה רפת השכל.

חוץ מהן מסתובב במקום גם גבר שחור טוב לב, המשמש מעין איש תחזוקה של קוקי. הוא קשור אליה ואוהב אותה. ישנה גם ליב טיילר המוכשרת, ששבה לעיירה, אבל מסרבת לראות את אמה, הלא היא ג'וליאן מור.

קצין המשטרה נד ביאטי ושוטר טירון, אותו מגלם כריס או'דונל, הם שני הגברים שברקע. לפנינו אותה יריעה רחבה שאלטמן תמיד מפליא לפרוש עליה את דמויותיו הרבות, שנכנסות ויוצאות מהעלילה לפי קצב ניצוחו חסר הרחמים.

אלא שהפעם, יתרונותיו של הסגנון הזה לא מצליחים לדחוק הצידה את חסרונותיו של הסיפור. העובדה שהבמאית, קלוז, מחליטה לביים רצח, כי לא נעים שבעיירה ידעו שהדודה קוקי התאבדה, העובדה הזאת - מין גחמה קומית - לא מנומקת מספיק.

גם די ברור, שאם מסתובב שם שחור הוא יהיה הנאשם המיידי. ואכן זה קורה. גם דמותה של ליב טיילר המקסימה, צפויה למדי.

פה ושם צצים סודות אפלים שמעירים את העלילה מתרדמתה, אבל נראה שאלטמן מנווט את הסרט שלו כלאחר יד.

אומרים עליו, למשל, שהוא במאי שחקנים מצוין, והוא הוכיח את זה יותר מפעם אחת. אני באופן אישי, בסרט זה לפחות, נותרתי חסר אונים, מותש, מול משחקה ההיסטרי יתר על המידה של גלן קלוז וממשחקם העצור והבלתי מספק של האחרים.

אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. שני שחקנים בכל זאת מגישים משחק ראוי, "אלטמני" כנדרש: ליב טיילר, שעתידה להיות כנראה הכוכבת הגדולה של הוליווד במילניום הבא, וצ'ארלס ס. דאטון, בדמותו של הגבר השחור ויליס ריצ'לנד, שנאשם ברציחתה, לכאורה, של קוקי.

הסרט הותיר אותי עם רגשות מעורבים. מצד אחד, זהו עדיין סרט נעים לצפייה ואינטליגנטי, שאלטמן הגדול חתום עליו. מצד שני הוא נראה כשאריות קולנועיות משנים אחרות, בלתי מספק ברוב חלקיו.« ניסים דיין « העוגייה הזאת חסרת מזל « מצד אחד, "מי רצח את קוקי?" הוא סרט נעים לצפייה, בכל זאת, יציר כפיו של רוברט אלטמן. אבל מצד שני הוא נראה כשאריות קולנועיות משנים קודמות, ובשל כך - לא מספק