דרמה מגרה, משחק רגיש

"פירוק", תיאטרון חיפה. מאת רוני פינקוביץ' ובבימויו. תפאורה: דרור הרנזון; תלבושות: גילה להט; מוסיקה: אמיר צורף וסיון שביט; תאורה: יחיאל אורגל; משתתפים: אמנון מסקין, רינה רוזנבאום, אלכס מונטה, דויד קיגלר, אריק יפה, שרון שטרק, שירלי דשא, גל זייד.

מציאות ישראלית 1999. שלושה צעירים, שבתקופת האינתיפדה ביצעו מעשה אלימות קשה, מוצאים עצמם רדופים על-ידה ללא יכולת להימלט.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור שפינקוביץ' פורש את העלילה עתירת מעשי האלימות "באופן מדוד, ללא דרמה גדולה, אבל במידה רבה של אלימות כבושה, שמוכרחה להתפרץ". השחקנים "מיטיבים לתמרן בין היום-יומי לקומי", כשמונטה "מצליח באופן מפתיע להקרין חום מתוך דמותו המעט קומית", יפה "מגלם בחן טבעי את החייל שברח אל הטירוף" ושטרק ודשא "קרבנות יפים של מציאות סתורה".

ו"עיקר המטלה של מה שההצגה רוצה לומר, כך נדמה, נישאת על-ידי גל זייד, התגלמות הישראלי המצוי, המיואש, המוכן לעשות הכל כדי להישאר נקי, בעיקר להתלכלך". "זה בהחלט אמין ומעניין", וגם אם זה לא בהכרח "אומר משהו משמעותי על מה שקרה וקורה, זה בלי ספק מביע, בטון מינורי, מודע לעצמו, את מה שיש, עם חיוך אופטימי על השפתיים, המסתיר את הידיעה שטוב כבר לא יהיה כאן". ולא בגלל אויבינו ואף על פי שהושג השינוי הפוליטי שרצינו, אלא "בגלל עצמנו".

שי בר יעקב ("ידיעות אחרונות") כותב שפינקוביץ' "בונה מרקם מעניין של דמויות ויחסים בתמונות קצרות וקצביות, וגם מניע היטב את העלילה בעריכה תואמת סרט. התוצאה היא דרמה מגרה עם הרבה חומר למחשבה, השומרת על אמינות גבוהה ועניין, אבל פונה בעיקר לשכל ולא לרגש".

בין השחקנים, שרובם מתפקדים "בדרך כלל היטב", בולטים בעיקר קיגלר ודשא. "זייד בתפקיד הראשי מקרין היטב את הלחץ והשבירות של הדמות, אך רגעי ההתפרצות והמצוקה שלו קצת פחות משכנעים". בסך הכל, על אף שההצגה "עכשווית ומגרה, עם אמירה אמיתית ובוטה על הקשר בין התרבות הצבאית לאלימות הפושה בקרבנו", היא מותירה תחושה "שניתן היה להעמיק עוד קצת את הדמויות ולהגיע לא רק לראש, אלא גם ללב".

אליקים ירון ("מעריב") סבור שסיפור הצעירים הרדופים על-ידי אלימות הוא "אולי בכלל משל קיומי על החברה החולה שלנו", חברה "שמתפרקת מערכיה". גם אם המחזה אינו פוליטי "המציאות הפוליטית בוערת בעצמותיו".

אך "ההישג הגדול של ההצגה הוא בהדרכת צוות השחקנים במשחק אינטליגנטי, רגיש וכן. יש איזה כאב עצור בהצגה הזאת והטון השקט של השחקנים מסגיר את זה". זייד "מרשים", דשא "מרגשת", שטרק "שברירית", קיגלר ויפה "מעבירים ברגישות רבה את הכאב", ומסקין, מונטה ורוזנבאום הוותיקים "מצוינים". בסך הכל "משל פוליטי קיומי" הנוגע "בפצע הפתוח של כולנו".

בקיצור: אמין, מעניין, עכשווי ומשוחק היטב, אבל לא מספיק משמעותי ונוגע ללב.

« נילי ברקן « דרמה מגרה, משחק רגיש «