הסטייל, הלוק והטאץ'

עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט ישראלי בקולנוע? עכשיו נסו להיזכר איזה סרט זה היה: "החיים על פי אגפא"?, "חולה אהבה משיכון ג'"?, "שורו"?, "אוונטי פופולו"?, "בלוז לחופש הגדול"?. תהיה תשובתכם אשר תהיה, סביר להניח שגם אתם, כמו רובנו, צופים בסרט ישראלי בתדירות של אחת לכמה שנים. ובמילים אחרות: אתם יודעים שהקולנוע הישראלי מת כבר מזמן, ביחד עם עוד סממנים בולטים של הישראליות.

אלא מה, אתמול חילקו בסינרמה את פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, כאילו יש כאן קולנוע. קשה להתייחס לטקס ה"אוסקר הישראלי", מבלי לגעת תחילה במה שמסביבו: ההפגנות לפני הטקס ובמהלכו, המעצרים המתוקשרים של חלק מהיוצרים, בקיצור: מהומה גדולה על מאומה.

בכל זאת, טקס היה גם היה: במו עיני ראיתי איך מכריז צביקה הדר "אנחנו משחקים אותה הוליווד הערב" ומיד עלה לבמה אוסף של רקדני "דראג" מחופשים לשר, ברברה סטרייסנד, מדונה ולייזה מינלי (בהוליווד המוסרנית אין סיכוי שטקס "אוסקר" ייפתח במופע "דראג"). אכן, אוסף בולט של כוכבניות הקולנוע הישראלי לדורותיו.

גם אם התקיים כאן פעם קולנוע שהציע לצופיו, לא אחת, סרטים ראויים לצפיה, הוא מת בו-זמנית עם פתיחת שידורי הערוץ השני. באופן פרדוקסלי, הוא ממשיך להתקיים רק בתוך הערוץ השני: אם יידע מישהו לנקוב בשמו של סרט ישראלי חדש, יהיה זה רק בזכות הטקס ששודר אמש בערוץ השני. בכל מקרה, מספר צופי הטקס עלה בוודאות על מספר הצופים בכל הסרטים הישראלים גם יחד במשך מספר שנים! יתרה מזאת: העניין המסויים שמגלה הציבור בטקס נובע בעיקר מכך שהוא מכיר חלק גדול מהמועמדים לפרסים מהטלוויזיה בלבד.

בתנאים אלה, לא פלא שמי שנבחר להנחות את הערב הוא צביקה הדר, אולי התוצר המובהק ביותר של הערוץ השני: פוטנציאל גדול של כישרון שמקפיד לעשות את הבינוני, שלא לומר הנמוך, למען אחוזי הצפייה. בחסדם של הערוץ השני וצביקה הדר מתקיים כאן טקס השנה של הקולנוע הישראלי. כאילו יש כאן קולנוע.

הדר מנסה לשחק אותה הוליווד, אבל מיד מתברר שהמרחק בין "האוסקר הישראלי" להוליווד הוא כמו בין בוורלי הילס לסינרמה שביד-אליהו. הטקס ההוליוודי מתבסס על יצר המציצנות של הציבור האמריקני (ובעקבותיו של חלק ניכר מאזרחי העולם) לתוך עולמם של כוכביו: הנה ניקול קידמן בשמלה של ורסצ'ה, הנה מדונה בלבוש מינימלי, אה, תראו קווין קוסטנר עם זקן וכיוצא בזה. בישראל, כשאתה פוגש את הכוכבים הגדולים ביותר עם ג'ינס וכפכפים ב"סופרמרקט", אין לך כל כך למי להציץ, אלא אם כן גילה אלמגור בשמלת פאייטים עושה לכם את זה.

כשכל נואם בתורו מתחשבן עם שר האוצר והממשלה, במקום להודות לאשתו והוריו שהביאוהו עד הלום, מתחזק הרושם שהוליווד זה לא. כי אם כבר הוליווד, יש שם מישהו שמקבל תמיכה ממשלתית כדי ליצור "קולנוע אמריקני אותנטי"?. אצלנו מנסים להיראות כמו הוליווד, אבל להתרפק על השיטה הסוציאליסטית הישנה והטובה של תמיכה ממשלתית ב"תעשייה", כפי שמכונה ברוב חשיבות (ובהסתמך על ההגדרה האמריקנית, בהבדל אחד - שם זו באמת תעשייה) הקולנוע הישראלי. כאילו יש כאן קולנוע.

* * * מכיוון שכך, הרי שהדבר המעניין ביותר בערב "האוסקר הישראלי" היה החבטות שספג אהוד ברק, במה שיכול להיחשב למגרשו הביתי, כשבקהל ישבו כמה משריו וחבריו למפלגה: בנימין בן-אליעזר, מתן וילנאי, עוזי ברעם ורן כהן, ומחאו כפיים בעליצות מופגנת. תרשו לי להניח שלברק לא ממש איכפת. הוא יודע שהוא יכול לסגור גם את אחרון הברזים לקולנוע, ומלבד כמה יוצרים שיקומו להגן על מקור פרנסתם (ולא על האידיאות הנשגבות של התרבות הישראלית, כפי שהם מבקשים להציג זאת), אף אחד לא ייצא להפגין ברחובות על מותו של הקולנוע הישראלי.

באחד מהמעברים לקטעי הקישור, הלא מאוד מצחיקים, הכריז צביקה הדר על הצגת סרטים מוכרים "רק עם הטאץ' המיוחד שלנו, הלוק והסטייל הישראלים". ככה זה: במקום שבו המגע, המראה והסגנון הופכים לטאץ', לוק וסטייל, אפשר לדבר רק על עוד מילה לועזית אחת: רייטינג, הדבר שחסר כל כך לקולנוע הישראלי. כלומר, הקולנוע הישראלי מת כי בניגוד לצביקה הדר, אין לו רייטינג. וזה, אם תרצו, כל הסיפור.

« ניר קיפניס « הסטייל, הלוק והטאץ' « טקס חלוקת פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, ג' 20:30 ערוץ 2