מעניין מה יעשו דקה אחרי המילניום

איך ג'ורג' מייקל יבלה לדעתכם את ערב המילי-מילי-לניום? הא? מה אתם חושבים? פארטי סילונית משגעת בשלוש יבשות? בבריכה? בעבודה? אולי בשינה טובה? סדיני סאטין? שלופן? לילה טוב? לא. כי התקליט החדש של מייקל, נשמע, איך לומר, קצת ישן. "סונגס פרום דה לאסט סנצ'ורי", הסולו מספר 4 החתיך המוכשר נורא, הוא מעין הבעת עמדה פרטית או מחווה של מייקל למלחינים ולשירים הכי הכי של המאה הגוועת שלנו.

ומייקל באמת יודע להעריך שירים יפים. כצפוי, רוב הקלאסיקות שמייקל מקאבר שייכות לפופ שלפני דור הג'ינס: בילי הולידיי ("יו'ב צ'יינג'ד"), בינג קרוסבי ("ברדר, קן יו ספייר א-דיים"), סינטרה, ג'וני מאתיס, נט קינג קול, וגם את מעט החומרים מ"אחרי מלחמת העולם השנייה" שנמצאים כאן: "רוקסן" של פוליס ו"מיס סרייבו" של יו-2 ופברוטי - מייקל מחליק בקול השמנמן והקטיפתי הזה, עוטף בתזמורת הג'אז-מועדון-לילה-נוצץ-של-מיליונרים, שמלווה את האלבום.

ומה אנחנו יודעים על מייקל? שהוא באמת עשה דרך מרשימה, מהפרח המצודד והמוקפץ של הצמד "וואם" מלפני עשור וחצי, למוסיקאי הפופ האדיר שהוא היום. ושהאהבה הכנה שלו לג'אז סטנדרטס, למוסיקת נשמה שחורה ולקרלוס ג'ובים היתה גורם מכריע ומפרה במיוחד בהתפתחות שלו כמלחין-מעבד מבצע, במיוחד לאחר שהספיק בעבר להרוס עד היסוד את "סמבדי טו לאב" של קווין, למשל.

אלבום הקאברים החדש מוסיף עוד ממד לידע המצטבר הנ"ל - האובססיה של ג'ורג' מייקל ל"טעם טוב", ל"סדר וניקיון" ולסאטין. ואם בפרויקטים האחרונים של מייקל היו גם רגשות עזים ("ג'יסוס איז א-צ'יילד"), השראה גולמית וקריצה שובבה בפינות, הפעם אנחנו נשארים לבד עם הפנטסטיק והפלמוליב ועם המכובדות הנוראה הזו שמייקל לבש לקראת המילניום או לנוכח הקלאסיקות האלה שהוא מחדש, שמעקרת אותן, אותו ואת התקליט הזה לחלוטין.

פיל ראמון, מפיק מוסיקלי ותיק, שהתואר מיתולוגי בהחלט הולם כאן, היה שותף להפקת אלבום הקאברים הישנוני והשמטעס הזה (2).

ואיך הולך פרנק פריאן לחגוג בעוד שבוע וחצי? הו, אני לא רוצה לדעת. כשהיינו ילדים, בוני-אם היתה הלהקה ששטפה את מצעדי הפזמונים. המון שלאגרים היו להם:

ראספוטין, דדי קול, סאני, ביי דה ריברס אוף בבילון וכו' וכו'. עכשיו, אני הייתי עלם מתבגר ושנאתי אותו פחד. זה היה דיסקו-טיים ומסיבות הכיתה שלנו שהתחילו עם ה"רד דייז נייט", "סמוק און דה ווטר" ו"ונוס", הפכו עד מהרה לעיסת רספוטין, מה-בייקר ושאר להיטי הענטוזים האלה.

תגידו סנוב, תגידו מה תגידו, הבוני-אם האלה עשו לי את המוות והם בהחלט חייבים לי, ערב המילניום על השנים ההן. אבל היה שם משהו בלוק שלהם, שגם בתור נער רוק עצבני והרבה פחות חוכמולוג מעכשיו - לא יכולתי לארגן בראש. הגבר השחור באפרו עם שביל צד (אפרו, עם שביל בצד) מניף בידו שוט דמיוני... אולי רוקד... קול נמוך ומאיים יש לו... וסביבו מתחנטרשות שלוש בחורות שוקולד עם מבטים ספק אדישים ספק מעונים. לבושות קומבינזון סטאר-טרק, שרות שיר עליז בעיניים ריקות. משהו מפחיד.

בוני-אם מכרו 60 מיליון תקליטים בסוף שנות ה-70. הם היו הלהקה הראשונה שהופיעה במוסקבה האדומה, ובין לבין, פרנק פריאן ההוגה, המלחין והמפיק המוסיקלי של הפרויקט, החליף פה ושם את הבחורות האנונימיות. וסחב את הרכב הדיסקו-חלסטרה הגרמני, משהו כמו עשר שנים.

ואז הם נעלמו ואחר-כך שוב צצו. והיו זמנים, כמדומני בסוף שנות ה-80, שאיזה חמישה הרכבי בוני-אם שונים התרוצצו להם בעולם, טוענים שהם הם הבוני-אם המקוריים...

ובחודש שעבר, כמובן לקראת המילניום (ובאמת מעניין לקראת מה ייצאו התקליטים של עוד שבועיים) הגיח לו פרויקט "בוני-אם 2000". ופריאן ניצח כמובן גם על הדיסק החדש שמציע רמיקסים עכשוויים ללהיטים הישנים.

11 מיקסים כאלה יש באלבום החדש, שנקרא לא פחות מאשר "להיטי המאה ה-20", כולל המיקס ל"מה-בייקר" של הדיג'יי שלאגר העכשווי, "סאש!", שתי מחרוזות להיטים (מגא-מיקס) ולבסוף כמה רצועות מועדונים א-לה 1999.

הרמיקסים החדשים לא ממש מעלים או מורידים את השמחה. ממרחק הזמן והשנים שעברו המה-בייקר-דדי-קול-וכו' אפילו סוחטים חיוך מסוים של אהדה. פתאום רואים כמה מופלאה, חד-פעמית, צבעונית ומגוונת היתה המאה הזו, אם הצליחה להחזיק באותה פלנטה, בתוך אותו הרדיו ובתוך אותן עשר שנים את הביטלס, הסטונס, בוב מרלי, ברברה סטרייסנד ובוני-אם (6).

ואת זי זי טופ. טריו הבלוז רוק האמריקני הדרומי ששיחרר בחודש שעבר אלבום גרייטסט היטס מצוין. זי זי טופ מנגנים את רוקנרול האוטוסטרדות, המלוכלך והמשעשע שלהם, כבר למעלה משני עשורים.

הם תופעת קאלט מג'נונית, שרק בארץ הג'רי ספרינגר והספיינל טאפ יכולה להיתכן בכלל. זה שהגיטריסט הארי גיבונס ונגן הבס דסטי היל מחזיקים את הזקנים הארוכים האלה של הרבנים ממאדים, את זה יש להניח שאתם מכירים, ואולי גם שמתם לב לעובדה המעניינת שהמתופף שלהם, נטול הזקן ומשקפי השמש השחורים, נקרא דווקא פרנק בירד...

וכל שאר גינוני הרוקנרול-חבובות האלה - תנועות הגיטרה המגוחכות-מתואמות מבית מדרשם של הסבים של ביוויס ובאטהד, הרולס רויס האדומה והרגליים הארוכות של הבלונדיניות בקליפים - מזמן הפכו את זי זי טופ לקרקס שתופעת הבוני-אם מרצינה לעומתו כמו הרצאה באוניברסיטה.

והסאונד הגזוליני-האספלטי החם הזה, כאילו כל יום הוא מירוץ אופנועים בשמש וכל לילה הוא גיהוק של בורבון על הפנים של המארחת השאפה בקזינו לאס-ווגאס... והפזמונים מכוצי הישבן האלה - "גיב מי אול יור לאבינג טונייט". לא חצי, מותק, אוווול יור לאבינג! הווליום האורגזמטי, מהביל ומטומבל, שנקרא זי זי טופ. קרקס כאמנות גבוהה. מת עליהם (8). * ג'ורג' מייקל, Songs From The Last Century, הליקון; בוני-אם אלפיים, th Century Hits‏20, הד ארצי; זי זי טופ, Gratest Hits, הד ארצי« יוסי בבליקי « מעניין מה יעשו דקה אחרי המילניום « "סונגס פרום דה לאסט סנצ'ורי" של ג'ורג' מייקל הוא ישנוני למדי; "20 סנצ'ורי היטס" של בוני-אם אלפיים דווקא מעלים חיוך; זי זי טופ, "גרייטסט היטס", להתעלף מהם. רוק חבובות ענק