צנזורה? לא פה

פעם אחר פעם יוצאות הרשויות והשלטון בישראל למלחמה בעצי הבאובב הפרטיים שלהן - סרבני הצנזורה באינטרנט. פעם אחר פעם הן נכשלות, ועד עתה הכישלון לא היה הרואי במיוחד. הוא בעיקר שיקף חוסר התאמה בין הכללים המסורתיים ובין כללי הרשת, מה שלרוב פגע דווקא בעניין שעליו ביקשו להגן. במקרים של לינור אברג'יל ועופר נמרודי, צו איסור הפרסום יצר דווקא גל שמועות ברשת, חלקן לא מבוססות. על מקרה מעורפל אחד דיווח באוגוסט 97' השבועון האמריקאי "US News and World Report" - ממשלת ישראל ניסתה להציף את אתר האינטרנט של החיזבאללה במסרים אלקטרוניים במטרה להביא לקריסתו, אך נכשלה. יתר על כן, על פי גירסת השבועון, החיזבאללה הצליח להחזיר את המסרים לשולחת, בצירוף קבצים שורצי וירוסים.

לנוכח העובדה שכמעט כל הניסיונות האמורים לשליטה על מידע ברשת עלו בתוהו עד עתה, אפשר להיזכר כמעט בחיוך כי בפברואר 98' החליטה הוועדה לענייני מחקר ופיתוח מדעי וטכנולוגי להקים ועדת משנה מיוחדת שתבדוק את האפשרות להטיל צנזורה על מידע המופץ ברשת "מבלי שתהיה פגיעה בעיקרון חופש הביטוי".

הקלחת הזו נתרגשה לאחר שנמצא אתר ובו פרטים סודיים ביותר על מצב כוח האדם והמטוסים של חיל האוויר. באתרים אחרים נמצאו רשימת האתרים הגרעיניים של ישראל, מיקום טילי קרקע קרקע, פירוט טייסות חיל האוויר ומיקומן, מספר מטוסים ושדות תעופה.

עם או בלי קשר לדיון על צנזורה צבאית, הוצגו לחברי הוועדה גם תמונות פורנוגרפיות שמקורן ברשת, מה שלא תרם לתחושת נוחות אצל הדתיים שביניהם. אחד המשתתפים אף סיפר למשתתפים המזועזעים כי הגיע באקראי לאתרי סקס, בעת שחיפש ברשת מידע על מכוניות. על היוזמה האמורה לחקיקה לא שמענו מאז, אך המלחמה בצנזורה לא נעצרה כאן.

אחד האירועים הבולטים השנה היה פרסום "מסמך אבישי רביב", שלמרות צווי איסור הפרסום שהוציא בית המשפט התעקש להעלות עצמו לרשת שוב ושוב. לפניו צונזרו מסמכים נוספים, כמו פרסומים של מייק אלדר, והספר "סרק" שעסק ברצח יצחק רבין, אך במקרה של רביב ניצחה הרשת.

עידו אמין, עיתונאי אינטרנט ועורך הפורטל הוותיק "דפי רשת", לא חושב שזה מקרי: "לא סתם המסמך הזה פורסם שוב ושוב בווב. התנהל שם מאבק באיזה גורם מסתורי, שניסה להוריד אותו טכנית, על ידי הפלת אתרים בארה"ב וברוסיה, בין היתר גם את אתרה של ספקית אינטרנט ברוסיה שאירחה את המסמך.

"כאן לא היה מדובר בשמועות, אלא במסמך רשמי חתום, והעובדה שהמסמך פורסם לבסוף היא נקודת ציון של המאבק בניסיון לכפות חוקי צנזורה בישראל. המאבק הזה התנהל ברשת, במקביל למאבק המשפטי, כשהעיתונות הכתובה עמדה מהצד וחיכתה שמישהו אחר יוציא בשבילה את הערמונים מהאש".

אמין מזהה מגמה חדשה, שלפיה מי שמעוניין להדליף אינפורמציה, מעדיף להעלות אותה לרשת, מה שמבטיח לו אלמוניות יחסית, במקום לדבר עם עיתונאי ולבקש ממנו לשמור את זהותו בסוד. "לעצור תהליכים כאלה באמצעים משפטיים זה חסר תכלית", הוא אומר, "רעיון הצנזורה ייתקל תמיד בבעיות טכנולוגיות, שמצליחות לעקוף אותו".

לפני נפילת חומת ברלין, הוא מספר, דרשו כמה מדינות סובייטיות קבלת רישוי למכונות צילום ולמודם. גם בישראל זה קרה. "היתה בזמנו חברה ישראלית שנכנסה לתחום של הפצת מודמים. בזק טענה אז שהמודמים גוזלים רוחב פס מהרשת הציבורית, ועלה הרעיון של רישוי למודם. כיום, לאחר שעברנו כברת דרך בתחום, זה נשמע כבר כבדיחה לא טובה. בישראל היה צריך לשבור כמה מחסומים, שבמדינות אחרות לא היו קיימים.

"חופש הדיבור הוא לא דבר שאסור למנוע - אלא דבר שאי אפשר למנוע. אפשר מקסימום לדרוש התנהגות נאותה. אבל עצם ההפתעה של הרשויות מכך שאנשים מדברים על כל העולה על רוחם, פשוט מעלה אנחה. אנשים מדברים גם על מה שח"כים כלל לא מעלים בדעתם, וזה צר אופקים לחשוב אחרת".

מצד שני, הפיקוח על תכנים אינו 'רשמי' בלבד - פעמים רבות מתבצעת 'צנזורה מרצון' של נושאים רגישים, גם כשאין לדבר היבט משפטי. דוגמה אחת היא הספר "מי רצח את רבין" של ברי חמיש. הספר הוצג בשעתו בחנויות סטימצקי, אך בעקבות מכתב בקשה של ח"כ אופיר פינס, הורד מן המדפים. "הבקשה נראתה תמוהה מאוד, לנוכח העובדה שלא נשמעו שום טענות לגבי נכונות הטענות בספר", אומר אמין, "וכיוון שהורדת ספר ממדפי סטימצקי בעצם גוזרת עליו שיכחה - דפי רשת שיתף פעולה עם ההוצאה - והתחלנו לשווק את הספר ברשת.

מדיניות אי-הצנזורה של דפי רשת מודגמת במקרה נוסף, שבו שלח עורך ערוץ 7 מכתב לאמין, בבקשה להוריד רישום של אתר מן האינדקס שלו. "באתר היו דגימות קול של שידורי הערוץ מן התקופה שלפני רצח רבין, ונטען בו כביכול כי היתה שם הסתה". אמין סירב, ואחר כך גילה להפתעתו, כי האתר האמור רשום אך ורק בדפי רשת. אף פורטל אחר לא אירח אותו.

זה לא הנושא היחיד שלא מארחים בפורטלים ישראליים. נסו להקליד במנועי חיפוש מקומיים מילה מעוררת מחלוקת כמו 'סמים', כפי שעשו בעיתון "אנשים" השנה במנועי החיפוש וואלה, תפוז, דפי רשת, נענע וזהו זה.

בנענע מקבלים אפס תוצאות. בתפוז רק את אתר הרשות למלחמה בסמים, וואלה, אחלה ודפי רשת דווקא יקשרו אתכם לאתרים 'חינוכיים' ו'לא חינוכיים' כאחת. אומר אמין: "נכון שיש נושאים שיכולים להגיע לילדים, אבל זו לא סיבה להשתיק לגמרי את הדיון בהם. אני לא פוסל צנזורה על הסף, אבל הייתי רוצה הוכחות קשות לפני שאני מונע פרסום כלשהו.

"במצבים שבהם הפרסום פוגע במישהו, אני מצפה שיבוא ויתלונן, שיתעמת עם הכותבים. אבל ודאי לא אוותר על הפרסום מראש, על פתיחת דיון בנושא, רק בגלל הסיכוי לפגיעה. אני לא השוטר של האינטרנט, ומי שיש לו שיקולים נוספים מעבר לזה, שיחזור לבית הספר לעיתונות".

אבל חופש הדיבור, על פי אמין, הוא לא רק בנאדם שעומד על ארגז וצורח. זה גם עיתונות ורדיו, ואתרים פרטיים. לכן, אחד המחסומים לחופש המידע הוא לא ממשלתי, אלא טמון במנגנוני התשלום. "ברגע שנמצא דרך שתאפשר לשלם, ללא כרטיס אשראי, 10 סנט לדף מידע, לכל המידע מאתרים שאנשים העלו בלי לדעת למה - זה ייפתח. זה יכול לשנות את צורת העולם.

"הכישלון של ויזה-כ.א.ל הוכיח את הצדדים הבלתי ריאליים של תשלום בכרטיסי אשראי ברשת. כל מה שנעשה בתחום הזה היום רק מגרד את הקצה, כי הוא מבטא רק אותו חלק של הצורך במסחר אלקטרוני שלא נרתע מקשיים. אבל זה עדיין מפחיד, וקשה, ולא נעים. אפשר רק לתאר איך התחום ייראה כשהתשלום יהיה קל ונעים".

הפתרון לעניין לא יימצא בחברות הענק, אומר אמין, אלא בפתרונות של יחידים - חיוב בודד בסכומים נמוכים עם כל כניסה לאתר, בדומה למה שנעשה בארכיוני עיתונים, "וכמה יותר קטן, ככה יותר טוב".

אמין, מסתבר, עובד בדיוק כרגע על שני פרוייקטים ברוח לזו, הצפויים להיחשף בשבועות הקרובים. על האחד אינו יכול עדיין להרחיב את הדיבור, ורק אומר כי הוא קשור בתחום המוזיקה ברשת, וכי "בטוח שעוד ישמעו עליו". השני הוא פרוייקט שנקרא MPNOW.COM, אתר שישווק קבצי MP3 בתשלום, לא בכרטיס אשראי אלא דרך שיטת חיוג, ויפעל החל מהשבוע הקרוב. שני הפרוייקטים ישכנו בדומיינים עם הסיומת com..« אביבה משמרי « צנזורה? לא פה « הנסיונות של רשויות כאלה ואחרות בישראל לצנזר תכנים באינטרנט נועדו לכשלון. לנו כל זה כבר ברור, אבל סביר להניח שהידיעה הזו לא תמנע מעוד ח"כ לנסות למנוע את שטף המידע, ולהיכשל אחר כבוד