היידר הוא רק סימפטום

החשבון של העם היהודי עם אוסטריה כמובן לא מתחיל ונגמר ביורג היידר, הבן היקיר החדש של הפוליטיקה האוסטרית. זהו חשבון של דם ודמים, הנמשך מזה שני דורות ורחוק מסיומו.

"האוסטרים אוהבים לטעון שהיטלר היה גרמני ובטהובן היה אוסטרי, בעוד שהאמת היא הפוכה". אימרה זו נשמעת מפיו של יותר מאיש ציבור יהודי אחד, והיא משקפת היטב את ההתכחשות הממושכת של אוסטריה לעברה האפל בימי הנאצים. מזה 60 שנה טוענת אוסטריה שהיא היתה הקורבן הראשון של הנאצים, ומתעלמת מהעדויות המפורטות והמצולמות להתלהבות ההמונית בה התקבל היטלר עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה במארס 1938.

מקורה של טענת "הקורבן הראשון" בהצהרה שפירסמו שרי החוץ של בעלות הברית ב-1943, בה ציינו עמדה זו בניסיון לעורר התנגדות באוסטריה לשלטון הנאצי. אך לא זו בלבד שהתנגדות כזו כלל לא התעוררה, אלא שהאוסטרים בוחרים להתעלם ממשפט אחר באותה הצהרה: הכרזה על נשיאתם באחריות על כך שהתייצבו במלחמה לצידו היטלר. והיו רבים כאלו: בעוד תושבי אוסטריה היוו %17 בלבד מכלל תושבי הרייך, הגיע חלקם בין השומרים במחנות הריכוז ל-%35.

זהו נתון שחשיבותו גדולה לאין ערוך מהסטטיסטיקה הטמונה בו, משום שהוא מלמד שאדולף היטלר ואדולף אייכמן לא היו תפוחים רקובים בודדים. האנטישמיות באוסטריה מושרשת היטב, ועד היום זוהי אחת המדיניות האנטישמיות ביותר באירופה. העובדה שיש בה כיום רק 10,000 יהודים, אינה מפריעה לחבר מרעיו של היידר להכחיש את השואה ואף לחזור על עלילת הדם, שדומה היה שעברה מן העולם האירופי הנאור לפני מאות שנים. חלק ניכר מן הפעולות האנטישמיות באוסטריה בשנים האחרונות מבוצע או מנוהל בידי אישים שהיו ואף הינם חברים ב"מפלגת החרות" של היידר - גם אם הוא עצמו מנסה ליצור תדמית מתונה ומהוגנת.

אחד הגורמים המאפשרים להיידר ולדומיו להפוך לשותפים לגיטימיים בקואליציה בווינה הוא מדיניות ההתכחשות המתמשכת של אוסטריה בנוגע לחובותיה החומריים, הנובעים מן התקופה הנאצית בכלל ומן השואה בפרט. טענה נפוצה ומוטעית היא, שהתביעות להשבת רכוש קורבנות השואה מעוררות אנטישמיות; האמת היא, שאנטישמיות היתה לפני ותהיה אחרי מאבק הרכוש.

אם כבר, אז ההיפך הוא הנכון: עובדה ברורה היא, שבמדינות בהן התנהל מאבק ציבורי על השבת הרכוש - ובראשן שווייץ - מתקיים גם חשבון נפש היסטורי וציבורי נוקב, המוביל להכרה בחלקן של אותן מדינות בגורלו של העם היהודי.

אלא שאוסטריה מתחמקת מזה 45 שנים ממילוי התחייבויותיה החומריות. ב-1955 חתמה וינה על שני הסכמים שהחזירו לאוסטריה את עצמאותה המלאה לאחר 10 שנים של כיבוש. האחד היה "הסכם המדינה" עם בעלות הברית המנצחות, במסגרתו התחייבה אוסטריה לפצות את נרדפי הנאצים על הנזקים החומריים שנגרמו להם.

השני היה עם מערב גרמניה, אשר הסכימה להעביר לבעלות אוסטריה את כל הרכוש הגרמני שנותר במדינה זו, כתחליף לתשלום במזומן של פיצויים. הרעיון היה, שבצורה זו ישמש בפועל הרכוש הגרמני למימון הפיצוי לנרדפי הנאצים.

כמעט שני דורות חלפו מאז נחתמו ההסכמים, ואוסטריה טרם מילאה את חלקה בהם. היא קיבלה את עצמאותה, קיבלה את הרכוש הגרמני - ולא פיצתה את הקורבנות. רק באחרונה סיימה וינה לשלם פיצוי ראשון ואחרון בסך 7,000 דולר לכל ניצול (כ-25 אלף איש, רובם יהודים) - סכום זעום בהרבה מזה ששילמה גרמניה. מדובר בפיצוי על סבל ורדיפות, ולא על רכוש שנגזל. את עניין הרכוש סוחבת אוסטריה כבר עשרות שנים.

יש לאוסטרים סיבה טובה מאוד לסחבת הזו. ב-1940 העריכו הגרמנים את שווי הרכוש היהודי הפרטי (לא כולל נדל"ן) במיליארד דולר, שהם 10 מיליארד דולר בערכים ריאליים. הגרמנים ידעו בדיוק מה שוויו של הרכוש, שכן אחד הצעדים הראשונים עליהם הורו לאחר ה"אנשלוס" היה רישום מלא של הרכוש היהודי, כולל ערכו. 70 אלף טפסים מפורטים ומדוייקים אלו שמורים עד היום במרתף נפרד בארכיון המדינה בווינה, פתוחים לכל דורש ומהווים עדות חותכת למה שהיה ומה שנגזל. וכאמור, אוסטריה היא שחייבת לפצות בגין נזקים אלה.

אך מה שנעשה עד כה בתחום השבת הרכוש הוא כמעט לעג לרש. אוסטריה השיבה לקהילה את הרכוש הקהילתי, ובהחלט יש לומר לזכותה, שבתחום זה היא עשתה יותר ממדינות רבות אחרות. ואולם בתחום הרכוש הפרטי, הפעולה העיקרית שנקטה וינה היתה הקמת ועדת חקירה ציבורית, אשר החלה בעבודתה בשנה שעברה ופועלת באיטיות רבה. עם קצת רצון טוב, ולאור התיעוד המעולה הקיים, ניתן היה לסיים את עבודת הוועדה כבר מזמן. אבל, כאמור, סחבת אינה טקטיקה של ממשלת אוסטריה אלא אסטרטגיה. כבר בשנות ה-50 אמר במפורש אחד משרי האוצר האוסטרים, שיש לקוות שבעיית הפיצוי ליהודים תיפתר "בדרך ביולוגית" - דהיינו: עם מותם של התובעים.

העם האוסטרי חובב התרבות גם גזל מאות אלפי חפצי תרבות יהודיים. על פי המסמכים המצויים בארכיונים בישראל, מוחזקים עד היום 100 אלף ספרים יהודיים שדודים בספריות ציבוריות בכל רחבי אוסטריה, ובראשן הספרייה הלאומית וספרייתה של אוניברסיטת וינה.

במקביל, היה צורך בלחץ ציבורי בינלאומי כדי להכריח את אוסטריה להחזיר לקהילה היהודית 8,000 יצירות אמנות שדודות, שהוחזקו בידי ממשלת אוסטריה עד 1996. היצירות נמכרו במכירה פומבית, שהכניסה 14.4 מיליון דולר - %88 לקהילה היהודית והיתרה לניצולים נוצרים. אבל היצירות הטובות באמת נעלמו שנים קודם לכן, ומן הסתם נותרו בידיים אוסטריות.

בהעדר התלהבות ממשלתית לפצות את היהודים (אם לנקוט בלשון המעטה), ברור שגם המיגזר הפרטי האוסטרי אינו ממהר לתרום את חלקו. עד כה הושג הסכם עם גוף פרטי אחד בלבד, בנק אוסטריה, אשר ישלם עשרות מיליוני דולרים לבעלי חשבונות ולגופים ציבוריים יהודיים. הבנק ניסה להשיג במסגרת ההסכם חסינות מפני תביעות לעשרות חברות מקומיות, שהשתלטו על רכוש יהודי או העסיקו עובדי כפייה, אך בהתערבות הקונגרס היהודי העולמי נמנע הדבר.

הזירה האוסטרית תפסה עד כה מקום משני יחסית בפעילותם של האישים והארגונים היהודיים העוסקים בהשבת רכוש קורבנות השואה. את רוב העבודה ביצעה ועידת התביעות החומריות נגד גרמניה ואוסטריה, אשר מטבע הדברים התמקדה ומתמקדת בנעשה בגרמניה. ייתכן שדווקא כעת יהיה מקום להעלות את אוסטריה למקום בולט יותר בסדר העדיפויות - כדי להזכיר לאוסטרים את העבר ממנו הם מנסים להתעלם, ואשר בהתכחשותם לו הם יוצרים את ההווה המטריד של ארצם.« איתמר לוין « היידר הוא רק סימפטום « מדינה שמתעלמת בעיקשות מהתחייבויותיה החומריות לקורבנות השואה, היא זו שלבסוף נמנעת גם מעריכת חשבון נפש מוסרי. והתוצאה: יורג היידר ומפלגתו זוכים לחיבוק קואליציוני חם. עוד תפוח רקוב בשטרודל האוסטרי