מה העניינים, אהובתי. נורא מתגעגע. י.ב

התקליט החדש של ג'וני מיטשל די מאכזב. היתה ציפייה לחוויה אולפנית מטלטלת, אבל זה לא קרה. מיטשל הוציאה מהמוסיקה את הקהל, את הגרוב, את החלום הדק על צ'ק גדול ואת התהילה המזדמנת, שמתחבאת בתוך כל שיר פופ גדול

לא כל-כך פשוט להתאכזב מהתקליט החדש של ג'וני מיטשל. מדובר בפרק ב' (שנה אחרי "טאמינס זה טייגר") של חזרתו המפעימה של הקול הנשי הגדול והמשמעותי ביותר בפופ המאה ה-20. מדובר באלבום הראשון אי-פעם של מיטשל, שמוקדש, רובו ככולו, לקאברים לסטנדרטים של גדולי כותבי אמריקה במאה ההיא.

מדובר בתזמורת פילהרמונית בת 71 נגנים, שנבחרו אחד אחד בשביל להתאים לפרויקט ולציפיות הגבוהות-תמיד של מיטשל ל"חוויה אולפנית מטלטלת". מדובר בדיווחים מ"השטח" של מיטשל וצוות ההפקה, לפיהם, הנגנים הקלאסיים המנוסים והקרירים בכו כמו ילדים מול הרמקולים באולפן, כשישבו לשמוע את התוצאה.

מדובר בנגני-על ג'אזיסטיים, וויין שורטר, הרבי הנקוק ועוד, שבין השאר ניגנו עם מיטשל את רגעי השיא של המסע המוסיקלי המפואר שלה. מדובר בפעם הראשונה שמיטשל עושה תקליט כזמרת "נטו" - הידיים על המיקרופון ועל לוח הלב, הגיטרה הסהרורית והפסנתר דום-לב-רומנטי, הכל-כך מאפיינים שלה, נשארו במחסן.

ג'וני מיטשל עושה בילי הולידיי, ג'וני מיטשל עושה סינטרה. עושה רוג'רס והמרסטיין. עושה את Both Sides Now, הבלדה שכתבה לפני שלושים ומשהו שנה לג'ודי קולינס, ושהפכה מאז, תוך שהיא זוכה למאות ביצועים וקאברים, לאולי הסטנדרט האחרון בהיסטוריה. לא חראם להתאכזב מתקליט כזה?

לארי קליין, האקס והפרטנר המוסיקלי של מיטשל בעשרים השנים האחרונות, ניצח גם על התקליט החדש. על העטיפה הפנימית הציורים החדשים, המקסימים במיוחד, הם כרגיל של מיטשל.

לארי קליין מסביר, שזה היה הרעיון של מיטשל לעשות את אלבום התהילים הזה של היחסים הרומנטיים - הדת של העולם החדש, התאהבות סוערת, אהבה גורלית, נטישה, אהבה-שנאה, על הברכיים בתחנונים לאהוב, לאהובה, וויתור נדיב ומריר ושאר המרכיבים של פולחן הרומנטיקה המודרני.

המיטב הזה, אליבא דכוהנת הג'אז-רוק-פולק האנינה, נמצא בדרך כלל בסטנדרט ג'אז-מיוסיקלס של שנות הלפני מלחמת העולם השנייה באמריקה הצפונית.

יש בזה משהו. יש שיר פופ יותר כואב ומשתוקק מ"יו'ר מיי תריל"? יותר שורף בבדידותו מ"יו'ב צ'יינג'ד"? יותר פאטאלי מ"סטורמי וותר", של סינטרה? יש מניפסט רומנטיקה כ"קומס לאב"? הסטנדרט האלה, על שלל המבצעים שלהם, מהרכבי ג'אז, דרך זמרי פולק אמריקני ותזמורות מוסיקת מעליות, היו בשעתם חומרים שהניעו את השואו ביזנס, ולפיכך הוגשו בדרך כלל על מצע של פאן מקצועי וקריר. אפילו בילי הולידיי, הגדולה, היוצאת מן הכלל, שרה "יו'ב צ'יינג'ד", שבורה והורסת, בשביל האהבה של האנשים שבאו לבלות. ג'וני מיטשל כבר מזמן לא הטיפוס שבא לבלות. הרומנטיקה שלה כבדה, לילית, איטית ואפלה. היא מרוקנת מהשירים האלה את הקהל באולם, את הגרוב, את החלום הדק על צ'ק גדול, את התהילה המזדמנת, שמתחבאת בתוך כל שיר פופ גדול, ואת אדי הסיגריות והאלכוהול... כמו האינדיאני המת מסדרת הטלוויזיה "חשיפה לצפון", שמאוהב בארוחת הערב הלגמרי לא רלבנטית בשבילו, "בות סייד נאו", על התזמורת האפית והשירה הנמוכה, המאגית של מיטשל, הוא אלבום שמדבר על רומנטיקה ומאוהב ברומנטיקה, מעבר לגדר. החוויה חזקה, לעיתים אפילו מעיקה. אני מאוכזב. בשבילי, התהילים של הרומנטיקה המודרנית זה ג'וני האהובה והנערצת שלי, מספרת את סיפור חייה ויחסיה המורכבים מאוד, בשורות א-סימטריות מפותלות. תקשיבו ל"קייס אופ יו" שיר מספר 6 באלבום החדש, קאבר של מיטשל לשיר מדהים שלה, מתישהו משנות ה-70.

והרגע החי היחיד בתקליט, שבו אתם שומעים את מיטשל על תזמורת גדולה שרה אהבה על מישהו מסוים, קדוש. ולכן, גם אם מדובר בדרפט ראשון, מעט רעוע ומופרך, של משהו גדול ומסעיר, כמו הצללה של הרומנטיקה המודרנית למזמור תפילה מקודש, התחושה במהלך האלבום היא, שמיטשל קצת "הרגה" את עצמה בשביל זה. היא לגמרי לא נעימה. מה העניינים, אהובתי. נורא מתגעגע. י.ב * ג'וני מיטשל, Both Sides Now, הד ארצי.« יוסי בבליקי « מה העניינים, אהובתי. נורא מתגעגע. י.ב « התקליט החדש של ג'וני מיטשל די מאכזב. היתה ציפייה לחוויה אולפנית מטלטלת, אבל זה לא קרה. מיטשל הוציאה מהמוסיקה את הקהל, את הגרוב, את החלום הדק על צ'ק גדול ואת התהילה המזדמנת, שמתחבאת בתוך כל שיר פופ גדול

צרו איתנו קשר *5988