"הנגב נכבש ללא קרב"

מהיכן שלא מסתכלים על הבעיה של הבדואים בנגב ומאבקם ארוך השנים על מה שהם מגדירים כאדמותיהם, מדובר באחת הבעיות החברתיות-כלכליות-דמוגרפיות מהחמורות שידעה החברה הישראלית. ומי שלא מאמין, ויש לו קשרים בשב"כ, שיבקש לעיין בדוחות הרבים שנכתבו על ידם, ועל ידי גופים אחרים, שמיעוטם פורסמו, וילמד על עומק הבעיה.

"פצצת זמן" היא מן ההגדרות העדינות שנאמרו בהקשר לכך. על טיפול משרדי הממשלה בבעיה זו, נאמר כי זה "טמטום בהתגלמותו המרושעת", כפי שאומרים לא מעט ראשי רשויות בנגב, לציטוט ושלא לציטוט.

הבדואים בנגב, המונים 130 אלף איש, רואים באדמות הנגב רכוש שלהם, עוד מקדמת דנא, עוד קודם להקמת המדינה, עוד קודם לשלטון העותומני בארץ ישראל. אומנם, עד כה הם לא הציגו קושאן על האדמות, אבל עצם ישיבתם על האדמות, מוכיחה, לדבריהם, את טענותיהם על הבעלות עליהן. ולא משנה, מבחינתם, שברוב המקרים, בתי המשפט בישראל, מחוזי ועליון, דחו את מרבית טענותיהם בעניין בעלותם על הקרקע.

בנגב לא חסרות קרקעות. הרי הוא %60 משטחה של המדינה. אלא מה? הבדואים, לפחות החלק העיקרי באוכלוסייה זו, התיישב במשולש באר שבע-דימונה-ערד, וחלק מזערי בשטחים הנרחבים שבתחום המועצה האזורית רמת נגב, ובעיקר ליד שבטה, קציעות, ועוד. במשך שנים עושות רשויות המדינה מאמצים ניכרים כדי להביא לכך, שהבדואים יתיישבו ביישובי קבע, בעיקר ביישובים המוכרים וביניהם רהט, לקיה, שגב שלום, חורה, תל שבע, ועוד, אבל לא תמיד בהצלחה.

המדינה, יאמרו כל הנוגעים בדבר, נכשלה בגדול בטיפול בבדואים. אף לא אחד ממשרדי הממשלה הנוגעים בדבר, החל ממשרד ראש הממשלה, האוצר, התמ"ס, החינוך, הפנים, הבריאות, המינהל, לא נקי ממחדלים וטיפול כושל בבעיה. ההיסטוריה של הבדואים מחד, והנגב, מאידך, מלאים עד אפס מקום בדוגמאות של יחס הממשלות, לדורותיהן, המבטא הזנחה וטיפול כושלים בנגב ובאחד המרכיבים הדמוגרפיים החשובים והאינטגרליים שלו.

המדינה הצליחה בעבר "לביית" באופן חד פעמי את הבדואים, לאחר פינוי סיני והקמת שדה התעופה נבטים, שלצורך בנייתו פונו אלפי בדואים מאזור תל מלחתה. אז הוקמה מינהלת הבדואים, וכן גופים נוספים, כדי להסדיר את בעיית הקרקעות ויישובם של הבדואים ביישובים מוסדרים על ידי המדינה.

אבל, בגדול, המדינה לא הצליחה. יש לכך סיבות רבות, אך העיקרית שבהן היא הילודה המוגברת בקרב הבדואים. כדי לסבר את האוזן, הילודה בעיר הבדואית רהט נחשבת לאחת הגבוהות בארץ, אם לא לגבוהה שבהן, וגם תוחלת החיים של הבדואים משתפרת. המדינה לא הצליחה, למרות הפיתויים הרבים שהציעה, להביא את הבדואים אל יישובי הקבע, גם על ידי מחירי קרקע אפסיים, של עד 10 אלף שקל לחלקה של דונם, משכנתאות והלוואות בתנאים סופר נוחים, פיצויים בגין תביעות מוכחות על מקרקעין, ועוד.

הניסיונות של רשויות המדינה לקבוע עבור הבדואים את סגנון החיים וההתיישבות שלהם, היו בעוכריה. שכן הבדואים דרשו התיישבות חקלאית, עם שדות, חלקות מרעה, מטעים ופרדסים, על כל המשתמע מכך. המדינה סירבה לדרישות אלה, וביקשה ליישב את הבדואים ביישובים כפריים מקובלים, אך ללא הסדרת תעסוקה מודרנית, של אזורי תעשייה, בתי מלאכה, מרכזי מסחר קטנים, ועוד. והבדואים, ונכבדיהם, יודעים לספר על שבר חברתי-כלכלי נורא שעבר על החברה שלהם עקב כך.

התוצאה: הבדואים פלשו לקרקעות של המדינה, של המועצה האזורית רמת נגב, בני שמעון, של קיבוצים ומושבים ושל יישובים עירוניים אחרים. בשנים האחרונות נעשתה על ידם בנייה מסיבית של מגורי פחונים, לאורך כביש דימונה באר שבע, דימונה ירוחם, באר שבע קציעות, באר שבע ערד, וכל מה שביניהם. הבנייה הלא חוקית, אומרים כולם, הפכה ל"מכה", שרק "הטמטום והאדישות של המדינה ומוסדותיה יכלו ליצור שכמותה", אומר ראש רשות מקומית בנגב, שביקש לא לציין את שמו.

הח"כ לשעבר, וכיום ראש מועצת עומר, פיני בדש - שעליו אפשר להגיד שהוא והיישוב שבראשו הוא עומד, סבלו וסובלים במשך שנים רבות מה"התיישבות" הלא חוקית של הבדואים בשולי היישובים היהודיים, והוא מכר במאבקו המתמשך מול בני השבט טראבין, המתגורר בפאתי עומר - לא מהסס לומר את דבריו תחת כל גבעה ותחת כל עץ רענן. גם מעל בימת הכנסת. ובדש בוטה, עד מאוד, כאשר מדובר בבעיית הבדואים, בעיקר כלפי רשויות המדינה.

"שיהיה ברור, אין לי כלום נגד הבדואים", הוא מצהיר, "ואני בעד זה שיבנו עבורם יישובים ואני עצמי פעלתי רבות בעניין זה. יש להם זכות למגורים, כמו שלי יש זכות כזאת - כל אחד בתחומו הוא. אבל מה שהם עושים זו הפקרות מוחלטת, צפצוף ארוך וממושך על חוקי המדינה, מוסדותיה, נציגיה, נבחריה, ומי שאתה לא רוצה.

"הבדואים למדו את השיטה, והם בונים על ימין ועל שמאל, שמים עלינו ועל המדינה פס אחד גדול, והם בונים איפה שבראש שלהם. הבעיה שלנו בנגב היא, שרשויות החוק, ובראשן המשטרה, הרימו ידיים. השוטרים בפרט והמשטרה בכלל, לא מוכנים להתמודד עם הבעיה. הם רוצים שקט תעשייתי, מזלזלים בצווי הריסה של בתים לא חוקיים במיגזר הבדואי בנגב, הן צווים מינהליים והן צווים של בתי המשפט. הם בנו מדינה בתוך מדינה, מובלעת בדואית בתוך אזור יהודי".

לדבריו של בדש מגיב ח"כ טלאב א-סענא, מי שעומד בראש החזית למען הבדואים בנגב, בעצמו תושב הנגב: "הבעיה של השבט טראבין, שנאבק מול פלישת תושבי עומר על אדמתם, היא דוגמה של הרבה שבטי בדואים, שמתגוררים על אדמותיהם מזה עשרות שנים, והמדינה מתעלמת מקיומם, בכל הנוגע למתן שירותים, הן בתחום החינוך, הרווחה, הבריאות ותשתיות פיזיות ביישובים שלהם. נזכרים בהם לצורך פתרון בעיית היישוב עומר והתרחבותו".

כל גורמי האכיפה במדינה מצדיקים, באופן ישיר ועקיף, את דבריו של בדש, על ה"פלישה" הרבתי של הבדואים על אדמות מדינה. בדש כתב לאחרונה לראש הממשלה: "הנושא קשה ביותר, מסובך ומחייב כיום פתרון ברמת מעורבות אישית שלך. הנגב נמצא כיום על סף פיצוץ במערכת היחסים בין היהודים והבדואים, במצב של ה"מערב הפרוע". כל יום נבנים בין 5-6 מבנים בלתי חוקיים, קרקעות נתפסות וכפרים חדשים צצים על כל גבעה, הפשיעה גואה, פרוטקשן, סחר בסמים, גניבות רכבים וכו'...זלזול מוחלט במערכת החוק על כל היבטיה. אפילו משטרת ישראל אינה מעיזה להיכנס לריכוזים מסוימים בנגב. לא תעזור שום מינהלת בדואים, שכבר שישה חודשים אינה פועלת, ולא שום ועדת שרים שתוקם לנושא" (יצוין, כי שתי מכוניות של בדש הוצתו, והוא מייחס זאת למאבקו בבנייה הבלתי חוקית של הבדואים).

מכתב דומה, לא פחות חריף ובוטה בניסוחו, המבטא תחושת חוסר אונים ונואשות, שיגר לראש הממשלה, ראש המועצה האזורית בני שמעון, משה פאול: "אני חש ומרגיש שהנגב הולך לאיבוד, "נכבש" אט אט על ידי שבטים, משפחות ויחידים מהאוכלוסייה הבדואית, המוצאת שעת כושר לפריסה מחודשת בכל רחבי האזור. בתים חדשים צצים על כל גבעה ובכל צומת, "זכות השיבה" מתבצעת הלכה למעשה, נשים מהשטחים נישאות לבדואים תושבי הנגב ועוברות לגור בשטח, רצף טריטוריאלי נרקם כחוט השני בין חברון לעזה, וזיקתם של תושבי קו זה לקצוות הקיצוניים חזקה מזיקתם לתושבי בני שמעון.

"אנו עדים להקמת מדינה פלשתינית שלא על פי בחירתנו. תחושת חוסר הביטחון האישי, חוסר הטיפול המערכתי ואובדן השליטה בשטח, מותירה אותנו צופים לתהליך שאין לנו כתושבי האזור השפעה על בלימתו. אין בכוחן של הרשויות המוניציפליות לעזור; אין בכוחו של המינהל לתת תשובות; אין בכוחה של המינהלה לפיתוח הבדואים לקדמה; אין בכוחו של צוות שרים לפתור. מדובר בבעיה לאומית".

בדש: "באחרונה ישנן עדויות על החמרה חמורה ביותר בבנייה הבלתי חוקית המשתוללת בנגב. כפרים חדשים מוקמים על כל גבעה, כיום רוב המבנים הבלתי חוקיים כבר אינם אוהלים או צריפים, אלא מבני קבע. כמו כן, נעשות עבודות תשתיות בשטח, של הכשרת קרקע, פריסת קווי מים. הנגב נכבש ללא קרב".

מתוך 130 אלף הבדואים המתגוררים בנגב, 65 אלף מתוכם מתגוררים ב-36 יישובים לא מוכרים. באחרונה הוגשה לוועדה המחוזית דרום, על ידי מועצת הכפרים הבלתי חוקיים בנגב, בקשה להכרה בהם (לטענת בדש, מדובר ב-43 יישובים בלתי חוקיים) כביישובי קבע, והוועדה אמורה לדון בה בקרוב.

בין אם מדובר ב-36 או ב-43 יישובים לא חוקיים, הבדואים בנו בהם במשך שנים רבות, תוך "העלמת עין", מכוונת או שלא מכוונת, מודעת או שלא מודעת, מצד המדינה, אלפי יחידות מגורים לא חוקיות. בכל יישוב, גם במוכרים, ואין גוף אכיפה במדינה הנאבק נגד התופעה. ובדש צודק כאשר הוא טוען, שהמשטרה פשוט לא עושה מאומה באכיפת החוק נגד הבנייה הבלתי חוקית. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בכבודו ובעצמו, מאשר טענה זו. רובינשטיין שיגר למפכ"ל המשטרה, יהודה וילק, מכתב בנושא, ובו הוא כותב, כי המשטרה לא התפנתה למלא הנחיה ברורה לצורך אבטחת פקחי ועדות התכנון והבנייה, המנסים להיאבק נגד הבנייה הלא חוקית. רובינשטיין עצמו מצטט במכתבו לוילק חלק מפסק דין שנכתב על ידי שופט השלום בבאר שבע, אריאל ואגו, כנגד התנהגות המשטרה, על שלא איבטחה, על פי תפקידה הברור, את הפקחים. כתוצאה מכך, ובצדק, חוששים הפקחים להיכנס ליישובי הבדואים, המוכרים והלא חוקיים, כדי לבצע רישום ותיעוד של הבנייה הלא חוקית, וכן כדי להגיש צווי הריסה וכתבי אישום.

באופן רשמי אומרים במשטרה, כי היא ממלאת את תפקידה בנושא אכיפת החוק בבנייה הבלתי חוקית, אלא שיש לה בעיות של כוח אדם, ולא תמיד מתאפשר למפקדיה להקצות כוח אדם למשימות אלה, כאשר ישנן משימות בסדר עדיפות גבוהה יותר. אבל שלא לציטוט, אומר ל"גלובס" קצין משטרה בכיר במחוז הדרום של המשטרה, כי מדובר בפאשלה של המשטרה, ומדובר בבעיה חמורה שהמשטרה לא נותנת עליה את הדעת, מאחר וכל אירוע של אבטחה של פקחים, מסתיים בהפגנות מחאה, ידויי אבנים על שוטרים, ופגיעה בהם.

"במצב כזה", אומר הקצין, "למרות שברור שהמשטרה לא ממלאת את תפקידה, יש בעיה של שוטרים וקצינים חסרי מוטיבציה, שבסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום. ולמה בעצם? כי הבעיה היא לא פלילית במובהק, אלא בעיה חברתית שעל המדינה לפתור אותה".

והשופט ואגו כתב דברים כדורבנות על התופעה: "אין מנוס מהמסקנה העגומה, שכנראה בתחומי המדינה קיימות מובלעות שבהן לרשויות אכיפת החוק אין דריסת רגל ובהן עברייני בנייה, לכאורה, יכולים לעשות כרצונם. מצב זה בלתי מתקבל על הדעת. ואם הרשות המבצעת אינה מסוגלת ואינה יכולה לכפוף עצמה ללוח זמנים של בית המשפט בקיום הצווים, כאשר ניתנו ארכות רבות לכך, נראה שאין היא מייחסת חשיבות יתרה לקיום צווים אלה, וכי אין אכיפת החוק, וליתר דיוק חוקי התכנון והבנייה, בסדר עדיפות כה גבוה". לאור דברי בית המשפט, כתב רובינשטיין לוילק: "אין הדעת סובלת כגון דא, והטיפול מאכזב ביותר".

ולמרות זאת, המשטרה בשלה, לא מבצעת את תפקידה ולא מאבטחת את פקחי הבנייה. והשופט ואגו חוזר וכותב בפסקי דין נוספים, כי "לכאורה נראה שלא הופנם המסר, כאשר נאלצתי למחוק הליכים שעניינם עבירות בנייה במיגזר הבדואי, בשל חוסר יכולת או הרצון של המשטרה לסייע בידי רשויות הפיקוח לאכוף צווי הבאה או הזמנות של בית המשפט במקומות מסוימים. אז, כמו היום, מתעוררת השאלה אם נוצרו בתחום המדינה מובלעות שבהן אין לשלטון החוק דריסת רגל, והמשטרה חוששת לאכוף בהן את הדין שמא יתעוררו מהומות וייפגעו חלילה שוטרים ואנשי הפיקוח שינסו לבצע את הצווים".

ורובינשטיין? הוא חוזר וכותב ליהודה וילק, כי מפקד המרחב של המשטרה דחה שוב את המבצע, שבמסגרתו היה צריך להינתן ליווי משטרתי של עשרות שוטרים לצורך אכיפת צווי הריסה ביישובים הלא מוכרים. "את החלטת מפקד המרחב אין מנוס מלראות בחומרה רבה", כותב רובינשטיין לוילק, "במיוחד משום שאין זו הפעם הראשונה שבה נמנע מרחב זה מלתת ליווי לפקחים, תוך הסברים מביכים. אמת, המצב באכיפת חוקי התכנון אינו קל, אך בוודאי שאין בו משום הצדקה לאי מילוי תפקידיה של המשטרה באורח זה".

לדברי דוד גבאי, ממונה פיקוח על הבנייה במחוז הדרום, בשל אוזלת ידה של המשטרה ביטל בית משפט השלום בבאר שבע 15 תיקי תביעה ובהם כתבי אישום כנגד עברייני בנייה. כמו כן, הועברו תיקי תביעה לגניזה בגלל אי ביצוע צווי הבאה על ידי המשטרה.

לדבריו, הבדואים מקבלים לגיטימציה מאישי ציבור, ח"כים והשרים עצמם, להמשיך בבנייה הבלתי חוקית. הכיצד? "משום שאין תיאום בין משרדי הממשלה וכל משרד עושה בפזורה כבשלו. למשל, משרד החינוך החליט לבנות בתי ספר וגני ילדים ביישובים הלא חוקיים, ואין רע מזה במתן לגיטימציה לעבריינים והכרת המדינה בבתים הלא חוקיים כחוקיים".

משרד הבריאות?: "בנה ובונה מרפאות בכל ריכוזי הבנייה הלא חוקיים. עוד לגיטימציה לעברייני הבנייה ולהכשרת השרץ".

משרד התשתיות?: "משקיע בהכשרת כבישים ודרכים".

משרד החקלאות?: "השר העומד בראשו (חיים אורון) חבר בוועדת השרים לענייני ערבים, תורם בהכרזותיו המכירות בבנייה הבלתי חוקית כלגיטימית ומטיל את האחריות להכרה בבנייה הבלתי חוקית על המדינה, ובכך תורם להחרפת המצב ולהגדלת הנזק הבלתי הפיך למדינה".

בית המשפט העליון?: "גם הוא נאלץ בעל כורחו להיות מעורב בסיטואציה הנוכחית, בגלל שאין מדיניות ואין תוכנית לפתרון הבעיה. בשל כך קבע בית המשפט העליון, שעל המדינה לדאוג לשירותים הבסיסיים לאוכלוסייה בפזורה בכל הריכוזים הלא חוקיים".

"ידינו כבולות ואנו מהלכים על חבל דק", כתב באחרונה גבאי לאבי דותן, מנהל היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה. "כדור השלג מתגלגל ואין יודעים היכן ייעצר".

על פי הערכות ובדיקות שנעשו בעניין זה, מדובר באלפי יחידות דיור לא חוקיות באזור הנגב. קצין משטרה מסר ל"גלובס", כי המדינה לא תצליח לעולם לפרק את המוקש הזה, לעולם לא תצליח להרוס את כל אלפי המבנים הלא חוקיים האלה, בגלל שהבדואים הבינו, כי גם אם יבנו בצורה בלתי חוקית, יעלימו עין ולא יפעלו נגדם.

ואם כן יפעלו נגדם? שאלנו את ח"כ א-סענא. "תהיה התקוממות רבתי", הוא אומר, ובלשון פחות דיפלומטית, הוא מתכוון לאינתיפאדה. "כשהממשלה רוצה היא גם יכולה לפתור את בעיית היישובים הלא מוכרים. מדוע המדינה לא מוכנה להשקיע מאמצים לפתור את בעיית היישובים הלא מוכרים? הרי הם קיימים עוד לפני קום המדינה, והם ימשיכו להתקיים גם בעתיד. עצם העובדה שהמדינה לא מכירה בקיומם, רק גורמת לתחושה קשה של ניכור, שנאה וכעס.

"אם המדינה לא תשכיל לפתור את הבעיה, עשוי לפרוץ הר געש והתקוממות ללא התרעה מוקדמת, ואז כולם יגידו שלא ידעו והם הופתעו. ולכן אני רואה לנכון להתריע, שהמצב בקרב היישובים הבדואים בכלל, ובפרט הלא מוכרים, הוא על סף התפוצצות.

"טוב יהיה אם ועדת השרים לענייני ערבים תיטול יוזמה ותיכנס לעובי הקורה ותשב על המדוכה, ויחד עם הבדואים תגבש תוכנית אסטרטגית, כך שיהיה פתרון לכל יישוב ויהיו שירותי רווחה, חינוך ובריאות לכל תושב".

הרשות לפיתוח הנגב הכינה באחרונה תוכנית כוללת להקמתם של מספר יישובי קבע עבור פזורת השבטים הבדואים בנגב. על פי אומדנים שהוכנו על ידי הרשות, העלות הכוללת של התוכנית היא 705 מיליון שקל.

על פי התוכנית, שהוגשה למשרדי האוצר, הפנים והשיכון, קיים צורך, בטווח של שלוש שנים, לפתח תשתיות ל-20 אלף מגרשים ב-7 יישובי בדואים קיימים, בהשקעה של 300 מיליון שקל; השקעה של 55 מיליון שקל בהקמת מספר יישובי קבע נוספים בנגב; 220 מיליון שקל לתשלום פיצויים למשפחות בדואיות שיפונו מהקרקעות, תקציב שכבר קיים במינהלת, וכן השקעה של 100 מיליון שקל בהקמת מבני ציבור.« גדי גולן « "הנגב נכבש ללא קרב" « במשולש באר-שבע-דימונה-ערד יש כ-40 "יישובים" בדואים לא מוכרים, בכולם בנייה בלתי חוקית בהיקף גדול, תוצאת הכישלון המתמשך של הניסיון להביא לשינוי אורח החיים של הבדואים, מאוהלים ליישובים קבועים. ראשי המועצות בנגב לחוצים, היועץ המשפטי לממשלה נוזף במפכ"ל על התחמקות המשטרה מאכיפת החוק, ומנהיגי הבדואים מאיימים בהתקוממות אלימה. אלה תולדות המחדל בטיפול בבדואים בנגב, עד לניסיון הבא לביצוע צו הריס