אוי כמה שאני צחקתי אתמול, צחקתי למעלה מחצי שעה, שהופרעה רק על ידי מעברים
לפירסומות. צחקתי צחוק בריא, מופתע, צחוק אמיתי, צחוק בקול רם, וכשלא צחקתי,
חייכתי: חייכתי למראה משהו חדש, שנון, קולח ואמיתי שסוף-סוף נראה על מסכינו.
מי היה מאמין, בערוץ 2, בפריים-טיים, תוכנית שהיא גם איכותית, גם מאוד מצחיקה
וגם נראית כמי שתצליח למשוך נתוני צפייה יפים.
ההצלחה ההיסטרית של תוכנית הבכורה של "של מי השורה הזאת?" טומנת בחובה הסבר
מוחץ לכישלונם של כל הסיטקומים מתוצרת כחול-לבן: אין בארץ תסריטאים מוכשרים,
שיכולים לשאת על כתפיהם ולו חצי שעה אחת של סיטקום בשבוע. היחידה שמצליחה להצחיק
מדי פעם היא "שמש".
"פאזל" גורמת לצופים דיכאון, "משפחת עזאני" גורמת למבוכה, את התסריט הרדוד
של "ספי" לא מצליחות להציל אפילו איכויות ההצחקה הטוטאליות של ספי ריבלין.
מה נשאר? געגועים ל"קרובים, קרובים", שנכתבה לפני כמעט שני עשורים על ידי אחרוני
תסריטאי הסיטקום בארץ: ב. מיכאל ואפרים סידון. ובינינו: גם הסידרה המצליחה
ההיא על דיירי רחוב ויטק 9 נשענה בעיקר על שחקנים איכותיים כחנה מרון, תיקי
דיין, אילן דר, יהורם גאון וליאורה ריבלין.
אפילו צפייה מחודשת בפרקי "החמישייה הקאמרית" הזכורה לטוב, מגלה כי לא כל הקטעים
שמרו על אותה הרמה. ממרחק זמן, נראים אחדים מהם ככאלה שהצליחו תודות למקוריותם,
ופחות בגלל איכותם. אפילו "זהו זה", שנהנתה מצוות כותבים מגוון, הגיעה לשיאיה
דווקא כאשר מגישיה המוכשרים סטו מהתסריט המקורי, ואילתרו סצינות שלמות בעצמם.
כנראה שאין מה לעשות, תסריטאות מתוכננת היא זרה למנטליות הישראלית: אנחנו אומני
האילתור. אנחנו מאלתרים בצבא, מאלתרים בכלכלה, מי מאיתנו שמשכיל לראות מעבר
לקצה אפו, זוכה כאן רק ללעג. אנחנו אוהבים "להביא" את המכה, את הקומבינה, "לתת
בראש" חמש דקות - ולרוץ לספר לחברה.
"של מי השורה הזאת?" היא לכאורה התגשמות הקונספציה הזו, אבל רק לכאורה, מפני
שלמעשה היא מושתתת על טונות של כישרון, ושנים של עבודה קשה, שמתפרצים החוצה
ברגע אחד של אימפרוביזציה.
דווקא שלמה בראבא, המנחה שאמור להיות הדובדבן שבקצפת, נותר מעט מאופק בתוכנית
הראשונה. אולי גזר על עצמו איפוק כדי לא לתת לסגנונו הפרוע להשתלט על התוכנית
כולה. מכל מקום, השחקנים להם הותיר בראבא את הבמה עשו הכל כדי להצדיק את האשראי,
שניתן להם בזכות.
נכון שמסוכן להתנבא כבר אחרי תוכנית אחת, אבל נראה לי כי לא יהיה זה סיכון
רב מדי להמר כי "של מי השורה הזאת?" תצליח גם במונחי רייטינג: ההומור הרב-שכבתי
שלה אמור לגעת בכל צופה. מי שירצה, יוכל להסתפק בהומור החזותי ובבדיחות הגסות.
מי שירצה, יוכל להעמיק אל תוך המימד הסאטירי של התוכנית, זה שבמסגרתו נטחנים
עד דוק הצבא, המאצ'ואיזם, תרבות הרייטינג, היומרנות והחשיבות העצמית (זינזאנה),
ועוד כהנה וכהנה.
ואגב ישראליות, אולי זה מוזר לחטוא בגאווה לאומית בהקשר של תוכנית טלוויזיה,
אבל מי שצפה בגירסה האנגלית והאמריקנית (שמשודרת בערוץ 3 בימי א'), הבחין בוודאי
כי לפחות על פי תוכנית הבכורה, הגירסה הישראלית משתווה באיכותה לאנגלית, ועולה
על האמריקנית (בראבא פשוט טוב יותר מדרו קארי). היש עוד תחום בחיינו שיכול
לקיים את המשוואה הנדירה הזו?
לקראת ההכרעה על המשך הזיכיון להפעלת ערוץ 2, עושים שלושת הזכיינים מאמצים
כבירים לשפץ את נתוני הרייטינג שלהם. מאחר ומדובר בהמון כסף, הכסף שלנו, יש
להזכיר לצופים כי בעוד ששלשום ניסתה "רשת" לשפר את נתוני הרייטינג עם "דידי
טי וי", אתמול ניסתה "טלעד" לעשות זאת בעזרת תעוזה ורעננות. כמה טוב לראות,
כי לפעמים אפילו בג'ונגל התרבותי של ערוץ 2 המקוריות משתלמת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
