"בדרך כלל כשיהודי בא לעשות כתבה על נושא ערבי הוא כל כך שמח שלא רצחו אותו,
עד שהוא תמיד מציג אותם באור חיובי. חשוב שלא תיפול בפח הזה, חשוב שתדגיש שיש
אינספור שחיתויות", כך אמר לי עיתונאי ערבי בכיר שכותב בעיתון "יהודי" כשביקשתי
ממנו סקירה כללית על הנושא. יש משהו מאוד דקדנטי בחברה הערבית- ישראלית, מערכת
לחצים פלונטרית שהיא תוצאה של דיכוי ממסדי ועימותים פנים מגזריים שיוצרת איזשהו
חיוך ציני תמידי בזווית הפה של רוב המרואיינים. ההתנהלות במערכת שכזו הופכת
את הערבים הישראלים במובן מסוים ליהודים. "אני יכול לחלק את העיתונות הערבית
לשלוש, כמו שמעון פרס שתמיד מחלק. עיתונות מפלגתית, עיתונות דתית ועיתונות
עצמאית", מסביר בסאם ג'אבר, המו"ל והעורך של השבועון "פנורמה" היוצא בטייבה.
היומון המרכזי במגזר הוא "אל-איתיחאד" (אחדות) של המפלגה הקומוניסטית. השבועון
"פדל אל-מקל" (סוף פסוק) הוא שופרו של חבר הכנסת עזמי בשארה, אבל נמצא בבעלות
פרטית. את שני הפלגים של התנועה האיסלאמית מייצגים העיתונים "אל-מיתק" (הברית)
ו"סאות אל-חק אל-חריה" (קול הצדק והחופש). גם למפלגת רע"ם יש עיתון בשם "אל-דיאר"
(בתי המולדת). בשנות השמונים החלו לצאת עיתונים פרטיים. "א-סינארה" (החכה)
היה הראשון והוא דו שבועי. אחריו בא השבועון "כול אל-ערב", ובתחילת שנות התשעים
הצטרף לחגיגה "פנורמה".
"עייאם אל-ערב" (ימי ערב) הוא יומון מתחרה ל"אל-איתיחאד", שהוקם לפני מספר
חודשים על ידי נזיר מג'יילי ופסאל ג'ביילי שהופרשו מ"אל-איתיחאד" ובימים אלו
מתנהל משפט בנידון. חוץ מהנ"ל, מספק המגזר עוד עשרות חינמונים ומקומונים המופצים
חינם. כ-70 אחוז מהערבים הישראלים קוראים גם או רק עיתונים בעברית. העיתון
הנפוץ ביותר במגזר הערבי הוא "ידיעות אחרונות". יותר כיף מבכנסת שלושה דברים
מאפיינים את רוב הבכירים שראיינתי: א. הם טוענים שכולם מקבלים כסף מהשב"כ חוץ
מהם עצמם. ב. הם לא אוהבים את שר התשתיות לשעבר אריק שרון. ג. הם טורחים להוכיח
לך ששליטתם בתנ"ך טובה יותר משלך. מה שנכון. "אל-איתיחאד" הוא העיתון הוותיק
והיומון המרכזי במגזר הערבי. הוא נוסד ב-44' על ידי המפלגה הקומוניסטית ובתחילת
שנות השמונים הפך ליומון. אמיל חביבי היה העורך הראשון והמיתולוגי של העיתון
ועזב בטריקת דלת לאחר הפילוג שנוצר במפלגה בימי הגלסנוסט והפרסטרויקה. העיתון
מתגאה בהיותו בית חם במרוצת השנים לאינטלקטואלים ערבים ויהודים כמו מחמוד דרוויש
וסמי מיכאל.
בשנות החמישים והשישים המתחרה היחיד של העיתון היה "אל-יום", שהופץ באופן גלוי
על ידי המדינה. הביטאון נכתב בעיקר על ידי יהודים יוצאי מדינות ערב וניסה להחדיר
בקרב בני ישמעאל את יתרונות הרעיון הציוני. הוא נסגר לקראת סוף שנות השישים
מסיבות מובנות. "אחרי נפילת ברית המועצות אנחנו העיתון הקומוניסטי היחיד ששמר
על מתכונתו. שאר העיתונים במזרח התיכון או שנסגרו או שהפכו לירחונים. העובדה
ששמרנו על כוחנו ואף הגדלנו אותו גם בלי תמיכה כלכלית של המפלגה מוכיחה שהתפקיד
שלנו חורג מהפצת התורה המרקסיסטית ומבטא את המאבק הערבי לצדק ולשוויון. אנחנו
לא סתם דרוזים או מוסלמים, אנחנו בני הלאום הערבי-פלסטיני ומעוניינים שיכירו
בנו ככזה". הדובר הוא ד"ר אחמד סעד, עורך העיתון זה עשרה חודשים שכיהן גם כחבר
כנסת מטעם חד"ש בכנסת האחרונה.
- איפה יותר כיף?
"אני יותר נהנה פה".
אח, הגלסנוסט המערכת של "אל-איתיחאד", השוכנת למרגלות הכרמל בשכונת ואדי ניסנס
החיפאית, שונה מאוד למראה משאר מערכות העיתונים הערביים. היא ממוקמת באותו
בית ערבי מאז שהוקמה, והתפאורה החומה-עבשה מזכירה קצת באווירתה את אדריכלות
הפנים הקומוניסטית. אין שום סממן שמנסה להראות על עושר ושגשוג. - איך ההרגשה
לתפקד בתור כוח כלכלי שפועל לפי חוקים קפיטליסטיים?
"זה לא פשוט, המעבר היה קשה, אבל אנחנו מסתדרים בגלל שתמיד רוב הפעילות שלנו
היתה מכוונת נגד עוולות המדינה בלי קשר לברית המועצות, והתפקיד שלנו עדיין
רלוונטי. למפרסמים אין בעיה עם התכנים, ברגע שהם רואים שהעיתון פופולרי הם
באים אלינו. אני לא צריך להתחשב בהם במה שאני כותב". בימיו האדומים והעליזים
הופץ העיתון על ידי חברי מפלגה אמיצים, שסיכנו את עצמם בכך שנשאו בידם מקבץ
כזה של תכנים. היו זמנים שהמפלגה הקומוניסטית נחשבה סיכון, ופעמיים - בשנות
השישים ובשנות השמונים - עמד העיתון בפני סגירה לפי צו מינהלי. עד ממשלת רבין
לא קיבל העיתון אף פרסום ממשלתי, מקור הכנסה רציני בדרך כלל. גם בימינו, למרות
שההפצה היא מסחרית וגורבצ'וב מפרסם את פיצה האט, מעמדו של העיתון עולה ויורד
ביחס למעמד המפלגה באזורים השונים.
מניעת פרסומים ממשלתיים מהעיתונים הערביים היתה הדרך העיקרית של השלטון, חוץ
מצנזורה, להפעיל את מכבשו. סמיך אל- קאסם, עורך השבועון "כול אל-ערב", מספר:
"אריק שרון לא אהב את זה שנסעתי לסוריה לבקר את המנוח חאפז אל-אסד ועשה עלינו
חרם. הוא הורה לחברת החשמל לא לפרסם אצלנו וניסה ללחוץ גם על חברות ממשלתיות
אחרות בכיוון הזה. למרות זאת לא התעלמתי ממנו כפוליטיקאי וסיקרתי את פועלו
בעיתון. אבל לא נורא, הוא עוד צעיר. הוא ילמד".
אל-קאסם היה פעיל פוליטי וישב בכלא ב-67', "בשל פעילותי הלירית". הוא אוהב
לראות את עצמו קודם כל כמשורר: "נשמת המשורר שלי הופכת אותי לציפור מוזרה בעיתונות.
אני לא רץ כמו עורכים אחרים אחרי חברי כנסת, מלכים ונסיכים, מי שפיקח רץ אחרי".
ואכן יש לו מעמד של מעין משורר לאומי פלסטיני, למרות שאותו עיתונאי שמצוטט
בתחילת הכתבה לא מבין "מי הנחית עלינו אותו? מי קבע שהוא משורר ומי קבע שהוא
לאומי? בשנות השישים הוא חלק דירה בחיפה עם מחמוד דרוויש וזה כאילו הופך אותו
לאינטלקטואל". למרות הביקורת השיחה עימו אכן גולשת הרבה פעמים לנושאים כמו
מוסר ואלוהים, שכמובן אינם רלוונטיים כלל לאופי הכתבה שלנו ב"פירמה" - ירחון
לענייני שיווק, פרסום ותקשורת. כמו רבים וטובים, הוא התחיל את דרכו ב"אל-איתיחאד",
למרות שלא היה חבר מפלגה. למעשה הוא היה הכותב הראשון בביטאון הקומוניסטי שלא
נשא עימו פנקס אדום. "ב-66' הוצאתי עם אורי אבנרי את 'העולם הזה' בערבית, נולדת
אז?"
-לא.
"היה שיתוף פעולה שנמשך שנה ואז הופסק על רקע אידאולוגי. באותו זמן ביקר בארץ
עבדל קאדר אל-ג'זארי, נכדו של הנסיך עבדל קאדר אל-ג'זארי, ממנהיגי המרד נגד
הצרפתים באלג'יריה. האיש הוקסם מההתיישבות הציונית ומהקיבוצים ואפילו התחתן
עם יהודייה והתיישב פה. אני כמובן לא התלהבתי מהגישה שלו וראיתי בו בוגד, אורי
אבנרי ראה בו איש שלום, ועל רקע זה היה הסכסוך".
- ואז?
"חזרתי לירחון 'אל ג'דיד' של המפלגה והייתי מזכיר מערכת ואז עורך ראשי, עד
הפיצוץ הגדול בתנועה. תמכתי, כמובן, בגלסנוסט וקיבלתי הזמנה אישית לכנס בברית
המועצות עם גורבצ'וב ועוד 800 מכובדים, ביניהם גרגורי פק ומקסמיליאן של. ההליכה
שלי לשם גרמה למתח ביני ובין המפלגה, אבל היום אני ביחסים טובים עם כולם".
בתחילת שנות התשעים הגיע ל"כול אל-ערב", כשהעיתון היה "32 עמודים עלובים ובלתי
פופולריים", ולדבריו הפך אותו למה שהוא היום. "אם אין ראש ממשלה, אז יש עיתון
של כו-ו-ו-ו-לם. כשלקחתי את העיתון אנשים אמרו לי שהוא יקבור אותי. אני אמרתי
שאו שהוא יקבור אותי, או שאני יקבור אותו או ששנינו נקבור עיתונות זולה ושטחית.
לשמחתי הצלחנו. אצלי כותבים מוסלמים ליד קומוניסטים. חשוב לי לא להתחרות על
מגזר אלא על עם. הגישה שלי היא לאומית- ליברלית-מתקדמת-מודרנית".
- העיתון שייך למשרד הפרסום אל-בוסתני, אתה לא רואה בעייתיות בעניין הזה?
"יש מדיניות של הפרדה, והיא מעוגנת בהסכם העבודה שלי. זה כמו שיש הפרדה בין
רשות משפטית לרשות מבצעת. לא יכולים לכפות עלי תכנים וקרה כבר, למשל, שביטלתי
מודעות סקס". הפיל והבעיה הפלסטינית המילה סקס מפעילה אצל המשורר נוגדנים פראיים.
הוא מתייחס להיצע הפורנוגרפיה שמתלוויין אלינו לאחרונה: "ערוץ הסקס זה לא חופש
ביטוי. אני מפריד בין חופש ובין אנרכיה. חובתנו המוסרית והמשפטית היא להגן
על ילדינו. זוהי השמדה של הנוער, אני מזדעזע מזה, אלה סוחרים בני בליעל, אויבי
החברה. הם כמו סוחרי סמים". בהמשך יביטו אלי תמונות של נערות בביקיני מהמוסף
"ליידי כול אל-ערב" שמצורף לעיתון מדי חודש. "אני לא ריאקציונר, בחורות עם
ביקיני זה דבר יפה שאי אפשר להתעלם ממנו".
- איך אתה ממקם את עצמך ביחס לעיתונות היהודית?
"היחס לערבים בעיתונות הוא מחפיר. מתייחסים אלינו כמו אל מחבלים. הילדים שלנו
הולכים לדיסקו וכותבים שהם הלכו לעשות בקבוקי מולוטוב. הגישה הזו תדחף אותנו
בסופו של דבר לייצור בקבוקי מולוטוב. ומה זה 'כתבנו לענייני ערבים'? זה כמו
כתב לענייני פילים באפריקה. אם הם לא יפסיקו גם אני יתחיל לעשות את זה, 'כתבנו
לענייני יהודים'. הגישה הכללית היא כמו של הש"ב, מה שקדם לשב"כ, רואים בנו
קודם כל סיכון בטחוני".
עד יציאתי החפוזה את מערכת "כול אל-ערב" היריבות בינו ובין עמיתו הנצרתי "א-סינארה"
היתה בעבורי בגדר שמועה בלבד. אבל בדרך החוצה תופס אותי מנכ"ל העיתון, פאז
שטרווי, ומתחיל לחמם את הגזרה. הוא מספר לי על מאבק משפטי שהתנהל בין שני הניצים
על רקע פרסום כותרת ב"כול אל-ערב" שלפיה "א-סינארה" אינו מופץ כלל בשטחים.
לוטפי משעור, המו"ל של "א-סינארה", הגיש תביעה שהגיעה בסופו של דבר לבית המשפט
העליון ונסתיימה בניצחון של "כול אל-ערב", שטרווי מספר על אחד הדיונים המשפטיים
שהתנהלו: "אנחנו יושבים עם השופט, אני והעורך דין שלי ולוטפי משעור והעורך
דין שלו, שני הצדדים מראים את המסמכים שלהם, ואז משעור פונה אלי וקורא לי שקרן.
אמרתי לו (כאן מופיעה קללה) 'איך אתה מדבר?'. בגלל השופט החלטתי לשמור על קור
רוח, אבל יצאנו החוצה, ואני בסך הכל ערבי, יש לי כבוד, רציתי להרוג אותו במכות,
אבל העורך דין שלי עצר אותי".
לפני שאני עוזב הוא אומר לי להזכיר בפני משעור את השם "כול אל-ערב" שלוש פעמים
ולראות מה קורה.
לא רק בקלאווה הלכתי לי במורד הרחוב הראשי של העיר נצרת לכיוון המערכת של "א-סינארה",
שוקל בדעתי אם להשתמש בעצתו של שטרווי ולנסות לערער את המרואיין שלי. אבל המפגש
עם לוטפי משעור ביטל כל אפשרות שכזו. בניגוד לשאר העורכים שמסתתרים מאחורי
כסות כזו או אחרת של פוליטיקה זהירה, האיש הזה, עם כפיפות קלה ופיתולי לשון
שמזכירים מעט את יוסי שריד, הוא היחיד שמדבר בישירות יחסית על הביצה הבעייתית
שבה הוא פועל. משעור עומד בראש "קבוצת נצרת לתקשורת המונים", שמפעילה בין השאר
משרד פרסום וירחון לנשים. יחד איתו מנהלים את העסקים אשתו וידה ובנותיו יארא
ו-וואריא משעור.
"א-סינארה" היה העיתון המסחרי הראשון שיצא במגזר, ב-83'. "כשהתחלנו היה מקובל
לחשוב שהערבי לא קורא, אלא רק אוכל בקלאווה. הצלחנו לייצר עיתון שמהווה דוגמה
לעיתונות לוחמת שלא הולכת על סיסמאות ובלי לקבל כספי מימון כלשהם". - ?!
"יש עיתונות שאש"ף מממן ויש עיתונות שההסתדרות מממנת ויש עיתונות שהמוסד מממן.
אני עושה הכללה ואני לא עושה הכללה. אם יש לך גישה לרשימות של המוסד ושל השב"כ
תראה שזה נכון". - אז אתה טוען נגד מעורבות של השלטון בעיתונות הערבית?
"אם הבית שלך לא נקי אתה לא יכול להילחם במפלצות אחרות. אני תיארתי את שמיר
כמפלצת ואנשיו ביקשו להוריד (לא מלשון "לחסל" - ד.ש) אותי, אבל אם אני אראה
אותו אני אגיד לו שלום. כשכתבתי משהו קטן על ראש עירייה ערבי שעשה עבירה קלה,
מיד שלחו אלינו אנשים הביתה ואיימו. כל דבר שקשור ליחס לערבים הוא מושחת, וכל
דבר שקשור לפנים המגזר הערבי הוא מושחת כפליים. הממסד רואה בנו גיס חמישי והמנהיגות
המקומית מתייחסת הרבה יותר גרוע. כולנו יכולים להתגייס נגד האויב הציוני, אבל
בתוך הבית יש גילוי עריות מלא, פוליטי וגם לא פוליטי. כשניהלנו מאבקים נגד
הרשויות ונגד ערפאת נתקלנו בחזית של העיתונים האחרים, וזה טוב לנו כי זה מוכיח
את הכוח שלנו. היינו הראשונים לפרסם שאש"ף מעביר כסף לערביי ישראל. הדבר היחיד
שעיתונאי צריך לפחד ממנו זה שתהיה אפשרות לסחוט אותו. אם השב"כ יודע על 1,400
עיתונאים ואינטלקטואלים ערבים ישראלים שקיבלו כסף מאש"ף דרך מאה שערים או כל
מיני בנקים, אז הם יכולים לסחוט. יש אצלנו קטע של אחדות השורה; בכל תקופת בחירות
מגיעים אנשים שאמורים לדאוג לאחדות המפלגות הערביות. כל בן קדושה שם מקבל כסף.
עורכי עיתונים ומו"לים. זה סיפור של זנות לאומית, ורועי הזונות הם ישראלים,
פלסטינים ומדינות ערב. גם אמריקה בוחשת בקדרה. זה סקופ. סקופ שלך".
- תודה רבה, אז איך אתה מצליח להתמודד עם כל הלחצים האלו?
"אני מצליח להתעמת עם כולם בקלות בלתי רגילה ובשפע בלתי פוסק".
- כל הכבוד, אבל גם אתה מחזיק בקבוצת תקשורת שכוללת משרד פרסום ועיתון. זה
לא נראה לך בעייתי?
"זו המציאות בחברה הערבית. אבל יש הבדל ביני ובין אלה שמסתירים דברים. אצלם
זה כמו איידס, אתה לא יודע מי החברה של החברה של החברה שלך. אנחנו לפחות גלויים
ומוצהרים".
- איך אתה דואג שהעיתון יהיה משוחרר מהשפעה של המפרסמים?
"העיקרון הראשון שלנו היה שאם מישהו צריך להיפגע אז זה המשרד. תראה לי עוד
עיתון שבמשך 16 שנה לא מקבל פרסומים מהעירייה שבה הוא יושב".
משעור טוען שהעיתון שלו הוא מעין כותל מערבי לעולם הערבי, "יש אמנה בין 22
מדינות ערב שלפיה כל מנהיג דואג שלא יתפרסמו אצלו דברים נגד מנהיג אחר. בישראל,
כמובן, החוק הזה לא חל, למרות שלפי קצב ההידרדרות של המדינה אני לא אתפלא אם
הוא יכונן גם פה. בגלל האילוץ הזה נוצר מצב שכל איש ציבור ערבי שלא מקבל במה
במקום אחר מפרסם את כתביו אצלנו. ההשפעה של העיתון היא מעל ומעבר לישראל או
לשטחים".
למשעור חיבה מיוחדת לבתי משפט. לכל אורך הקריירה שלו הוא היה מעורב במספר לא
מבוטל של התדיינויות משפטיות. בשנות השמונים הוא זכה בסכום חסר תקדים של 250
אלף שקל בתביעת דיבה נגד "אל-איתיחאד". "הם קראו לחיסולי. תופיק זיאד, שהיה
איש גדול ואני מוקיר ומעריך אותו, אמר לבית המשפט: 'כמה פעמים הצעירים שלנו
הלכו לרצוח אותו והייתי צריך לעצור אותם'".
הכור לא פותח לנו שעריו
- יש התייחסות דתית בעיתון?
ד"ר סעד: "חס וחלילה, חס וחלילה, חס וחלילה. אנחנו נוצרים כי כך נולדנו. מכיוון
שישו הפך זונה לקדושה הוא יותר טוב מכל נביא אחר, אבל פה זה נגמר, אין לזה
ביטוי בעיתון".
- ספר לנו על יחסיך עם הצנזור.
"אנחנו כל הזמן מנסים להיכנס לכור האטומי, אבל לא מצליחים, כך שאין לנו ידיעות
משם. הצנזורה בעבר היתה חריפה, בתקופת האינתיפאדה אסור היה לנו לכתוב את המילה
'אבן'. הצנזורה היתה כביכול בטחונית, אבל למעשה היתה פוליטית. אנחנו הרי כמו
כלבי פאבלוב, עוד לפני שאנחנו רואים את השלט שאסור לצלם אנחנו כבר מסתובבים.
היום בכל אופן הצנזורה כמעט ולא קיימת".
הדבר היחידי שאולי מאחד את "כול אל-ערב" ו"א-סינארה" הוא השנאה העזה לרשות
השידור ולקול ישראל בערבית. סמיך אל-קאסם מתחיל: "הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים
הם שערורייה, כתם חרפה על מדינת ישראל. הם מתעלמים מאירועים גדולים במגזר,
אבל כשיש תאונת דרכים בקרית-שמונה שולחים שלושה צוותים. אני מדבר גם על היקף
הסיקור וגם על האיכות. בקול ישראל לאנשים אין שום קשר לתקשורת, הכתבים הערבים
הם לא חלק מאיתנו ולא חיים את החברה הערבית. זה ממש בושה, האו"ם הכיר בישראל
כמדינה, השוק האירופי הכיר בישראל כמדינה, אש"ף הכיר בישראל, ורק ישראל לא
מכירה בעצמה כמדינה". לוטפי משעור ממשיך: "כל אדם, בין שהוא אוהב ערבים או
שונא ערבים, צריך להתקומם נגד קול ישראל. אם עורך עיתון יהודי היה פונה לרשות
השידור עם רשימה כזו של תלונות, לא היו מתעלמים ממנו כמו שעושים לי. משפילים
שם ערבים ושולחים ערבים נגד ערבים. אנחנו חושפים שם כמויות אדירות של שחיתויות
ואף אחד לא מתייחס אלינו". אדמונד סחייק, מנהל קול ישראל בערבית: "אם ללוטפי
משעור היו טענות ספציפיות ולא כוללניות על שחיתויות, לא היו מתעלמים ממנו.
קול ישראל הוא גוף ממלכתי עם ביקורת, וכל טענה אמיתית מבוקרת. הכתבים הערבים
מתגוררים בכפרים וחיים את החברה הערבית. הסקרים מוכיחים שיש לנו אחוז מאזינים
גבוה, כך שהטענות שלו מופרכות. ההבדל בינינו ובין העיתונים הערביים הוא שאנחנו
מסקרים אובייקטיבית ומביאים גם את הצד השני. אם אני מראיין ראש מועצה ערבי
אז אני אביא גם תגובה של משרד הפנים. אני לא רוצה להגיב להאשמות אישיות בשביל
לא לספק להם כותרות לעיתון". יחד צחקנו, יחד בכינו מבסאם ג'אבר דווקא לא תשמעו
את אותן טרוניות נגד עושי הגלים מרוממה. הוא אמנם חושב שהשידורים בערבית טעונים
שיפור, אבל לא מעבר לזה. הוא קיבל את חינוכו העיתונאי במשך 25 שנות עבודה בקול
ישראל והיה ממייסדי "שירים ושערים" בערבית. הוא לא רוצה "להישמע שוויצר", אבל
הוא מרגיש שהעיתונות שהוא מייצר היא "ישראלית, מודרנית, אירופית ואמריקאית,
כמו שאנחנו אוהבים", וששנותיו בקול ישראל לצד אהרן ברנע, דליה יאירי ועוד חברים
תרמו לעיצובו כעיתונאי מתקדם. על הקיר במשרד מתנוסס תצלום של ג'אבר מצונף בפינת
אולפן הרדיו עם אוזניות גדולות על אוזניו, כשעל גב הצילום מופיעות הקדשות אישיות
של כל השמנה והסולתה של השידור הציבורי בישראל.
- שלום בסאם, נהניתי מאוד לעבוד איתך לאורך השנים. יחד צחקנו, יחד בכינו ויחד
גדלנו. אז איפה אתה עומד ביחס למתחריך הגלילים והכרמלים?
"אנחנו העיתון היחיד שהקהל שלו הוא רק ערביי ישראל. אם אני אכתוב לקהל בשטחים
אני אפספס את הקהל הישראלי. לערביי השטחים יש אופי ואפילו מנטליות שונים. אנחנו
לא הם. אני בשום אופן לא מוכן לוותר על האזרחות הישראלית. המפרסם הישראלי לא
מעוניין בקורא מעזה ויעדיף לפנות לישראלי". - ולמה "פנורמה"?
"בגלל שעבדתי שנים רבות בתל-אביב, זה נשמע לי שם מתאים עם צליל ישראלי ואוניברסלי.
הוא נועד בעיקר להקל על הישראלים, שבסופו של דבר הם המפרסמים בעיתון. מצד שני,
זה פגע בי במגזר, כי כשהסוקרים מתקשרים לקוראים קשה לבטא את השם". - אתה מרוצה
מהתערבות המפרסמים הישראלים במגזר?
"יש התעוררות בנושא, אבל זה עדיין לא מספיק ביחס לנתח השוק שאנחנו מהווים.
זה מתיישב עם הזלזול הכללי באוכלוסייה ופועל יוצא של היחס לערבים".
ג'אבר גם לא מרוצה מתרבות הקריאה של הערבי. לדעתו, עשרות אלפי קוראים בסוף
השבוע אינם מספקים. חשוב לו להדגיש, לעומת זאת, שלא ישתמע מדבריו מה שעלול
להשתמע מהם. "אני ערבי גאה, אני פשוט חושב שיש צורך להתפשר עם הישראלים. 'פנורמה'
הוא העיתון המסחרי היחיד שלא מתוחזק ומתחזק לצידו משרד פרסום. ולמרות ההצהרות
המתנערות של לוטפי משעור וסמיך אל-קאסם, כשמשרדי הפרסום שלהם מקבל תקציבים
אפשר להניח לאיפה הם מופנים קודם כל".
המגזר הערבי מהווה כ-20 אחוז מהאוכלוסייה בישראל, ובכל זאת אין לו מדיום אלקטרוני
אחד חוץ מהשידור הציבורי, שהדעה הרווחת עליו היא שלילית. קבוצת התקשורת של
לוטפי משעור מחזיקה בשמונה אחוזים מרדיו אלפיים, הרדיו הערבי הראשון והיחיד
שהוקם בכפוף לרשות השנייה לפני מספר שנים. אבל המיזם לא החזיק מעמד ועומד עתה
בפני סגירה". משעור: "הרדיו זה בושה. קם רדיו ערבי ראשון ונסגר בגלל בעיות
עם הרשות השנייה ובעיות שלנו. הרשות שיטתה בנו ואנחנו היינו הרבה יותר גרועים.
מינו נאמן שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא נאמן. הטעויות היו חוסר מקצועיות,
אף פעם לא ניהלנו ישיבת דירקטוריון כמו שצריך ונלחמנו זה בזה כפי שאפילו יהודים
לא יודעים להילחם זה בזה. נתנו לאנשים שרימו וניצלו את הרדיו להישאר ונהיינו
שבטים כמו ששבטים היו לפני אלף שנה. בכל התחנות האזוריות יש בעיות, אבל אנשי
המקצוע שולטים, ואצלנו לא".
הדבר הבא הוא ערוץ טלוויזיה שאמור להיות בבעלות משולבת של ערבים ויהודים, כשלפחות
רבע מהמניות הן בשליטה ערבית. גם פה משעור בתמונה: "מדברים על ערוץ ערבי שהיה
צריך להיות ממזר בן ממזר, אבל בכל זאת לא עבר ברית מילה. אין לנו הון, 25.01
אחוז זה צחוק לרש. ביקשתי שיבטיחו ייצוג שאינו תלוי בשליטה במניות. הרי כל
משקיע יכול לקנות את הרבע הערבי דרך מאפיות ומובטלים כמו לוטפי משעור".
- שווי השוק הערבי מצדיק מסחרית קיום של תחנת טלוויזיה?
"השוק הערבי הישראלי שווה ארבע או חמש מדינות ערביות. אתה עכשיו תהיה גאה בציונות,
אבל עדיין אין תעשייה ואין השקעה, לא בתשתיות ולא בשום דבר אחר. אנחנו טוענים
של-1,200,000 איש יש הצדקה למדיום אלקטרוני. בכל זאת פונים אלינו היום. אמנם
לא כמו שפונים לרוסים או לחרדים, אבל לא מתעלמים. העניין הוא שלא יתפתחו תרבות
ותעשייה ללא מדיום כזה".
מעבר למחסור בהון ערבי להשקעות בתקשורת, המצוטט האלמוני שלי מצביע על עוד צמד
בעיות במגזר: "אלה שיש להם הון הם חסרי ידע תקשורתי. ברור שגם בעלי ההון הישראלים
הם בעלי אינטרסים כאלה או אחרים, אבל לפחות יש להם ידע מקצועי. אני מאמין שיש
סיכוי ליצור אמצעי תקשורת ערבי איכותי, מפני שיש דרישה לכזה דבר. אבל בשביל
זה צריך לצאת מההתנהלות החמולתית והמתנגחת".
בינתיים ימשיכו רוב ערביי ישראל לשים את מבטחם בערוצי התקשורת העבריים. גם
אם יהודי שטובע בכנרת שווה תמונה וכמה פיסקאות וערבי טובע מקבל בקושי משפט.
כתבות
ני"ע
