דנה מודן לפחות מודעת לעצמה

אז למה, למה הוא היה צריך את ה"ינשופים" האלה? על פניו, עמד מאחורי התוכנית רעיון מבטיח. ירון לונדון מארח ארבעה אנשים מעניינים לשיחת לילה. נניח, ניקח במאי תאטרון, מתכנתת מחשבים, לוחם ביחידה קרבית וכדורסלנית מובילה; נקיים עימם שיחה פתוחה סביב נושא מסגרת רופף; במהלך הדיון והדינמיקה שתיווצר נעשיר את עולמנו בזוויות ראייה חדשות של ההוויה הישראלית. בתהליך האבולוציה זו היתה אמורה להיות הגירסה הזקופה של "יחסים מסוכנים" עם דנה מודן.

רק מה, לונדון לא יכול היה שלא ליפול בכל המלכודות האפשריות. קודם כל, סלבריטיזציה. למרות משבצת השידור המאוחרת, שאינה משועבדת למולך הרייטינג, דהר לונדון בעיניים עצומות אל תוך הקיר שגבה קורבנות יקרים בערוץ המסחרי: להביא סלבריטיז בכל מחיר. שוב נמלא את המסך באותם פרצופים מוכרים, בדרני תקשורת משופשפים דק-דק, מודעים מדי לעצמם, זחוחים מדי, מרוצים מדי מעצמם, ובעיקר כאלה שיהיה אשר יהיה, לא יפתיעו איש בתובנה מרתקת.

החידוש ב"ינשופים" היה גרוע עוד יותר: גימיקים. התחפש לו לונדון לראש גדוד בצופים וחילק משימות לחיילי השבט המבסוטים. בואו נחבר סיפור בהמשכים. בואו נשחק גולם במעגל. בואו נדבר רגע גסויות. יואו, כמה זה מרגש! לכך נלוו השטיקים האינטלקטואליים הקבועים של האיש, שבדרך כלל מתקבלים בשמחה. השפה העשירה של לונדון, שלעולם יבחר בדימוי ציורי או בביטוי נמלץ על פני מילים פשוטות: "לבי שותת דם ומסרקות ברזל פולחות את גווי השחוח, בעודי מטיח בך, עינב, את הקושיה הבאה". כל זה עם הרי"ש, הרררררי"ש המתגלגלת, מבט מתעניין תמידית, ממזרי כזה ("ברק משובה בעיניו"), ושלוש אצבעות מונחות על הסנטר, משל היה "האדם החושב" של אוגוסט רודן. סליחה, אוגיסט רודא.

בימים כתיקונם אנחנו מקבלים את פרץ האינטלקט הזה בזרועות פתוחות. ב"ינשופים" היתה לתרכובת הזו, ג'אנק פוד המוגש בפורצלן סיני עדין, טעם חמוץ. כבר היה עדיף להישאר עם דנה מודן, עם השפה היומיומית והאנפוף המשועמם, "תגידו, זה נכון שגברים ממהרים לספר לחבר'ה". אצל מודן ברור שהיא לועגת לסלבריטיז הריקנים שלה, מציגה באכזריות את הווייתם התפלה.

אצל לונדון היתה יומרה לגלוש עימם באוקיינוס של ברק, להתבשם מהאולימפוס שבו נמצאים המשעממים שבצעירי ישראל. מאכזב מאוד. או בלשונו של לונדון, מכמיר לב.