הפשרת קרקע חקלאית נוסח בריטניה

תארו לעצמכם שהממשלה היתה מחליטה לבטל את הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (ולש"פ), ומאותו רגע ואילך כל אישור או פסילה של תוכנית להפשרת קרקע חקלאית היתה מתקבלת בוועדות התיכנון המחוזיות. נשמע בידיוני. גם הבריטים חשבו שצעד מהסוג הזה לא יכול להתרחש. מתברר שכן: בשבוע שעבר נודע, שמשרד החקלאות הבריטי ויתר על זכות הווטו, שהיתה שמורה לו לפסילת תוכניות להפשרת קרקעות חקלאיות. האירגונים הירוקים בבריטניה מתנגדים כמובן בתוקף. אנליסטים מעריכים שההחלטה תייצר גל של עיסקאות.

בבסיס זכות הווטו עמדה מדיניות שאימצה ממשלת בריטניה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, לפיה האדמה החקלאית בשטחים הכפריים מיועדת בראש ובראשונה לגידול מזון. מסמך המדיניות, שנוסח בקצרה, מזכיר במידת מה את ההחלטות הראשונות של מועצת מקרקעי ישראל. לא מפתיע לפיכך, שגם הוויכוח שמעוררת המדיניות החדשה מזכירה את תחילת השיח הציבורי על הסדר הפשרת הקרקעות החקלאיות בישראל.

הפרטים המלאים של המדיניות החדשה טרם נחשפו. דו"ח ממשלתי מפורט אמור להתפרסם עד חג המולד. לפי שעה מעריכים, שהמדיניות תתייחס ל-15 מיליון אקר (60 מיליון דונם), שהם שליש מהשטחים החקלאיים באנגליה. ההערכה היא, שמחירו של כל אקר, שיכלול זכויות נדל"ניות, יגיע כדי 1 מיליון ליש"ט.

אנשי משרד החקלאות בבריטניה דוחים כמובן את ההערכות, לפיהן הויתור על זכות הווטו יוצר כר נרחב לספקולציות בקרקעות החקלאיות. לשיטתם, ההחלטה של ממשלת בריטניה לגבש בתוך שלוש שנים מדיניות שתגביל את הפשרת הקרקעות החקלאיות מנימוקים של שמירה על איכות הסביבה, תייצר את האיזון הנכון. לפי הגישה הזו, משקיעים לא יניחו את כספם על קרן הצבי, ויבצעו רכישות רק אחרי שיתברר אם הקרקע הספציפית אכן תופשר אם לאו. ההסבר הזה איננו מספק את האירגונים הירוקים, שטוענים בתגובה כי אי אפשר לייצר ואקום במדיניות ובמקביל לצפות לטוב.

ההתייחסות לשטחים ירוקים וחקלאיים בבריטניה היא בדרך כלל שם דבר בכל אירופה, דבר שמוצא את ביטויו גם בפרסומים ישראליים. למשל, מסמך המדדים להנחיות תיכנון לשטחים פתוחים עירוניים, שהפיצה לאחרונה עמותת אדם טבע ודין. בלי להכנס להשוואה כמותית, היתרונות הבולטים של המדיניות הבריטית הם בקריטריונים משלימים, כמו המגבלה שמחייבת מדידת רדיוס השירות של גן ציבורי עירוני, לפי מרחק ההליכה בפועל ולא בהתאם למרחק לפי הקו האוירי.

בניגוד לשיח הציבורי בישראל, הוויכוח הבריטי איננו כולל את שאלת הזכויות בקרקעות החקלאיות. בעניין הזה, המקבילה האירופאית היא שיח ציבורי עכשווי בגרמניה: מי שהזדמן לו טיול בפרברים של ערים גדולות בגרמניה שם לב בוודאי לשטחים ירוקים שמחולקים לחלקות של כ-300 מ"ר.

בעבר צמחו בהן שיחי פרחים או גידולי ירקות, בשנים האחרונות הם מצמיחים בתי נופש קטנים ובריכות. אלו אינן שאריות של חוות חקלאיות, שהבנייה העירונית כלאה אותן בתוך הפרברים, אלא אפיזודה פילוסופית, שמייצרת ויכוח חריף על זכויות בקרקעות חקלאיות.

הרעיון של הפילוסוף הגרמני ד"ר דניאל שרובר היה פשוט. הממשלה ובעלי קרקעות ישכירו לתושבי הערים חתיכות אדמה קטנות במחיר מוזל, כדי שגם העירוניים יוכלו לשמור על קשר עם האדמה. בגרמניה יש כיום כמיליון גני שרובר, חלק מהם בבעלות ממשלתית, חלק בבעלות פרטית.

חוק 'הגנים הקטנים' הוותיק מתיר להשתמש בגנים לגידול ירקות ופרחים בעיצוב פשוט, ומגביל את השכירות למחיר מגוחך של כחצי דולר למטר רבוע.

הממשלה לא מעלה את המחיר בגלל לובי חזק של שוכרים ובעלים פרטיים בגני שרודר, שמרוויחים מהשכירות הנמוכה.

חברת רכבת פרטית באזור ברלין, שנאלצת להסתפק במחיר מצחיק עבור הרבה מאוד גני שרובר שהפכו לבתי נופש, קראה לאחרונה תיגר על החוק. בתביעה משפטית שהגישה טוענת החברה, שהגבלת השכירות היתה פועל יוצא מהשימושים החקלאיים. משמע, החריגה מהייעוד החקלאי מחייבת להעלות את השכירות או לאפשר לה להתיר את החוזים.