הנקראות ביותר

ובתפקיד עוף החול, מנחם גולן

בהפקת-הענק של חייו, מנחם גולן בוודאי ישחק את הנופל וקם. במרוצת הקריירה הארוכה שלו בעסקי השעשועים הוא נגע בשמים יותר מפעם אחת, אבל כמעט בכל פעם גם הפסיד אחר-כך את המכנסיים. היום, עוד מעט בן 72, הוא מנסה להתרומם שוב. אם רק מס הכנסה ישאיר לו משהו מרווחי הפקות החנוכה, גולן עוד יספק לנו את המחזמר של חייו

לא מעט כסף עשה מנחם גולן במרוצת עשרת ימי חנוכה, כולל סופי השבוע שקדמו וחתמו את החג עתיר-המופעים, בזכות שתי הפקות-ענק שלו, שהועלו בו-זמנית: "אנני" בהיכל התרבות ו"אוליבר" בתיאטרון הבימה. נתונים רשמיים אינם בנמצא, והוא בוודאי שאינו מנדב אותם, אולם ההערכה בענף הלא-ממש-מפרגן הזה טוענת שהוא לבדו הרוויח לפחות 100 אלף דולר ברוטו. במונחי שוק הבידור המקומי, שנאלץ להכיל בחנוכה בוזמנית שמונה מחזות-זמר ופסטיגל אחד, מדובר בהרבה כסף, במיוחד כשהוא משולם לאדם אחד.

אלא שגולן לא ממש יזכה ליהנות ממנו. מאז אביב 1996, רוב הכנסותיו מועברות במישרין לכיסוי חובות שצבר באותה תקופה. "האינתיפאדה והחמאס גמרו אותי ב-1996", הוא יאמר, ויתכוון לשני מחזות זמר שהפיק וביים אז, ואשר ירדו מהבמה הרבה לפני המתוכנן: "זורבה", בכיכובו של זאב רווח, ו"עליסה" בכיכובה של חני נחמיאס.

שתי ההפקות המאוד מושקעות אומנם זכו לביקורות טובות, אבל הקהל לא בא. הימים היו ימי השיא של הפעילות החבלנית ברחובות הערים, מכוניות תופת התפוצצו בתל-אביב וירושלים, ואנשים פשוט חששו לצאת מהבית. לאף אחד לא היה חשק לבילויים, ודאי שלא עם ילדים.

החוב שנשאר, מיליון דולר בערך, נמוך בהרבה מחובות שגולן כבר צבר, ונחלץ מהם, במהלך הקריירה הארוכה שלו. אלא שבאופן מפתיע, דווקא את פצעי הנפילה הזו הוא מלקק עד היום. מסתבר שלפעמים חוב של מיליון דולר עלול להיות הרסני הרבה יותר מחובות גדולים פי-כמה. בעיקר כשאין לך תחת היד שקל פנוי כדי להתחיל להחזיר.

אז נכון שבשנים האחרונות זכה גולן בכבוד מלוא החופן - פרס ישראל לקולנוע, אוסקר ישראלי על מפעל חיים ותוכנית "חיים שכאלה" - אבל היום הוא חש על בשרו את צריבתה של הקלישאה, שעם כבוד לא הולכים למכולת.

מחזמר מזרחי מנחם גולן עוד מעט בן 72. במרוצת הקריירה הארוכה שלו בעסקי השעשועים הוא נגע בשמים יותר מפעם אחת, אבל כמעט בכל פעם גם הפסיד לאחר מכן את מכנסיו. באמצע שנות ה-80, ימי השיא של פעילותו הקולנועית-עסקית, כבעליה של חברת קנון האמריקנית (יחד עם בן-דודו יורם גלובוס), גלגל תחת ידיו מיליארד דולר בשנה. לא בערך מיליארד, לא מיליארד כמשל, אלא מיליארד ממש. הסכום הפנטסטי הזה נמוג כלא היה. בידיו לא נשאר אפילו סנט אחד, רק זיכרון מתוק וכואב.

בשיאה, הפיקה קנון בו-זמנית 42 סרטים שונים. באותם ימים היה גולן אומר: "אנחנו עושים סרטים בשיטת 8-4-2: מצלמים אותם בשני מיליון דולר, הם נראים כמו ארבעה מיליון דולר, ואנחנו מוכרים אותם בשמונה מיליון דולר".

בין מיליארד אחד לשני הצליח גולן לצבור חובות אדירים - תוצאה של הפקות כושלות, היעדר תבונה עסקית וסתם מזל רע - אבל תמיד ידע להיחלץ מהם בעור שיניו: מכר מניות, רכוש אישי וחברות, החזיר את הכספים האבודים וגם - מה שעבורו היה תמיד חשוב לא-פחות - קנה זמן שאול ומעט שקט נפשי, כדי להפיק את הפרויקט הגרנדיוזי הבא שלו. בעיניו של גולן, אין מבטיח ומפיח תקווה יותר מהפרויקט הבא. החיים כסרט אמריקני.

הקושי הכלכלי גרם לכך שאת "אנני" הפיק גולן בסיוע משקיעים נוספים (שמימנו 50% מהשקעה של כ-2.2 מיליון שקל), ואילו "אוליבר" לא הופק על-ידו, אלא על-ידי חברת "אוליבר טוויסט בע"מ", בבעלותו של איש העסקים שרגא בר. גולן מסתפק בשכר-עבודה כבמאי ובאחוז מסוים מהרווחים.

כמפיק כל-כך ותיק, לא מתסכל לראות איך המשקיעים גורפים את הקופה?

"מתסכל? זה נהדר. בשואו-ביזנס, אם המשקיע שלך מאושר היום, הוא ישקיע בך גם מחר. וזה מה שהכי חשוב: שיהיה לך משקיע גם מחר. זו הסיבה שאני תמיד דואג שקודם-כול המשקיעים שלי יקבלו את רווחיהם. אחרכך כל האחרים, ואני בסוף. ואני, שתדע לך, הולך לעשות דברים מאד חשובים ומרתקים מחר".

כן, אבל בגילך ובמעמדך...

"חכה רגע עם גילי ומעמדי. קודם תשמע מה אני הולך לעשות מחר: אני מתכוון לכתוב מחזמר חדש לכל המשפחה, שאתה הראשון ששומע עליו: 'עלי באבא ו-40 השודדים', בכיכובם של אייל גולן ושרית חדד".

כבר החתמת אותם?

"לא, הם עוד לא יודעים מזה. אמרתי לך שאתה הראשון ששומע. זהו מחזמר מזרחי ראשון לכל המשפחה..."

מחזמר מזרחי? יש דבר כזה?

"תסתכל מסביב, כאן בהיכל התרבות. אתה לא רואה דבר מוזר? האולם מפוצץ ו'אנני' שלי זוכה להצלחה גדולה, אבל אם תסתכל טוב-טוב, תראה מעט מאוד משפחות מזרחיות. זה מפריע לי מאוד. לכן החלטתי לכתוב משהו שידבר גם אליהם".

המזרחיות אינה זרה למנחם גולן האשכנזי. מרבית הדמויות הראשיות בסרטיו הישראליים המוקדמים היו מזרחיות מובהקות, כמו פורטונה, מרגו (ב"מרגו שלי") וקזבלן. אבל הבולט מכולם היה סאלח שבתי. הסרט, שהפיק באמצע שנות ה-60 (אפרים קישון כתב וביים, חיים טופול כיכב), הביא לו את המועמדות הראשונה לאוסקר האמריקני, בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר (בהמשך הדרך היו לו עוד ארבעה סרטים שהיו מועמדים לפרס בקטגוריה הזו, ועשרה סרטים מועמדים בקטיגוריות שונות, כסרטים אמריקניים לכל דבר). סאלח שבתי אומנם לא זכה באוסקר (הפסיד ל"גן של פינצי קונטיני"), אבל גולן זכה אז בתהילה ובהכנסות שמנות.

אתה כל הזמן נופל וקם, נופל וקם. מסובך בחובות, ובכל זאת משקיע ב"אנני" מיליון שקל, שאתה לוקח בהלוואות. אתה לא פוחד? הרי אם המחזמר היה נכשל, זה יכול היה להיות הסוף.

"הוא לא היה נכשל. הוא כבש את ברודוויי במשך שנים, ואני הרמתי הפקה מקצועית ברמה אמריקנית. איזה סיפור נוגע ללב, איזו תפאורה, איזו מוסיקה, והשחקנים שלי (חני נחמיאס, אריה מוסקונה, עירית ענבי, אבי יפה ואחרים). מי בכלל דיבר על כישלון?

"בוא, אגלה לך. בחזרות על 'אנני' לפני חנוכה, לרגע אחד לא היה לי ספק שיש לי שלאגר ביד. אני כל-כך הרבה שנים במקצוע, ואת החוש להצלחה לא איבדתי אף פעם. רק מדבר אחד חששתי: שיהיה פיגוע, שבבתאחת יוציא לאנשים את החשק לקנות כרטיסים.

"אירוע טרגי בחודש-חודשיים שלפני חנוכה, בימים הקריטיים שבהם כל ועדי העובדים מחליטים האם לקנות 1,000 כרטיסים ל'אנני' שלך, היה יכול לחסל את הפרויקט. למזלי הגדול, מעבר לדאגה האמיתית שלי כאזרח הארץ הזאת, שום פיגוע לא היה כאן וההצגה נמכרה טוב מאוד מראש".

תמחיש לי את הסיכון במספרים.

"שכר הדירה, למשל, עבור כל הצגה בהיכל התרבות, הוא 6,000 דולר. היו לנו ארבע הצגות ביום, שהן בחישוב פשוט 24 אלף דולר ליום. עוד לפני שראית שקל אחד של הכנסות, אתה נפרד מדי יום מ-100 אלף שקל, רק כדי לשלם שכר דירה. אבל הייתי רגוע בימים שלפני חנוכה, ישנתי בשקט. הפסדים כספיים או לא, אף פעם לא איבדתי את הטאצ' לעשות שלאגרים".

מחזמר עצמי גולן שופע רעיונות כרימון. רק תנו לו כסף, והוא כבר ימצא לו שימוש הולם: סרטים, הצגות, ספרים, עיבודים לקלאסיקה, קלטות וידיאו ואודיו, מוצרים משלימים, מה לא.

מוחו הקודח אינו נח לרגע. נוסף על כתיבה והפקה של מחזמר מזרחי, בכוונתו לגשת בשנה הקרובה להפקת "השיבה להודו", על-פי הרומן המצליח של א' ב' יהושע - "חוב" ישן שלו, שכן על כוונתו להפיק את הספר הצהיר גולן כבר ב-1996 (באחרונה קיבל מהקרן לעידוד קולנוע ישראלי מענק להפקת הסרט). הוא גם מחפש מימון להפיכת "הכתובה" לסרט, על-פי שלאגר שכתב אפרים קישון בשנות ה-50, ומאז הועלה אלפי פעמים בארץ ובמדינות רבות באירופה.

אבל משום-מה רק מסיפור אחד פשוט, אמיתי ומרתק, שאותו הוא מכיר מקרוב, ושיש בו את כל המרכיבים של סרט שובר-קופות, הוא מתעקש להתעלם: סיפורו של נער טברייני, שכבר בגיל 16 חלם להיות במאי; שהשתתף בקורס הטיס הראשון של חיל-האוויר והפך למטיל פצצות; שלחם כאלחוטן בגולני בקרבות קשים במלחמת השחרור; שנסע ללמוד תיאטרון בלונדון והתחתן שם עם אהבת נעוריו מטבריה, בחורה דתייה, ולחתונתם בליברפול נסעו בטרמפים (וגם חזרו ממנה בדרך זו), כי לא היה להם שילינג אחד עודף.

סיפורו של איש, שיחד עם בן-דודו הצעיר הפיק כמה מהשלאגרים הגדולים של הקולנוע הישראלי; שהלך לו בראשית דרכו קלף משוגע והוא עשה סרטים מצליחים יותר ופחות בהוליווד; שקנה חברת סרטים כושלת והפך אותה לאימפריה קולנועית, שבבעלותה היו 1,000 בתי-קולנוע בארצות-הברית, אנגליה ואירופה, ושמנייתה קפצה תוך ארבע שנים מ-20 סנט ל-44 דולר - ולבסוף התמוטטה ברעש; שקנה בתים בבוורלי-הילס, אבל נאלץ למכור אותם והיום אין לו דירה משלו; שסירב לקבל מיליון דולר משני אנשי עסקים איטלקים שביקשו לקנות את חלקו בחברה האמריקנית שלו, בנימוק שהוא לא מאמין ביושרם.

סיפורו של אדם, שלאחר שנים של עבודה משותפת הסתכסך קשות עם בן-דודו - אולי האיש הקרוב אליו מכולם - ורק באחרונה השלימו; שגילה באופן אישי אחדים מכוכביה הגדולים של הוליווד, כמו שרון סטון, ז'אן קלוד ון-דאם, צ'אק נוריס וקים בסינג'ר, אבל לא הסכים להעסיק את ארנולד שוורצנגר בראשית דרכו, כי לא האמין בכישרונו; שביים בעצמו 35 סרטים והפיק עוד 250, אבל הפסיד הון ונאלץ לחזור לעבוד בארץ; שעד היום בוכה בסרטים (של אחרים).

אין לך מחשבות להפיק את סיפור חייך?

"לסכם את חיי? מה איתך, אני עוד צעיר".

יכול להיות שלאגר.

"יודע ממה אני פוחד? אבל באמת פוחד? לסיים את חיי כמו גיורא גודיק".

בתור מוכר נקניקיות בפרנקפורט?

"לא, כאחד שלווה עוד ועוד כספים, כולל הסתבכויות בשוק האפור, עד שקיבל התקפת לב ומת".

איך הלב שלך?

"ברוך השם".

ובשוק האפור נגעת?

"מעולם לא. כספים לוויתי רק מבנקים. הייתי חייב לשלושה בנקים: דיסקונט, לאומי והפועלים, ולכולם החזרתי. בימים הקשים שלאחר ההפסדים של 'זורבה' ו'עליסה', הציעו לי כל מיני אנשים להכריז על עצמי, או ליתר דיוק על חברת ההפקות שלי אז, כפושט רגל. במקרה כזה, לא הייתי צריך לשלם פרוטה. אבל סירבתי. מנחם גולן לא יהיה פושט רגל. עניין של כבוד עצמי. נקודה".

הגאווה האישית עלתה לך מיליון דולר. שווה?

"כל פרוטה".

מחזמר למס הכנסה את מרבית הכספים מההתרסקות הכפולה ההיא גולן נותר חייב לרשויות המס. עם בעלי חוב פרטיים הסתדר איכשהו. אבל כל ניסיונותיו לשכנע את השלטונות, בין השאר את שולמית אלוני, אז שרת התרבות, ובכירים במשרד האוצר, להשמיט חלק מחובותיו, כפי שנהגו באותם ימים כלפי תיאטרונים ציבוריים שנקלעו לקשיים, לא צלחו.

גולן נאלץ להגיע להסדר תשלומים מעיק עם אנשי מס הכנסה ומע"מ, וכדי לעמוד בו, מכר את דירתו המפוארת ברמת אביב ג' (ב-600 אלף דולר) ואת דירתה של בתו הצעירה. מאז, אגב, הם מתגוררים בדירות שכורות. בחיים כמו בחיים: כשאתה למטה אתה לבד, כשאתה למעלה, כולם חברים שלך. בימי החנוכה הוצפו המשרדים של גולן בשיחות טלפון. המוני "חברים", ידועי-שם על-פי רוב, שהתחננו לכרטיס חינם. עוזרו, יצחק (זיטו) בן-נסים, מפיק ותיק בזכות עצמו, רותח מכעס. רובם לא הרימו טלפון במשך שנים, מאז הנפילה הגדולה האחרונה.

גולן, מצדו, נשאר שווה נפש, מקפיד לא להתעסק בקטנות. את הטבע האנושי הוא מכיר היטב. אז מישהו שיש לו כסף מתחנן עכשיו לכרטיס חינם? ביג דיל. הוא מעדיף להקדיש את מחשבותיו ל"אנני", שבכל יום עלתה שלוש או ארבע פעמים על הבמה.

שכן, גם אם הדעות חלוקות בכל הקשור לטעמו האמנותי של גולן היוצר, וגם אם רבים בזים להיעדר האנינות שלו, כולם, כולל מקטרגיו, מסכימים שמדובר במקצוען ובפדאנט יוצא-דופן, שמאוהב במקצוע שלו. בחנוכה הוא הגיע לכל אחת מ-40 ההצגות של "אנני" בהיכל התרבות בתל-אביב, בחיפה ובירושלים.

למעשה את כל ימי החג, מבוקר עד לילה, בילה באולמות המופעים. "אני חייב לראות את הילדים שבקהל", הוא אומר. "האם הם יושבים מסוקרנים על קצה הכיסא? האם רצים לעשות הרבה פיפי? האם הם צוחקים, בוכים ומוחאים כפיים במקומות הנכונים? כל פיפס בהתנהגות שלהם אני מתרגם לפעולה. הטיימינג הוא כמעט הדבר הכי חשוב במחזמר. פספסת אותו - נכשלת. ב'אנני' שלי הגעתי לטיימינג כמעט מושלם".

מנחם גולן עדיין חרד לצורת הישיבה של ילד ישראלי אלמוני באולם החשוך?

"בוודאי, בזכותו אני קיים. הוא הלקוח שלי, ומגיע לו הכי טוב שאפשר".

ומחזמר אחד לקהל אולי באופן מפתיע, המענק שקיבל גולן להפקת "השיבה מהודו" (את התסריט כתב חנן פלד), הוא הראשון שקיבל אי-פעם מהמדינה. העשייה הקולנועית שלו נחשבה כל השנים למסחרית מדי. גם היום לא ממש מאמינים לו, כשהוא אומר שהוא זקוק לכסף.

"כל שיטת המימון של הסרטים הישראליים אבסורדית להפליא", הוא אומר. "יושבת לה ועדה של אניני-טעם וחורצת גורלות של במאים ותסריטאים. מי הם בכלל? באיזו זכות עם קובעים מה 'אמנותי' ומה 'מסחרי'?" מישהו צריך להחליט איך לחלק את מעט הכסף שיש.

"בנושא עידוד הסרט המקומי, צריך לנהוג כפי שנוהגות מדינות מתוקנות כמו צרפת, קנדה ודנמרק: להטיל מיסוי על סרטים זרים המוקרנים כאן, שרובם אמריקניים. ואת הכסף להזרים במישרין לתעשיית הקולנוע הישראלית, לפי קריטריונים מוסכמים. כך, לשום ועדה לא יהיה הכוח להקים או להפיל סרט, והמנדט יעבור לגורם היחיד הראוי לכך באמת: הקהל".

אתה פוחד שהסרט לא יצליח?

"יודע מה הכי מפחיד במקצוע שלי, כבמאי קולנוע ותיאטרון? שאפיק מוצר שישעמם את הקהל. זה הפחד הגדול שלי באמת". 0

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות