מוצאי-שבת, נר שלישי של חנוכה. כמו חלק גדול מעם ישראל, גם אני נמצאת בהדלקת
נרות משפחתית. השעון מראה קצת אחרי שבע בערב, והסלולרי שלי מצלצל. מבשרים לי
שהממונה על ההגבלים העסקיים, דוד תדמור, מודיע הערב על פרישתו, ושאתקשר אליו.
בשיחת הטלפון אומר תדמור, שכן, החליט לפרוש. לא, זה לא עניין של קדנציה שנגמרה.
בדיפלומטיות הוא מעביר את המסר שבעצם נגמר לו, והגיע הזמן להמשיך הלאה. וכן,
שלא אפרסם את הידיעה לפני תשע בערב, כדי שכל אמצעי התקשורת ייצאו יחד עם הידיעה.
גם בפרישתו, תדמור בחר את הזמן, המקום והאופן, וניהל את המסיבה של עצמו. בקביעת
האמברגו לשעת הפרסום, בהנחייתו המפורשת, היינו אני ושאר נציגי אמצעי התקשורת
שותפים, בערב אחד של חנוכה, להסדר כובל. ב"גלובס" היינו מוכנים לעלות עם הידיעה
באתר האינטרנט, במקרה שמישהו ישבור את האמברגו. אבל אף אחד לא קם.
אחרי ארבע שנים בתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים, דוד תדמור הוא ללא ספק אחד
האנשים החזקים במשק הישראלי. כל-כך חזק, שתעשיינים, אנשי עסקים ואישי ציבור
שבעבר מתחו עליו ביקורת, מילאו את פיהם מים או שבחרו היום לדבר לא לייחוס.
הם לא יודעים איפה הוא יהיה מחר והם חוששים מעוצמתו.
תדמור, כחלק מתפיסתו העקרונית, מעולם לא התראיין באופן רשמי ומסודר. לכל היותר
השתתף בצ'ט באתר האינטרנט או פרסם כתבות מקצועיות בשמו בחלק מהעיתונים. אבל
הפרסומים הללו תמיד נשאו אופי מקצועי. בכל הקשור לתדמור האיש, רב הנסתר על
הנגלה.
על קודמו בתפקיד, יורם טורבוביץ' ידענו לא מעט, גם כאדם פרטי, כמו חיבתו לאופנועים.
תדמור האדם, לעומת זאת, נותר חסוי, להוציא פרטים מעטים: העובדה שנולד בשכונת
טלביה בירושלים, לבושו המהודר יחסית לעולם העסקים הישראלי, מעוטר החפתים והשלייקס,
חיבתו לחידושים טכנולוגיים, הגורמת לו להצטייד בגאדג'טס החדשניים והקטנים ביותר,
ואהבתו האין-סופית לצמד תאומיו, בן ובת בני שלוש.
מי הוא תדמור האדם? מתי התחיל לפזול לתחום ההגבלים העסקיים? איך ומתי הוא הפך
בעצמו למעין מונופול? מה חושבים על כמה מההחלטות שקיבל בארבע השנים האחרונות?
איפה הוא אוהב לפגוש אנשי עסקים? פרופיל.
רשמית הוא אף פעם לא מתראיין לפני שנה וחצי התחלתי בתפקידי בגלובס ככתבת תעשייה.
אחת הפגישות הראשונות שקיימתי היתה עם תדמור, במשרדו בירושלים. זכיתי שם, כטירונית,
לשעתיים של הסברים מפורטים וסבלניים על פניה המגוונים של עבודת הרשות להגבלים
עסקיים. בפגישה הזאת תדמור גם הסביר לי את הא"ב של עבודתו עם התקשורת: הוא
לא מתראיין, אלא מוציא הודעות לעיתונות. אם אזדקק להסברים, או סתם ארצה לשאול
משהו, אני תמיד מוזמנת להתקשר, אבל כל מה שיאמר לי ישמש כרקע, ורשמית הוא איננו
מתראיין.
יצאתי מוקסמת, וכמו כולם הפכתי לחלק מהשיטה: תדמור מנהל קשרים סימביוטיים עם
התקשורת (עיתונאים ועורכים), מעביר דרכה מסרים על הממונה, בגוף שלישי, כולל
מחמאות, אבל מעולם לא מתראיין. הקול קול יעקב והידיים שעל המקלדת הן ידי עשיו.
אם הוא מצוטט במישרין זה מתוך כנס או יום עיון. על שאר אנשי משרדו נאסר באופן
מוחלט לדבר עם התקשורת, וכל פעילות ההסברה והדוברות נעשית אך ורק על-ידו, ולא
באמצעות דובר משרד התמ"ס, לו כפופה הרשות.
בדיברור העצמי ("תידמור", בעגת הרשות להגבלים עסקיים) מקפיד תדמור לדווח על
ניצחונותיו בערעורים המוגשים לבית-הדין להגבלים עסקיים, כמו בפרשת משפחת יודקובסקי
וידיעות אחרונות. אולם כאשר הוא מפסיד, הדרך היחידה לדעת על-כך היא אם עיתונאי
יושב בבית-המשפט ומדווח על פסיקותיו. החיבוק המונופוליסטי הזה עם התקשורת אולי
נעים לתדמור ונוח לעיתונאים, אבל הוא מעורר שאלות הקשורות לזכות הציבור לדעת,
ולחופש המידע מצד שני.
הכתבה הזו במקור אמורה היתה להיות ראיון, אולם תדמור החליט שכל העיתונים יפרסמו
ראיונות פרישה באותו יום ובאותה שעה. כאשר העליתי בפני תדמור את הטענה שבכך
יצר הסדר כובל, הוא צחק. "אני לא חושב שזה הסדר כובל, אבל השאלה טובה". מבחינתו,
הוא מספק "סחורה" בתנאים מסוימים, ואנחנו, העיתונאים, אם נרצה נקנה ואם לא
- לא.
משחר נעוריו נטה אל ההגבלים כשעוקבים אחר הקריירה המקצועית של תדמור, אפשר
לקבל את התחושה שמראשית דרכו הוא כיוון לתחום ההגבלים העסקיים. ב-1986 סיים
את לימודי התואר הראשון במשפטים באוניברסיטה העברית, ועבד חלק גדול מתקופת
הלימודים כעוזר הוראה של פרופסור אריאל פרוקצ'יה. במקביל לשנה האחרונה ללימודיו
התמחה אצל נשיא בית-המשפט העליון אז, מאיר שמגר. לאחר שסיים את לימודיו התמחה
במשך שנה במשרד נשיץ-ברנדיס ושות', תוך התמקדות בדיני חברות.
זכייה במלגת פולברייט שילחה אותו לניו-יורק, לאוניברסיטת NYU היוקרתית. את
המאסטר במשפטים סיים ב-1988 בהתמחות בחברות וניירות ערך, וכיכב ברשימת הדיקאן.
הוא התקבל למשרד ווכטל-ליפטון-רוזן-כץ הניו-יורקי, שם עבד במשך ארבע שנים.
המשרד עוסק בקשת של תחומים מסחריים כמו מיסוי, הנפקות, נדל"ן והגבלים עסקיים.
תדמור היה מעורב שם, בין השאר, בהנפקת מדף בהיקף של 2 מיליארד דולר, עבור בנק
ההשקעות סלומון אינק; בהיבטי הגבלים עסקיים ברכישת-הענק, בהיקף של 12.5 מיליארד
דולר, של חברת המזון קראפט על-ידי פיליפ מוריס; ובמכירת ענקית הגז טקסס איסטרן
תמורת שלושה מיליארד דולר.
את שעותיו הפנויות המעטות השקיע תדמור בלימודי דוקטורט ב-NYU, שנושאו תהליך
ההפרטה ובעלות עובדים במניות מעסיקיהם.
ב-1992 חזר תדמור ארצה, חבר לעו"ד יוסי לוי, גם הוא בוגר של לימודי משפטים
בניו-יורק ומשרד עורכי-דין ניו-יורקי, והם הקימו משרד פרטי המתמחה בדיני חברות,
דיני ניירות ערך, דיני תקשורת, דיני מכרזים והגבלים עסקיים.
משרד לוי-תדמור ייצג בארץ גופים אמריקניים ואירופיים כמו בנקרס טראסט, טלקום
איטליה וקונצרן הטקסטיל שרה לי. בתוך ישראל, ייצג המשרד קשת מרשימה של חברות,
ובהן ערוצי זהב, דוברת שרם, לידר הנפקות ואלרוב השקעות. המשרד אף היה מעורב
בחיבור מכרזים שנועדו לפתוח שווקים לתחרות, כמו המכרז לערוץ הקניות והמכרז
לפרויקט מנהרות הכרמל.
במקביל, היה תדמור פעיל גם בזירה הציבורית. ב-1995 מונה על-ידי שרת התקשורת
דאז, שולמית אלוני, לחברות בוועדת בועז, בראשות דוד בועז ובהשתתפות מנכ"ל משרד
התקשורת לשעבר, יצחק איש הורביץ. הוועדה האינטימית הזו נדרשה לבחון את שאלת
הקמתה של רשות תקשורת בישראל, והמליצה לפרק את משרד התקשורת ולהקים תחתיו רשות
לאומית לתקשורת.
מ-1996 ישב כחבר בבית-הדין להגבלים עסקיים. מכאן, הקפיצה לתפקיד הממונה על
ההגבלים העסקיים היתה קצרה. יש האומרים כי טורבוביץ', קודמו בתפקיד, הכיר את
תדמור בנסיבות מקצועיות, והמליץ בחום על מינויו.
לכבוד הממונה תדמור, מאת עו"ד תדמור תדמור נכנס לתפקידו כממונה על ההגבלים
העסקיים ב-2 בפברואר 1997. עשרה ימים קודם לכן עוד כיהן כחבר בבית-הדין להגבלים
עסקיים, לצד מי שהיה אז שופט בית-המשפט המחוזי בירושלים והיום הוא אב בית-הדין
להגבלים עסקיים, יהונתן עדיאל, ולצד פרופ' אמיר ברנע. באותו מושב של בית-הדין
הוציאו פסק-דין שאסר על הבנקים לתאם ביניהם את סגירת הסניפים ביום שישי, כחלק
מהמעבר לשבוע עבודה בן חמישה ימים.
גורמים שהיו פעילים בנושא הנדון באותם ימים, מתחו ביקורת על המעבר החד של תדמור,
תוך ימים ספורים, מכובע של חבר בית-הדין, שמנסח פסק-דין מחייב, לכובע של הממונה
על ההגבלים, שיהיה אחראי על יישום ההחלטה. "יש בכך טעם לפגם", אומרת אריאלה
רבדל-נדקוב, שהיתה באותם ימים מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות ופעלה באופן אקטיבי
נגד ה"שישי-סגור בבנק".
תדמור לא סבור שיש פה בעיה. ההחלטה נתקבלה עוד לפני שיצאה באופן רשמי, ולדבריו,
לא חייבה אותו כממונה, בהמשך, בשום החלטות ביצועיות.
צרימה נוספת שהיתה בכניסתו של תדמור לתפקיד התגלתה סביב שאלת פריסת התשתיות
של חברות הכבלים. חברות הכבלים הציגו שתי חוות-דעת משפטיות, שתמכו בדעתן שלא
מוטלת עליהן החובה לפרוס את תשתיות הכבלים בכל יישובי הפריפריה. על האחת מהן
היה חתום עו"ד דוד תדמור, והיא הוזמנה כאשר כעורך-דין פרטי ייצג את ערוצי זהב.
את חוות-הדעת הנגדית, אגב, חיבר עו"ד אריק רשף, שניהל את מחלקת החקיקה בלשכה
המשפטית של משרד התקשורת, ואחר-כך פרש מתפקידו והצטרף כשותף למשרד לוי-תדמור,
במקום תדמור.
גם במקרה הזה תדמור אינו מוצא פגם. הוא חש בר-מזל שכעורך-דין פרטי עסק ישירות
בהגבלים עסקיים רק בפרשה אחת (של חברות השמירה). נכון, הוא כתב את חוות-הדעת,
אולם לא ייצג את ערוצי זהב בשום סוגיית הגבלים עסקיים.
נציב שירות המדינה, שמעון הולנדר, שמתאר את תדמור כ"אדם מבריק שעשה עבודה יוצאת-מן-הכלל",
סבור גם הוא שאין בכך בעיה. "כאשר אדם מתמנה הוא מתנתק מעברו", מסביר הולנדר,
"הבעיה מתעוררת רק כשהוא פורש מתפקידו ועובר לתחום שבו עסק קודם, ולכן נדרשת
תקופת צינון". עם זאת, בעיית הכניסה לתפקיד היא בעיה אמיתית, שחוזרת על עצמה
בהרבה מאוד גופים ציבוריים: מצד אחד, רוצים להביא לתפקיד את האיש הכי מקצועי,
מלומד ומנוסה, ומצד שני, רוצים שיהיה לו מינימום מטען של ייצוג לקוחות ומעורבות
בתיקים בתחום.
אין לממונה מי שישגיח עליו לא רק הולנדר, אלא רבים אחרים שותפים לדעה שתדמור
הוא צעיר (40) מוכשר מאוד. למעט במקרים מאוד מסוימים, יש הסכמה גורפת שתרם
תרומה אדירה לשמירה על התחרות ושעשה עמה צדק. הביקורת שמושמעת כלפיו עוסקת
לא מעט באופן שבו מושגת המטרה.
למשל האופן שבו הפך את הרשות לגוף כמעט עצמאי. הרשות להגבלים עסקיים כפופה
למשרד התמ"ס, ובכל-זאת במשרד מתקשים להתייחס לפועלו של תדמור, מהסיבה הפשוטה
שהרשות היום מנותקת מהמשרד. גורם בכיר בתמ"ס אומר כי לאורך כהונתו פעל תדמור
ליצירת ניתוק מוחלט של הרשות מזיקה תפעולית ויומיומית לתמ"ס, והשאיר רק קשרי
כבוד ודיווח לשר הממונה. לדבריהם, טורבוביץ' היה מחובר הרבה יותר מתדמור לטבורו
של המשרד, וההפרדה התרחשה בתקופתו של האחרון.
תדמור עצמו אינו סבור שהרשות היא בכלל חלק ממשרד ממשלתי. הוא רואה בה חלק מהיישות
המשפטית שנקראת מדינת ישראל וכפופה לשר התמ"ס, אך לא למשרד התמ"ס. הרשות, כגוף
ציבורי אך עצמאי, מתוקצבת על-ידי האוצר בנפרד מהתמ"ס, ותקציבה בשלוש השנים
האחרונות הסתכם ב-20 מיליון שקל לשנה.
לאור הקושי בפיקוח על פעילות הרשות, נשמעה מספר פעמים ההצעה להפוך אותה לרשות
עצמאית, כמו רשות ניירות ערך. כך, סבורים המצדדים, תהיה לרשות חובת גילוי ופיקוח,
וניתן יהיה לעקוב אחר החלטותיה.
אבל כל עוד זה לא כך, וכל עוד הקשר עם משרד התמ"ס ועם השר (כאשר יש אחד כזה)
רופף, סוג היחסים הזה חיסל כל אפשרות לבקרה של השר הממונה. מה גם שמבחינת מינהל
ציבורי, דרגתו מקבילה לזו של מנכ"ל משרד ממשלתי, ולכן אין לו חובת דיווח לאף
אחד מלבד השר. לכן עולה השאלה, מי ממונה על הממונה?
מבחינה חוקית, על הממונה קיים מעין פיקוח של בית-הדין להגבלים עסקיים, שבו
ניתן לערער על החלטותיו. בפועל, טוענים עורכי-דין מתחום ההגבלים העסקיים, הסעד
הזה איננו אפקטיבי, כיוון שמדובר בהליך שיכול להימשך גם שנה, וזו תקופת זמן
ארוכה מכדי לשמור במהלכה על כוונת מיזוג. אותם עורכי-דין סבורים כי תדמור מודע
לחולשה הזו, ומזכירים לראיה את בזק בינלאומי, שנאבקה בתדמור מעל ספסלי בית-הדין
להגבלים עסקיים (בנושא סוגיית שיוך המנויים) עד שנשברה ומשכה את הערר.
בהקשר הזה יש להזכיר עניין נוסף. בבית-הדין להגבלים עסקיים יושבים 15 נציגי
ציבור. היום יושבים שם, למשל, רו"ח מוטי פרידמן, שהיה רואה-החשבון הפרטי של
תדמור; יורם גבאי, שהיה המורה של תדמור בתיכון והפך מאז לחבר; ושמואל גורטלר,
מנהל חברת ייעוץ כלכלי, גם כן חבר. גם בוועדה המייעצת לתדמור בענייני מיזוגים
נמצא את מקורביו: יושבים שם היו"ר רן קרול, פעם אגף התקציבים, ידיד של תדמור;
עו"ד חנינא ברנדיס, אצלו התמחה תדמור; וד"ר בועז שוורץ, מנכ"ל דויטשה-בנק ישראל
וחבר אישי.
עם זאת, יש לציין כי חברי בית-הדין להגבלים עסקיים מתמנים בהחלטת שר המשפטים
ובעצת שר התמ"ס, ואת חברי הוועדה המייעצת ממנה שר התמ"ס. בשני המקרים מדובר
בהליך הבירוקרטי המקובל במשרדים ממשלתיים של ועדות ובחינת ניגוד עניינים.
מי שאוהב אוכל טוב, משלם עליו ייתכן כי הימצאותם של מקורבים בנסיבות אלה, יחד
עם היעדר פיקוח גלוי, מסבירים מדוע עובדים ברשות חשים כי תדמור מקבל את החלטותיו
לבד, וכי הם מועסקים במשרדו הפרטי ולא ברשות ציבורית. ייתכן כי לתחושה זו עוזרות
גם מכונות האספרסו המהודרות שנכנסו למשרדים קצת אחרי תדמור, ואיתן ספלים תואמים.
ויש גם סמלי סטטוס נוספים, כמו פגישות עם אנשי עסקים במסעדות יקרות, שבהן תדמור
מקפיד לשלם מכיסו הפרטי את חלקו ולא מאפשר לאיש להזמינו, ומחשבים ניידים העומדים
לרשותם של הבכירים ברשות.
תדמור מרגיש שאחת הדרכים שלו לפצות את עובדיו - צעירים ומוכשרים, כהגדרתו -
שמסתפקים במשכורת ממשלתית, היא לתת להם סביבת עבודה נעימה, שכוללת משרדים נאים,
גאוות יחידה, מקצועיות וגם קפה טוב. ואת הוצאותיו שלו וחיבתו לאוכל משובח,
הוא מוסיף, תודה רבה, הוא מממן בעצמו.
נושא נוסף שעורר ביקורת הוא האירוח הגרנדיוזי לבכירי ההגבלים העסקיים מהעולם,
שהגיעו בחורף שעבר לכנס עולמי שארגן תדמור בישראל. אלה נהנו מאירוח כיד המלך
ומארוחות פאר. ארוחת הסיום של הכנס, למשל, התקיימה במסעדת קרן ביפו, שם סועד
ממוצע נאלץ להיפרד בדרך-כלל מ-500 שקל לפחות.
מצד הרשות אומרים שכל אורח בכנס נדרש לשלם עבור השתתפותו, וההערכות ברשות הן
כי הכנס כיסה את עצמו. כמו-כן, מוסיפים, האירוע תוכנן בתיאום עם גורמים ממלכתיים
שונים, כמו משרד החוץ, כדי להשיג אירוח מכובד.
תדמור התבטא בנושא לא אחת, וציין כי הכנס היה מוצלח מאוד והשיג את מטרתו: לעורר
את המודעות לקיומם של הגבלים עסקיים מתוחכמים בישראל. שני אירועים בחיי הרשות
הישראלית הוצגו על-ידו כדיבידנדים של הכנס: השתלבותה של הרשות בתחום התחרות
בארגון OECD (שבו ישראל עדיין לא חברה) ודירוגה במקום השני בעולם מבין רשויות
ההגבלים העסקיים, אחרי גרמניה.
בדרך למיזוג לומדים קצת אקרובטיקה אבל כל זה לא משנה את העובדה שבמידה רבה
הממונה על ההגבלים העסקיים נעדר כל ביקורת יומיומית ממשית על פעולותיו, והוא
משמש, למעשה, כסוג של מונופול יחיד, שקשה מאוד לערער על קביעותיו. ההזדמנות
היחידה לבקר אותן ולעורר דיון ציבורי היא אם מתגלים מהלכים של מינהל לא תקין
(לא קרה). והתקשורת, כמו שכבר סיפרנו, היתה תקועה עמוק מאוד בכיס החליפה של
תדמור.
אם מוסיפים לכך את סמכויות החקירה, שדומות מאוד לאלה של משטרת ישראל, ואת הסמכות
שקיבלו משרדי הרשות וחוקריה, של תחנת משטרה וחוקרים, כדי שיוכלו לשחרר עצורים
בערבות מבלי להביאם בפני שופט או קצין משטרה - מקבלים כוח, הרבה כוח.
מטעם תדמור מסבירים שהרשות ביקשה סמכויות של תחנת משטרה מסיבה אחת: כדי שתוכל
לשחרר נחקרים בתוך מסדרונותיה, מבלי לגרור אותם למשרדי יח"א או לשופט, שם הם
עלולים להיתקל בעיתונות.
שוחחנו עם כמה דמויות שעברו חקירה של הרשות להגבלים עסקיים, וכולם טוענים לחקירות
מאוד הוגנות. הם לא חשו שפניהם הולבנו או שהחקירה השפילה אותם. אולם אלמנט
אחד הוזכר כלא-הוגן: השארת נחקרים בחדר ריק לכמה שעות, למטרות ריכוך או כדי
לתזמן כניסתו של גורם שאמור להתעמת איתם.
ברשות אומרים שהם חוקרים "בצורה שהחוק מאפשר ונותן". הם לא חושבים שהם משהים
מישהו לאיזשהו צורך, אבל אם צריך - מעמתים נחקרים כדי לאמת אינפורמציה.
עורכי-דין שעבדו ברשות להגבלים בתקופת טורבוביץ' ובתקופת תדמור טוענים שהבעיה
המרכזית היא שגם אם המטרות שעומדות לנגד עיניו של תדמור נכונות וראויות, הדרכים
להשגתן הן לעתים בעייתיות, וחלקן נעוצות בלשון החוק. למשל, על-פי חוק ההגבלים
העסקיים, הממונה נדרש לאשר מיזוג או להתנגד לו תוך 30 יום, שבמהלכם מתנהלים
מגעים אינטנסיביים עם הצדדים למיזוג לגבי אופיו. לא אחת, בפרק הזמן הקצר הזה
הצדדים נדרשים להסכים, במידה של אקרובטיקה, לתנאים למיזוג, כמו מכירת פעילות
או פיצולה. לצדדים אין ברירה: אם הם נחושים בדעתם להשלים את המיזוג, הם צריכים
בלחץ הזמן הזה גם לקבל את התנאים המוצבים בפניהם. ולא - אין מיזוג.
עם זאת, האינטראקציה בין הרשות לצדדים המתמזגים מאוד הדוקה בתקופה הזאת, ותדמור
נוהג לומר כי לעולם אין נכפים על חברה תנאים, אלא אחרי ששמעה, העירה, התווכחה
והציעה אלטרנטיבה. לדבריו, כאשר בסופו של דבר מתקבלת הודעת המיזוג, היא אינה
אמורה להוות הפתעה גדולה לצדדים המעורבים בו.
מחזיק את כרטיסי האשראי צמוד לחזה עורך-דין אחר מעלה דוגמה נוספת לשימוש של
הממונה בכוחו. לדבריו, בידי הממונה מרוכזות סמכות החקירה, הסמכות הרגולטיבית
להכריז על מונופול או הסדר כובל והסמכות הפלילית. כך, עצם קיומן של הסמכויות
וההודעה על הכוונה לפתוח בחקירה משיגות את דרישותיו. אחת הדוגמאות לכך מצויה
בשוק האשראי.
דמות בכירה בעולם הבנקאות מספרת כי כאשר היו מגעים בין תדמור ללאומי ודיסקונט
על פירוק השותפות בוויזה כ.א.ל, היה ברקע איום משתמע. תדמור, כך טוען אותו
בכיר, קבע שהבנקים מקיימים הסדר כובל ללא אישורו, ואמר כי אם לא יפצלו את אחזקתם
בוויזה כ.א.ל, הוא ייאלץ להפעיל את סמכותו ולפתוח בחקירה. אותה דמות הבהירה
כי לבכירי בנק לאומי לא היה ספק כי מדובר בביצוע חקירה, אולי תחת אזהרה.
תדמור הבהיר בתגובה כי גופים שבאים לעשות הסדרים עם הרשות אינם עושים זאת בהתנדבות,
אלא כי הם מעריכים שיש עילה טובה בדין לבוא אליהם בטענות. כלומר, אי-אפשר לקרוא
לזה איומים, גם לא איומים מרומזים, אלא הבאה למודעותם שיש להם סיבה טובה להגיע
להסדר.
בשוק כרטיסי-האשראי מעלים באחרונה הבנקים שאוחזים/אחזו במותגי הוויזה, כי תדמור
נלחם ליצור תחרות בשוק הוויזה, בעוד בנק הפועלים נהנה מבלעדיות והיעדר תחרותיות
בשוק המאסטרקארד העולמי והמותג הפרטי שהקים, ישראכרט. בנק הפועלים, הם טוענים,
מחזיק ב-50% משוק כרטיסי-האשראי בלי כל תחרות, בעוד שבשוק הוויזה הם נאלצים
להתחרות בתנאים לא כלכליים.
יש להניח כי תדמור ישלוף בתגובה את אחד המשפטים המפורסמים שלו, שמתובל בציניות:
"כן, תחרות זה נורא קשה. צריך להתייעל, להוריד מחירים, לרדוף אחרי הצרכן. כל
מתחרה צועק תמיד אותן צעקות שהתחרות תהרוס את השוק והיא נורא טובה - אבל אצל
אחרים". ברשות בסך-הכול מרוצים היום מהתוצאות הראשונות של התחרות בשוק הוויזה,
ומזכירים כי ראשי דיסקונט ולאומי יודעים כבר שנתיים על פתיחת שוק המאסטר והישרא
לתחרות - אולם לא עשו דבר כדי להשתלב בו.
עורכי-דין המתמחים בהגבלים עסקיים מזכירים כי 60% מהעסקות במשק מבוצעות באמצעות
כרטיסי-אשראי - שוק שמגלגל לפי הערכות 70-60 מיליארד שקל בשנה. לכן, הם טוענים,
כל החלטה של תדמור בתחום נושאת משמעות כלכלית עצומה, וראוי כי תקבל את אישור
בית-הדין. "אתה לא יכול להשתמש בסמכויות שלך כדי להשאיר את כל הקלפים צמודים
לחזה, בטח שלא בשוק שמגלגל כל-כך הרבה כסף", הם אומרים.
מבחינת החוק, עם זאת, העברת נושא לאישור בית-הדין תלויה במידת ההשפעה על התחרות
ולא בהיקף השוק. "מי שחושב שתדמור שגה", אומרים מטעמו, "מוזמן כמו תמיד להגיש
ערר לבית-הדין".
היד החוקרת היא היד התובעת העוצמה של תדמור העלתה גם שאלות לגבי מבנה הרשות
ופעילותה. חשוב לציין כי מדובר בסוגיות שאינן קשורות בתדמור אלא במבנה המשפטי
והארגוני של הרשות, העולות ביתר שאת כאשר יושב בתפקיד אדם חזק או אמביציוזי.
"לרשות להגבלים עסקיים", אומר ממלא-מקום ראש לשכת עורכי-הדין, עו"ד שי סגל,
"יש סמכות לחקור, להגיש כתביאישום ולשפוט. אין שום רשות דומה בארץ, שאין בתוכה
הפרדת רשויות. מדובר במצב אנומלי, שמרכז את כל הכובעים בכפיפה אחת ויוצר ריכוז
כוח עצום".
אחת הבעיות שעלולות להיווצר מהיעדר הפרדת רשויות היא שהיד החוקרת תחקור תוך
התמקדות בהוצאת כתב-אישום, בלי לבחון את הממצאים והראיות בעין ביקורתית.
עורך-דין מהפרקליטות, שסוגייה זו הטרידה גם אותו, נשמע די רגוע. בדיקה שלו
העלתה כי הרשות עירנית לבעיה, ולכן יצרה הפרדה מוחלטת בין מחלקת החקירות למחלקה
המשפטית. הבעיה, הוא אומר, עלולה להיווצר אם יישב בכיסא הממונה אדם שינסה "לדחוף"
תיקים בחקירה לכלל כתבי-אישום.
תדמור נדרש לסוגייה זו מספר פעמים, שבהן הזכיר כי ההפרדה הזו - בין הזרוע החוקרת
למגישת כתבי-האישום - אינה קיימת בגופים חוקרים בארץ (ע"ע משטרת ישראל והפרקליטות)
ובעולם, לא כל שכן ברשויות הגבלים עסקיים. הרשות, כדאי להזכיר, עומדת גם במבחן
התוצאה, ומגישה לכל היותר שלושה עד חמישה כתבי-אישום בשנה, אחרי עשרות חקירות,
ומעולם לא עלתה הטענה שכתב-האישום אינו מתייחס מהותית לעבירה על החוק. טיעונים
נוספים שהזכיר תדמור הם היעילות שמשיגה הרשות מצורת העבודה הזו, ואת הבקרה
שבה היא עומדת: סמכויות החקירה וההעמדה לדין כפופות לבחינת היועץ המשפטי לממשלה
ועסקות-טיעון כפופות לאישור פרקליטות המחוז.
קצת מקל וקצת גזר לזכותו של תדמור נזקפת שורה של צעדים בתחום המקל והגזר. מבחינת
המקל, הענישה על עבירות על חוק ההגבלים העסקיים גדלה בתקופתו. הענישה הסטנדרטית
עלתה משנתיים לשלוש שנות מאסר, ובנסיבות מחמירות משלוש לחמש שנים. המשמעות
היא שהעבירה קפצה כיתה מקטיגוריה של עוון לזו של פשע. גם היקף הקנסות גדל,
וכעת קיימת האופציה להטיל קנס לפי הרווח שעשה העבריין.
מבחינת הגזר, הרף לחובה להגיש בקשת מיזוג עלה למחזור מכירות מצרפי של הצדדים
למיזוג, בהיקף של 150 מיליון שקל. גם המינימום עלה, והדרישה היא להגיש את הבקשה
רק אם לפחות לשתיים מהחברות המתמזגות מחזור מכירות של 10 מיליון שקל ויותר.
כך שאם חברה גדולה רוכשת חברה קטנה - היא אינה מחויבת בקבלת פתק מהממונה.
תיקונים נוספים שהכניס תדמור בחוק הם "פטורי הסוג", שלפיהם לממונה סמכות לפטור
הסדרים כובלים בנושאים ספציפיים, כמו מו"פ משותף, וכן במקרים שבהם פגיעתו של
ההסדר לא גדולה (על-פי פרמטרים ספציפיים). אלמנט נוסף שנכנס הוא הסדר מוסכם
- סוג של עסקת-טיעון ללא הרשעה, במקרה של עבירות על חוק ההגבלים העסקיים. ההערכות
ברשות הן שסוגיית ההסדרים הכובלים בענף הרכב, שהתפרסמו לפני שבוע, תוסדר בצורה
הזו.
צעד חשוב נוסף הוא עיגון בחוק ההגבלים העסקיים של מוסד הפרה-רולינג, שנולד
קודם תדמור אבל התחזק בזמנו. הרעיון הוא שגורמים המעוניינים להתמזג יפנו לרשות
לקבלת חוות-דעת מקדמית על העניין, וכך ייחסכו להם משאבים וזמן.
תדמור סירב, הפועלים הלכו הביתה (והלב נקרע) במהלך ארבע השנים שבהן כיהן כממונה,
נדרש תדמור לטפל בכ-850 בקשות מיזוג. מתוך הסוגיות המרתקות והרבות שעברו תחת
ידיה של הרשות, מעניין להתמקד באלה שהעלו שאלות עקרוניות לגבי מגמת ההגבלים
העסקיים וקביעותיו של תדמור.
אחת ההחלטות היותר שנויות-במחלוקת של תדמור היתה סירובו לבקשת המיזוג של חברות
השיחות הבין-לאומיות ברק וקווי זהב. החברות הללו קיבלו את הזיכיון שלהן בין
השאר כדי לשבור את המונופול של בזק בתחום השיחות הבין-לאומיות. לאחר ששתיהן
יחד צברו תוך שנים ספורות הפסדים של עשרות מיליוני שקלים, פנו לרשות להגבלים
עסקיים
בבקשה להתמזג. נכון שהמחשבה הראשונית היתה להציב שלושה מתחרים בשוק, טענו,
אבל מה יועיל השילוש המקודש אם שתיים מצלעותיו נמצאות על סף סגירה, או לפחות
הפסקת ההפעלה של חלק מהקווים? מה יקרה אם יסגרו את הדלתות ובזק תחזור להיות
מונופול? ומה עם המגמה העולמית של הקונסולידציה?
ככל הנראה, ההחלטה של תדמור נובעת ממעמד המתווך הבלעדי שקיבלו שלוש חברות השיחות
הבין-לאומיות ופוקע בסוף השנה. ברשות צופים כי לקראת המועד יתארגנו גופים שונים
לאספקה ישירה של שיחות בין-לאומיות, וגם לשינויי בעלות בחברות הקיימות. לכן,
שאלת המיזוג עשויה להיות רלוונטית רק לקראת סוף השנה. נכון, אמר תדמור באחת
ההזדמנויות, החברים בשוק השיחות הבין-לאומיות אינם מרוויחים כסף, ונכון ששוק
שלא מרוויח כסף לאורך זמן נקלע לבעיות, אבל לא ברור אם כשניים ירוויחו יותר
כסף לעומת אחד.
קביעה נוספת של תדמור, שעוררה התמרמרות, היא התנגדותו למיזוג בין לבידי אשקלון
ותעשיות עץ לבוד (תע"ל) מקבוצת משמרות, בשעה ששתיהן נלחמו על חייהן. במהלך
השנה שעברה עמדה לבידי אשקלון על סף סגירה, ומכתבי פיטורים כבר הוצאו לעובדים.
הרקע היה חוסר יכולתה של החברה להתמודד עם יבוא מתחרה וזול, לא אחת בתנאי היצף.
פרט ללבידי אשקלון, פעלו באותה עת בשוק הלבידים שתי שחקניות נוספות: קלת אפיקים,
שפועלת תחת נאמן כבר זמן רב, ותע"ל, שהיתה גם היא בקשיים תקופה ארוכה.
תדמור סירב. רן כהן, אז שר התמ"ס, ניסה להתערב, ובשלב מסוים אף הועלה רעיון
למזג את שלוש יצרניות הלבידים לחברה אחת, שתתמודד מול היבואנים הרבים הפועלים
בארץ. גם הרעיון הזה נפל.
גורמים, שהיו מעורבים אז במגעים עם תדמור, אומרים שהם חשו שהוא דבק בתיאוריה
ובאידיאולוגיה, ואינו מוכן להגמיש אותן ולהתאים אותן למציאות. תעשיין וחבר
נשיאות התאחדות התעשיינים, שבחר שלא להזדהות בשמו, כי "אני לא רוצה מלחמות
איתם", טוען שהרשות צריכה להסיק מהמקרה הזה לקח אחד: "לא נכון לבחון מיזוגים
רק בקנה-מידה של השוק הישראלי. התעשיינים הישראלים מתחרים כיום בעולם, מול
יצרנים מאירופה, מארצות-הברית ומהמזרח הרחוק". אותו תעשיין סבור כי בבחינת
מיזוגים, הרשות צריכה להתייחס בענפים מסוימים לפחות אל השוק המשותף כאל חלק
מהשוק הישראלי, בגלל קשרי הסחר ההדוקים.
תדמור, בתגובה, אומר שהחברות מייצרות לבידים מסוג שאינו מיובא לארץ (אוקומה
שמו) ושהן ביקשו באופן ברור להתמזג כדי להקטין את התחרות ולהעלות את המחיר.
כך או כך, מאז קלת אפיקים ממשיכה לדשדש, תע"ל פועלת באדיבות הזרמת כספי המדינה,
וההסתדרות ו-120 עובדי לבידי אשקלון הלכו הביתה, למעגל האבטלה.
על כך אומר תדמור שאלה שיקולים שאין לממונה על ההגבלים מנדט לשקול, כיוון שהמנדט
שלו מסתכם בשמירה על התחרות. שיקולי אבטלה ופיזור תעסוקה הם מחוץ לתחום השיפוט
שלו. חוץ מזה, לבידים הם חומר גלם לתעשיית הרהיטים, ועלייה במחירם תעלה גם
את מחיר ייצור הרהיטים, פעולת שרשרת שיכולה להסתיים באבטלה בסקטור אחר.
לא מעט בקשות מיזוג המגיעות לשולחנו של תדמור כרוכות בהצלתן של חברות על סף
סגירה, ותדמור אמר בעבר כי הסיטואציה, שבה ההתנגדות למיזוג שעל הפרק כרוכה
בפיטורי עובדים, קורעת לב.
- אמר ליס כן, אחר כך אמר לא גם בתחום האנרגיה, התנגדותו של תדמור לכניסת חברת
הדלק סונול ב-15% לשותפות ים תטיס לחיפוש גז טבעי בישראל, לא עברה בלי ביקורת.
הסיבה להתנגדותו היתה שדלק היא בעלת מניות בים תטיס (45%) וכניסתה של סונול
למיזם משותף עמה מסכנת את התחרות בשוק תחנות הדלק. לעומת זאת, יצחק תשובה,
בעלי דלק, קיבל מהממונה אישור לקנות את ה-15% האמורים.
בכירים בסונול מספרים שהם יצאו מנקודת הנחה שהבקשה הגיונית. לשאלה איך הם יסבירו
את התנגדות הממונה לעסקה, אומר אחד מהם: "אני לא יודע מה לומר לך. אנחנו לא
עשינו שום דבר בנושא, כי אנחנו לא אנשי מרי ומדון. יש לנו מחשבות משלנו, ואין
לנו מושג למה הוא כן אישר לתשובה".
החלטת הרשות נומקה בכך שיצחק תשובה ממילא כבר היה מושקע בים תטיס, והאישור
שקיבל היה מותנה ביציאה מהשקעתו בישראמקו.
מקרה נוסף שעורר תהיות הוא ההסכמה של תדמור כי בזק תהיה בעלת מניות משמעותית,
עם אחזקה של 30%, בחברת הלוויין יס, ועוד כשותפה של יורוקום, מי שעשויה להפוך
למתחרה משמעותית של בזק בשוק התקשורת הפנים-ארצי. כשיס יצאה לדרך, תדמור תמך
בכך שבזק תהיה בה בעלת מניות משמעותית, כדי לחזק את סיכוייו של המיזם להתרומם
ועל-מנת שכניסתה תמריץ את הכבלים להתחרות בבזק, גם בשוק התקשורת הפנים-ארצית
והאינטרנט.
אולם מבקריו טוענים כי האישור הזה איפשר לבזק להחליש את חברות הכבלים, שנאלצו
להיכנס לתחרות עקשנית מול הלוויין, ולהתחרות מולן ביתר קלות בשוק תקשורת הקול
והנתונים והאינטרנט המהיר. בינתיים יורוקום הגדילה את חלקה, וכאשר בזק ביקשה
להגדיל אף היא את חלקה, ל-50%, נוצרה סיטואציה חדשה שבה שתי המועמדות הפוטנציאליות
להתחרות ביניהן בעתיד בשוק התקשורת הפנים-ארצית, יהיו שותפות כמעט מלאות ביס.
תדמור התנגד להגדלת חלקה של בזק, והעביר את חוות-דעתו בנושא למשרד התקשורת.
משרד התקשורת לא קיבל את חוות-דעתו, והתיר לבזק להגדיל את חלקה. השאלה היא
אם הכתובת לא היתה על הקיר קודם לכן.
אחד מעלה מחיר, השני מתיישר לפיו יחסיו של תדמור עם ידיעות אחרונות הם נושא
לסאגה נפרדת. שלב א' שלה היה בקשתו של תדמור, לפני למעלה משנתיים, מבית-הדין
להגבלים עסקיים, לאסור על ידיעות ליצור הסכמי בלעדיות עם קמעונאים שמפיצים
את העיתונים, ובהמשך אסר להעניק להם הנחות נאמנות. בשלב ב' עלתה הסוגייה של
שילוב המקומונים של ידיעות תקשורת בעיתון היומי, ובו בית-הדין להגבלים עסקיים
לא קיבל את עמדת הרשות, וידיעות ממשיכה להפיץ את מקומוניה בעיתוני יום ו'.
בינתיים, למרות שלוש חקירות של הרשות, אנחנו ממשיכים לבקש במכולת "עיתון" בהנחה
שידיעות ומעריב עולים אותו דבר. הזהות במחירים מעלה חשד לכאורה של תיאום, ולראיה
- רק לפני שבועיים העלו ידיעות ומעריב באותו יום (2 בינואר) את מחירי העיתונים
מ-4 שקלים ל-4.20.
המסקנות של שלוש חקירות הרשות היו שבשוק שבו קיימים שני מתחרים חזקים, ומתנהג
כמעט כמו דואופול, התחרות עזה - אבל לא על המחיר. ממצא מרתק נוסף היה שידיעות
אחרונות הוא הסמן הימני, שמחליט על העלאת המחירים ומעריב הוא זה שמתיישר לפיה.
נושא נוסף שקיבל כותרות, גם משיקולים עסקיים של עיתונים מתחרים, היה סביב רכישת
מניות ידיעות אחרונות על-ידי קבוצת בראון-פישמן (מבעלי גלובס). באמצעות הרכישה
הם הגדילו את אחזקם בידיעות מעל 25% (הרף המחייב בבקשת אישור למיזוג). בשל
ההזדמנות העסקית שבעניין, תדמור איפשר את העסקה, ויתרת המניות שמעבר ל-25%
הועברה לידי נאמן.
השאלה המרכזית שנשאלה היא האם העברת מניות לידי נאמן פירושה שקבוצת בראון-פישמן
אינה מחזיקה בהן. תדמור אומר שאיפשר את העסקה כאשר ברור שהמניות נמצאות בידי
הנאמן לפרק זמן מוגדר, ומיועדות למכירה לאחר מכן, והרשות עתידה להוציא בקרוב
הודעה שתבהיר את תנאי האישור.
הדיון הציבורי הרחב שהנושאים הללו עוררו, כולל הביקורות, מעידים לפחות על דבר
אחד: דיני ההגבלים העסקיים הם כבר חלק בלתי נפרד משיקולי קבלת ההחלטות של החברות
הגדולות במשק.
כתבות
ני"ע
