בשנת 87', כשחזר לעולם הפרסום אחרי שנעדר ממנו תקופה ממושכת בעקבות מכירת חלקו
בפרסום וימר-יעקובסון-טמיר, הקים ראובן וימר את חברת הפרסום "וימר פלוס". 13
שנה מאוחר יותר, בינואר 2000, הפסיקה החברה את כל פעולותיה העסקיות. אמש פנה
הפרסומאי ראובן וימר לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למתן צו לכינוס נכסים
והכרזתו כפושט רגל.
הסתבכותו של וימר באה בעקבות כרוניקה של אירועים שבסופו של דבר הותירו אותו
חייב כ-2 מיליון שקל ללוח ידיעות אחרונות ולנושים אחרים - מעריב, זלר-אבלגון
ובנק הפועלים. הנפילה העסקית של וימר היא תוצאה של שני אירועים מרכזיים - פשיטת
הרגל של אחד הלקוחות, חברת "דולפין", שגררה בעקבותיה חוב של מיליון שקל למשרד,
והסתבכות חברת הלוח הצהוב.
ב-97' הקים וימר עם יוסי בנטוב את חברת "הלוח הצהוב", המפיקה לוח מודעות שמפורסם
במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, ומוכרת שטחי פרסום למפרסמים. נציגי לוח
ידיעות אחרונות ביקשו ב-99' למנות כונס נכסים לחברה, לאחר שזו נותרה חייבת
להם כ-3 מיליון שקל. לוח ידיעות אחרונות טען כי עסקי חברת "הלוח הצהוב" נוהלו
בכוונה בתרמית, שמטרתה הברחת כספים וריקון החברה מנכסיה, כדי להתחמק מהחוב.
וימר, לעומת זאת, טען בינואר 99' בפני בית המשפט, כי הלוח הצהוב הוקם כמיזם
משותף עם ידיעות אחרונות. אולם, הוא טען, ידיעות אחרונות התכוונה מלכתחילה
לנצל את הידע הרב שלו בתחום ענף הפרסום והשיווק ואחר כך לגרום לו באופן שיטתי
לשיתוק כלכלי, זאת לאחר שהעיתון השיג מטרתו ביצירת מקור הכנסה חדש.
עוד אמר וימר, כי ידיעות אחרונות בחר להפעיל כוח ובריונות מונופוליסטית, כדי
לכופף את הלוח הצהוב ולהותירו ללא הכנסות, תוך איומים כלכליים על חברת הפרסום
וימר פלוב, שמצויה בשליטת וימר, ואינה קשורה לטענתו לעסקה. לעומת זאת, רו"ח
ינון אנגל מידיעות אחרונות טען, כי למרות שמדובר בשתי חברות נפרדות, וימר פלוס
והלוח הצהוב, הן ניהלו קופה משותפת ולא הקפידו על הפרדה בפעילויות.
כך או כך, נותר כיום אחד מראשי ענף הפרסום בעבר, חסר רכוש לגמרי. הוא מתגורר
בדירה שכורה, 'בקושי גומר את החודש', כהגדרתו, ומתפרנס כשכיר בחברת ורד הפקות,
שם הוא משמש יועץ קריאטיב.
לשאלת "גלובס", איך נקלע להסתבכות הזאת, אומר היום ראובן וימר - מהמבריקים
שנודעו בענף הפרסום: "יש לי שתי חולשות עיקריות: חולשה בניהול עסקים וחולשה
בבחירת שותפים מתאימים". שותפו של וימר בשנים האחרונות, יוסי בנטוב, נטש אותו
והותיר אותו קורס תחת חובות החברה. "עלי נפל כל הנטל של החובות, כי אני חתום
על הערבויות. אני מתכוון להגיע להסדר עם הנושים ולהחזיר את החובות כפי יכולתי".
עוד אמר, כי "החינוך הקיבוצי שלי מנע ממני את האפשרות של פיטורי עובדים בזמן.
עד שלא נפל קליינט באופן מהותי, וקרה מה שקרה עם הלוח הצהוב, לא פיטרתי עובדים".
"מכרתי את כל רכושי, ושילמתי לכל העובדים בחברות שבבעלותי את כל הפיצויים המגיעים
להם עד הגרוש האחרון, במהלך השנה האחרונה. החזרתי חובות לבנקים עד שנגמר הכסף".
המשרד הגדול בענף
ראובן וימר עמד בראש משרד הפרסום וימר-יעקובסון, שהפך למה שמוכר כיום כטמיר-כהן,
והוא חתום על מסעות פרסום רבים וידועים: "עגל רך", "טוב לי עם עלית", "אגוזי
של עלית - אגדה", "העם החליט קפה עלית", "זיפ - והמשקה מוכן", "יש עצה - טגני
ביצה", "הבנקים - החמצן של המדינה", "בדיסקונט יש עם מי לדבר", ורבים אחרים.
הוא זה שטבע את ההגדרה "עיתון העסקים של ישראל" עבור "גלובס", ואת הסלוגן:
"גלובס העיתון שיודע ראשון".
בשנים 65'-67' עבד וימר במשרדי פרסום בארה"ב, ואחרי מלחמת ששת הימים חזר לארץ
והשתלב בדחף. שם הוטל עליו, בין היתר, להכין את קמפיין ההחדרה של קוקה קולה
לישראל, שנשא את הסיסמה: "טוב יותר עם קוקה קולה". בשנת 71' עזב וימר את פרסום
דחף ועבר לפרסום ד"ר יעקובסון, שהיה משרד של יקים, משרד בינוני אך ידוע במקצועיותו,
ופרסם חברות גדולות, ביניהן עלית ודובק.
בזמנו, סיפר וימר כי כשעזב את דחף התייצב אליעזר זורבין מדחף אצל מרק מושביץ,
מבעלי עלית, ואמר לו כי מעתה יקדיש את כל כוחו ומרצו להשחרת פניה של עלית.
כשנשאל מדוע, אמר לו: "כי יעקובסון לקח לי את וימר, הפירסומאי הטוב ביותר".
בשנת 81' אחרי פגישה ב"קפה תמר" בתל אביב, סיכם וימר עם דוד טמיר, שיצטרף אליו
כשותף במשרד. טמיר הצטרף לוימר לאחר שפרש ממשרד הפרסום אריאלי, שהיה הגדול
בענף באותם זמנים. כשפעל בזמנו הצוות ראובן וימר, דוד טמיר ורוני כהן, זינק
המשרד לצמרת ענף הפרסום. בדרך כלל בלט קשר ישר בין הפרסים שקיבל המשרד על מסעות
פרסום מצטיינים ובין ביצועי המכירות, למעט במקרה של "עוגת עלית את אפית", קמפיין
מנצח שגיבה מוצר שנמחק מהשוק.
ממציא שמות מותג
לצד מערכות הפרסום הגדולות שניהל והקמפיינים הפוליטים שבנה עבור מנהיגים כיצחק
רבין ב-92', עזר ויצמן (84') ומשה דיין (81'), נודע וימר בעיקר בזכות שמות
המותג הרבים שהמציא. במשך 30 שנותיו בפרסום הוא פיתח טכניקות שיטתיות למציאת
שמות מותג. כשעלית החליטה להכנס לשוק הדגנים בשנת 75' היא החלה ליצר פתיתים
מאורז, כיוון שאז עדיין לא ידעו איך לקרוא לקטגוריה בעברית, המציא עבורה וימר
את השם: פיצפוצי אורז.
בשנת 77' המציא שם מותג עבור המכשיר האוטומטי למשיכת כספים של בנק דיסקונט,
שם שהפך ברבות הימים לשם גנרי לקטגוריה - "כספומט". הוא נתן את השם 'מעדנות'
לחברה שהקימו במשותף עלית סנפרוסט ואוסם, וכיום נמצאת בבעלות תנובה. לקריית
תעשיות המדע בתל אביב נתן את השם "עתידים". הרעיון המרכזי שדגל בו היה ששם
המוצר יבהיר מיד למה הוא משמש, כדי לחסוך את הצורך בהסברים, אחת הדוגמאות המובהקות
לכך הוא השם "פלאפון", שוימר חתום עליו.
"כל העיתונים, ידיעות אחרונות ומעריב, שכחו כמה מיליונים הבאתי להם כשהייתי
בפרסום", אומר היום ל"גלובס" וימר, "מה המסקנה? שצדיק ורע לו, רשע וטוב לו,
את זה כבר כתבו אבותנו".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
