ניפגש בוועדה

השבוע הגיש ארגון עדאלה, התנועה שמייצגת היום את הערבים אזרחי ישראל בוועדת אור, עתירה לבג"ץ בשם 35 רשויות מקומיות ערביות, בדרישה להשעות את ניצב אליק רון, מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, מתפקידו בתקופת יום האדמה. כך נקשרו שני האירועים האלה, יום האדמה מ-30 במרץ 1976 ואינתיפאדת אוקטובר 2000, לא רק רגשית, אלא גם פרסונלית ומשפטית, ומתוך ההקשר הזה בלט גם הניגוד הגדול בין עמדתם של ערביי ישראל אז, לזו היום.

זו היתה תגובת עדאלה על הביקורת החריפה שמתח רון לפני שבוע, בכנס סיכום פעילות המשטרה לשנת 2000, על הדרג המדיני בממשלת ברק, על המפכ"ל הקודם יהודה וילק, ועל ועדת החקירה, שאותה כינה "סטירת לחי קשה וכואבת של המדינה לאנשים שהיא שולחת לסופת הטייפון".

"הוא אישיות מתוחכמת במיוחד, שהביעה זלזול בעבודת הוועדה", אומר עו"ד חסן ג'בארין, מייסד תנועת עדאלה, "ובדבריו הוא מוכיח שהוא עלול להתנהג באורח לא רציונלי בפיקוד שלו על כוחות משטרה ביום האדמה. כל זה מעיד שהוא מסוכן".

אם ועדת החקירה תדיח את אליק רון, תהיו מרוצים?

"אנחנו מתפלאים מדוע עד היום הוא לא הודח. לא צריך להמתין בשביל זה לתוצאות ועדת החקירה. עצם העובדה שהוא מתפקד עד היום היא בעייתית. אבל אם הוא יודח זה לא יביא אצלנו לשמחה גדולה".

במובן מסוים, אנחנו כמו האינדיאנים

ועדת אור, השבוע שעבר, יום חידוש הדיונים לאחר שבועיים של הפסקה. היום מתמקדות העדויות באירועי ה-1 וה-2 באוקטובר באזור אום אל-פאחם. על דוכן העדים בנצי סאו, מפקד מג"ב בצפון. פניו מופנים לשופטים, ובגבו אליו, עם הפנים לקהל, עומד מאבטח מהיחידה לאבטחת אישים. חמישה מאבטחים נוספים פזורים ברחבי האולם ובכניסה אליו.

בתשע בבוקר, כשהחלו הדיונים, מילא הקהל בקושי מחצית מהאולם. אחרי עשר החלו להגיע הצפוניים: אנשי מג"ב ומשטרה שבאו בהמוניהם לתמוך בעדים, שלא ירגישו נטושים, ומשפחות ההרוגים. בהמשך, המשפחות יקימו קול צעקה על כך שהשוטרים הרבים תופסים את השורות הראשונות. בהתערבות השופטים עברו חלק מהשוטרים לשורות האחוריות.

בעשר וחצי כבר ברור שהאולם צר מלהכיל. מדובר באולם קטנטן. לצד שורות הכיסאות האחוריות מתחילות להיווצר שורות אנושיות ודחוסות של קהל. עו"ד ג'מיל דקואר מעדאלה יספר לי אחר-כך שכבר מספר פעמים ביקשה עדאלה להעביר את הדיונים לאולם גדול יותר ולהתחיל אותם מאוחר יותר, לנוחות המגיעים מצפון הארץ, יהודים וערבים. הבקשות נדחו.

עו"ד דקואר יכול היה בקלות לשחק בכל סדרת משפטנים-אמריקנים-יאפים. הוא צעיר, בלונדיני, כחול-עיניים, לעיניו משקפי-ראייה מעוצבים, בחליפתו האפורה-כהה שזורים פסים דקיקים, המראה הסולידי המעודכן. עניבתו שחורה, כיאה למעמד. העברית והאנגלית שבפיו רהוטות.

זו דמותם של כל עורכי-הדין בעדאלה: צעירים, מוכשרים, מעודכנים, בקיאים בהלכי המשפט בישראל, ולא פחות מזה בתרבות ישראלית ובתקשורת. מול הדברור המועט והלא-מוצלח של המשטרה בוועדת אור, שכלל בעיקר התפרצויות של אליק רון, יודעים אנשי עדאלה ליצור הד תקשורתי ראוי.

את הטרמינולוגיה שלהם הם שואבים לא מהבארות, עצי הזית ומיתוסי האדמה המקומיים, אלא מתיאוריות אמריקניות וקנדיות בדבר מצבם של מיעוטים ילידיים, תיאוריות שנולדו בקמפוסים השונים, שבהם למדו אף הם. די מזכיר חלק מדוברי הקשת המזרחית, שנסעו ללמוד בארצות-הברית וחזרו עם תיאוריות "האחר" שבאמצעותן הם מתארים את מצבם. נסעו ללמוד בחו"ל משפטים, ודווקא שם מצאו אחים-לגורל בדמות האינדיאנים האמריקנים, או האבאוריג'ינים הקנדיים.

ארגון עדאלה, "צדק" בערבית, לא נולד לכבוד ועדת אור. הוא קיים ופועל כבר מסוף 1996, אבל איכשהו, הדיונים בוועדה הם פריצת-הדרך הגדולה שלו לתודעה הציבורית. עדאלה קיבלה מוועדת המעקב העליונה לענייני ערבים את המנדט לרכז את עבודת הערבים מול ועדת החקירה הממלכתית. היא גבתה עדויות מהעדים הערבים, אספה ראיות והגישה אותן לוועדת החקירה.

אבל שעתם הגדולה היא בהפסקות בדיונים. אז הם מתגלים לא רק כעורכי-דין מוכשרים, אלא גם כדוברים מצוינים וכמי שמבינים היטב את הלכות התקשורת הישראלית. גם התקשורת כבר מכירה את הריטואל: בהפסקות העיתונאים מתרוצצים בין אנשי עדאלה, שנותנים מיד פרשנות ודברי הסבר לעדויות שניתנו, מחברים בינם לבין בני-משפחה, מראים תמונות, מסבירים. ראיתי לא מעט עיתונאים בכירים שפנו בהפסקה לאנשי עדאלה וביקשו את הכותרת. "תתמצת לי הכול בשני משפטים, אתה יודע איך זה בעיתונות", אמר אחד מהם.

תמיד אומרים שהילידים לא הפריחו את השממה

הרוח החיה מאחורי החבורה המקצועית הזו היא עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל עדאלה ומקים הארגון. נפגשנו לראשונה במשרדי עדאלה במבואות שפרעם. עדאלה שוכנת בבית אבן לבן דו-קומתי, בכביש המוביל מצומת סומך לשפרעם, מעט אחרי מצפה עדי, אך לא בתוך שפרעם. הארגון מעדיף למקם עצמו על אם-הדרך. המשרדים של עדאלה מתפרסים על-פני חדרים ספורים, בסמיכות לעמותת הגליל, שיושבת על מרבית הקומה. מהמרפסת של המבנה אפשר לצפות על שפרעם ועל הגבעות המוריקות המקיפות אותה.

ג'בארין, 37, יליד אום אל-פאחם וכיום תושב חיפה. הוא בעל תואר שני במשפטים מהוושינגטון קולג' בארצות-הברית ומגדיר את עצמו כפלסטיני אזרח ישראל. את תנועת עדאלה לא הקים מתוך מצוקה אישית או בעקבות אירוע חריג. אפשר לומר שהביוגרפיה שלו פשוט הביאה אותו לכך: "עבדתי שנים באגודה לזכויות האזרח. נסעתי ללמוד תואר שני בארצות-הברית על מלגה מטעם הקרן החדשה לישראל, ולפי תנאי המלגה, אחרי הלימודים צריך לעבוד בארגון לזכויות אדם. כשהייתי בארצות-הברית, נחשפתי לארגוני מיעוטים רבים, כמו ארגון זכויות השחורים וארגונים אינדיאנים".

ושם השתכנע שמיעוט כלשהו לא יכול להסתמך על שאיפת צדק של ארגון כללי, אלא אך ורק על התארגנות של בני אותו המיעוט. זה היה הבסיס הרעיוני להקמת עדאלה.

בנובמבר 1996 הקים ג'בארין את "המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל", שמאוחר יותר זכה לשם עדאלה. כיום מונה הארגון 15 עובדים, מרביתם עורכי-דין, ובהם שש עורכות-דין ("העדפה מתקנת, לא אפליה מתקנת", מדייק ג'בארין). בארגון, "מתוך אידיאולוגיה", עובדים גם יהודים, והוא מתקיים מקרנות שמעניקות מימון לזכויות אדם, כמו הקרן החדשה לישראל וקרן פורד מארצות-הברית.

את מי עדאלה מייצג?

"את המיעוט הערבי בישראל. המילה ערבים כוללת את כל מי שמדבר ערבית כשפת-אם ורואה את עצמו כערבי".

ומה עם דרוזים למשל?

"יש כאלה שלא רואים עצמם כערבים, ואנחנו מתייחסים אליהם כערבים שלא מודעים לזכות הלאומית שלהם", הוא אומר בחיוך, ומוסיף, "יש תחומים שיש בהם השקה בין זכויות של יהודים אינדיבידואלים וערבים, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בגאווה מייצגים יהודים".

אילו יהודים?

"לדוגמה, ייצגנו, יחד עם משרד עו"ד אביגדור פלדמן, את תדי כץ, ההיסטוריון שכתב על הטבח בטנטורה (שהתעוררה סביבו השאלה אם היה או לא היה) והוגשה נגדו תביעת דיבה מטעם חטיבת אלכסנדרוני. לצערי הרב הוא התפשר בלי להגיד לנו".

במה אתם רואים את הזכות העיקרית של ערבים, שנפגעת?

"מבחינתנו, הכי חשובות הן הזכויות על הקרקע, שכוללות את ההפקעה ההיסטורית של האדמות, הכפרים העקורים וחזרה אל הקרקע המקורית. בשנות החמישים, הצבא הכריז על שטחים של כפרים ערבים כשטח צבאי סגור. בעקבות ההכרזה הזו אנשים פינו את הכפרים, ועד היום לחלק גדול מהם, בעיקר בגליל העליון, לא מרשים לחזור. עניין סוגיית הקרקע הוא תמיד סוגייה עיקרית כשמדברים על קבוצה ילידית מול קבוצת מהגרים".

הטענה הציונית המקובלת היא שהערבים שקדמו להתיישבות היהודית השאירו את הארץ בשממונה.

"היהודים בישראל הם קבוצת מהגרים שהקימו מדינה חדשה, כך שהמדינה באה אל הערבים הילידים. הם לא באו אל המדינה ולא בחרו שמדינה חדשה תבוא אליהם. בתופעה הזו, קבוצת ההגירה מקימה מדינה ומוצאת צידוקים שמתבססים על העליונות הלאומית שלה. למשל, 'אנחנו כאן וזו הזכות שלנו', 'זו מדינתנו הלבנה', 'זו מדינתנו היהודית'.

הנימוקים האלה תמיד מנסים להעמיד את הצד הילידי כנחות: הוא לא הצליח לשלוט ולא הצליח להפריח את השממה, ולכן האדמה והקרקע הם של קבוצת המהגרים החדשה.

"זו הטענה הקולוניאליסטית של מדינת ישראל, ולכן מדינות מסוג זה תמיד משתלטות על הקרקע של קבוצת הילידים. בישראל אין הכרה בעוול ההיסטורי שנגרם לערבים, ולכן אי-אפשר לתבוע את הזכויות על הקרקע. בארצות-הברית יש הכרה מעוגנת בחקיקה, וכך גם בקנדה. באוסטרליה וניו-זילנד זה נמצא בתהליך".

אבל עדאלה מטפל בסוגיות נוספות הקשורות לזכויות של לימודים, עבודה, חופש תנועה. אחד התיקים שבהם טיפל היה של בחור בן עשרים מאום אל-פאחם, דתי ושמרן, כהגדרתו של ג'בארין, שלמד לתואר ראשון באוניברסיטת א-נג'אח בשכם, ונרשם ללימודי תואר שני בביר-זית. "פתאום, אחרי שהוא התחיל ללמוד, הצבא הוציא נגדו צו איסור כניסה לשטחים", מספר ג'בארין. "הגשנו עתירה לבג"ץ ונכשלנו, וראיתי אצלו את הדמעות. התיקים האינדיבידואליים הם תמיד הכי מרגשים, לרע אבל גם לטוב: אין שמחה גדולה יותר מאיחוד משפחות או כשאשה מצליחה להתייחד עם בעלה".

עשרים חוקים, בראשם חוק השבות

עד כמה שזה יישמע תמוה, אינתיפאדת אוקטובר נראית לג'בארין נקודת-מפנה שבסופו של דבר היא חיובית, מפני שבעקבותיה חלקים נרחבים בציבור הישראלי התחילו להתמודד עם שאלות קשות במקום לעצום עיניים. לאן תמשוך נקודת-המפנה הזו הוא מתקשה להעריך.

במה תלוי הפתרון?

"בשאלה הפלסטינית. נראה שבשלב הזה אין התקדמות בהליך המדיני. בגדה המערבית וברצועת עזה לא יכולים לשרוד את המשך המצב הקיים, גם מבחינה כלכלית, ולכן הסטטוס-קוו במצב הנוכחי הוא המשך האינתיפאדה. אם חוסר הנכונות הישראלי להתקדם יימשך, זה עלול להוביל להידרדרות ולהשפיע על כולם. תקוותנו שלא כך יהיה, אבל אני לא רואה ניצנים של שינוי רציני".

פתרון בעיית הערבים בישראל בהכרח כרוך בהתקדמות עם הפלסטינים?

"כן, יש בין הדברים קשר הדוק כי אי-התקדמות בצד הפלסטיני מחזקת את הצדדים הלאומניים בחברה היהודית".

ומחזקת גם את הלאומנות בצד הערבי.

"לא, ההזדהות של הערבים עם הפלסטינים לא תשפיע מהותית על היחסים שלהם עם המדינה. מה שמשפיע יותר זה עמדת הרוב היהודי. זו לא פעם ראשונה. היה מה שקרה בסברה ושתילה, היתה האינתיפאדה של 1988, וכל הזמן היתה הזדהות לגיטימית, שגם התקבלה כך".

מה מונע את הפתרון?

"האוכלוסייה היהודית רואה עדיין את המדינה רק כיהודית, למרות ש-20% מהאוכלוסייה אינם יהודים. כאשר המדינה מגדירה עצמה רק כמדינה של היהודים יש בזה תוקפנות תרבותית. במושגים אחרים הייתי אומר שהגדרת המדינה כמדינה יהודית היא ביסוס ל'עליונות היהודית', כמו עליונות הלבנים על השחורים, ולכן צריך להיאבק בה. זו עמדה גזענית".

מדבריך עולה שאתה חושב שהערבים בישראל בשלים יותר מהיהודים, פוליטית.

"כן. הערבים בישראל בשלים יותר פוליטית, חברתית ותרבותית. הם מכירים את האוכלוסייה היהודית, את עצמם ואת המזרח התיכון. הידע הזה מאפשר להם לראות את התמונה בכללותה. היהודים בישראל מכירים רק את עצמם. הם יודעים על הערבים רק מהעיתונות העברית, שמדווחת רק על דברים קיצוניים, לטוב ולרע. את הדברים הלאקיצוניים, כמו מה הערבים חושבים, הפלורליזם בחברה הערבית, הם לא מכירים".

לא להצביע בבחירות זו לא בשלות פוליטית.

"החרמת הבחירות היא אקט רגיל ונורמלי לקבוצה ילידית, וכך אנחנו רואים את עצמנו. מאבק של קבוצה כזאת לא בהכרח ילך לכיוון של זכויות אזרחיות פוליטיות, כמו השתתפות בתהליך הבחירות. זה מסביר מדוע הערבים בישראל, כקולקטיב, לא נאבקו עד היום, ולאור המצב הקיים גם לא ייאבקו, על שר ערבי בממשלה".

זאת אומרת שיש כאלה שכועסים על סלאח טריף שהוא שר בממשלת ישראל?

"כן, רבים כועסים עליו שהוא שר בממשלה, וגם בממשלת שרון. מצד אחד הערבים הם מיעוט, ומיעוט בדרך-כלל מעוניין להשתתף בהליכים פוליטיים כדי להשפיע. אבל מצד שני, כל שלב בהשתתפות כזאת הוא צעד פרגמטי, ולפרגמטיזם יש גבול, שעובר במקום שבו הצעד פוגע בדברים הבסיסיים שחשובים לערבים. הרי הסיבה שהם אף פעם לא ביקשו להיות חלק מהקואליציה היא שהמחיר של להיות חלק מממשלה, שתוקפת את העם שלהם, הוא כבד".

אבל בקואליציה אתה יכול להיות לשון מאזניים, להתנות ולדרוש.

"זה לא עניין של סחר-מכר. הערבים לא מתנהגים כמו ש"ס. יש להם קווים אידיאולוגיים ברורים, שנוגעים לזהות הלאומית שלהם. זו הסיבה שערבים לא ישרתו בצבא. אם אני בצבא, השייכות הלאומית שלי מנוטרלת, כי אויבי מדינת ישראל הם ערבים, לא סקנדינבים. בצבא אני לא יכול להיות ערבי אלא ציוני שמרן".

אז למרות המאבק לשוויון זכויות, יש זכויות שאתה מראש מוותר עליהן.

"זה הגבול. אם הערבים היו מהגרים, ברור שהיו שואפים להתבולל, וחלק מאותה שאיפה היה מאבק על זכויות פוליטיות. אבל אצל קבוצת ילידים, המצב הפוך. המאבק הוא נגד התבוללות, ודווקא לכן הם לא תמיד ירצו לנקוט עמדה פוליטית. יש הרבה זכויות שנותנים ליהודים ולא נדרוש אותן לערבים. למשל, ליהודים נותנים להתנחל בגדה המערבית.

האם זאת אומרת שגם הערבים ידרשו אותה זכות? ברור שלא".

על אילו זכויות לא תוותר?

"מעמד השפה הערבית כשפה רשמית בישראל. הגשנו עתירה שהצלחנו בה, והיא נמצאת עכשיו ביישום, שהשילוט הבין-עירוני יהיה גם בערבית. בהכרה בשפה הערבית יש צד סמלי, מעבר למשמעות החיונית. זו הכרה בערבים כמיעוט לאומי, כי הערבית היא זו שעושה אותם קבוצה לאומית. בעצם ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית, מכירים ביהודים כרוב לאומי והערבים לא זוכים בהגדרה".

אם ישראל לא תוגדר כמדינה יהודית, אלא כמדינת אזרחיה, זה יפתור בעיניך את הבעיה?

"צריך להגדיר מה זה אזרחיה. זו צריכה להיות מדינה לכל העמים שבתוכה. כאשר זה אומר, למשל, שהחינוך של הערבים יבטא את מה שהם רוצים ויהיה בשליטה ערבית, והחינוך העברי יהיה בשליטת העברים. כך אפשר לתת מסגרת קולקטיבית לאינדיבידואל, שבתוכה יוכל לפתח את עצמו בלי להיות מנוכר לתרבותו. יותר מהכול אני רוצה שישראל תהיה מדינה דמוקרטית".

ישראל היא מדינה דמוקרטית.

"סליחה? אם במדינה שלי יש עליונות של עם אחד על-פני אחר, היא לא דמוקרטית. יש עשרים חוקים במדינת ישראל שנותנים עליונות ליהודים, ובראשם חוק השבות. המדינה אומרת שלמרות שיש בה שני עמים היא נותנת עדיפות רק לקבוצה אחת להגר אליה. זה כמו שיש שחורים ולבנים והמדינה אומרת רק לבנים ייכנסו פנימה, שחורים ישארו בחוץ. דמוקרטיה לא נותנת עליונות לצד אחד על-פני האחר".

דו-קיום זה לא חומוס ולבנה

בדיוני ועדת החקירה יושבת מצדי הימני שירלי. היא בשנות השישים לחייה, בידיה ערימה של צילומים של כתבות מהעיתונות על אירועי אוקטובר ובלוק כתיבה. לצדה בעלה. "אנחנו חקלאים מכרכור", היא מספרת באנגלית. "אנחנו גרים ליד אום אל-פאחם, ומאוד כאב לנו מה שקרה שם, אז באנו לשמוע את העדויות בוועדה".

מה שמטריד את שירלי הוא ש"אין פה יותר יהודים. למה הם לא באים לשמוע את דיוני הוועדה? זה לא מעניין אותם?". היא שולפת את הבלוק הצהוב שלה בנחרצות ומתחילה לנסח מכתב לעו"ד ג'מיל דקואר. כשהיא מסיימת, בעלה מעביר את הדף הצהוב המקופל לעו"ד דקואר, שיושב בשורה הראשונה עם שאר אנשי עדאלה.

שירלי מימיני, ומשמאלי יושב עיתונאי מהעיתון אל-חיאת. על השורות הארוכות יושבים זה לצד זה שוטר מג"ב, צופה ערבי, עו"ד מעדאלה, בכירי משטרת ישראל, פרקליטי השוטרים ובני משפחות ההרוגים. בליל אנושי טעון וקשה, שחובר לו יחדיו.

בולטים בנוכחותם חברי הכנסת הערבים: אחמד טיבי, מוחמד ברכה, עזמי בשארה, עבד אל-מאלכ דהאמשה ונוספים. בזמן העדויות הם קהל קשוב. בהפסקות, מרואיינים תקיפים. נוכחותם והליווי ההדוק שלהם לדיוני הוועדה מעלים את השאלה באשר לזיקה הפוליטית של עדאלה. אבל ג'בארין אומר, "אנחנו דואגים שלא תהיה לנו זיקה פוליטית, כי אנחנו מייצגים קבוצה של מיליון איש. עם זאת, עדאלה שייך לתפיסה הפוליטית שמכירה בזכויות של הערבים. זו תפיסה שכל התנועות הערביות, שכולן, אגב, לקוחות שלנו, מסכימות איתה".

היו טענות שתדרכתם עדים ערבים לקראת הופעתם בוועדה.

"לא תדרכנו עדים. לקחנו עדויות מלמעלה ממאה עדים, הסברנו להם שעליהם לומר בוועדה רק את האמת, ואת התצהירים מסרנו לוועדת החקירה. אנחנו יושבים בדיוני הוועדה גם כמייצגים של 13 המשפחות. בתחילת העבודה ביקשנו מהעדים לפנות ישירות לוועדה עם ראיות, אבל הם לא רצו. אני חושב שזו הרתיעה לעבוד עם מוסדות רשמיים במדינת ישראל".

לאילו מסקנות אתה מצפה שהוועדה תגיע?

"מה שחשוב לנו יותר מהמסקנות זה ההליך עצמו, כי הוא מעלה בקבוצת הרוב היהודית את השאלות הקשות. החשיפה התקשורתית מובילה בחלק מהמקרים לחשבון-נפש, וזה חשוב מאוד. מצד שני, זו גם הסתכלות פנימית של הערבים על עצמם. זה מעצים את ההגדרה המשותפת שלהם כקבוצה ומסייע להם לשים את הנושאים שלהם על האג'נדה הפוליטית בישראל ולא להיות קבוצה שולית. ברור שגם המסקנות חשובות, אבל בסופו של דבר הן יתפרסמו יום אחד, תהיה עליהם ביקורת מקסימום שבוע ימים, ואז או שהן יקוימו או שהן יישכחו".

אתה לא מחפש בעבודת הוועדה שהצדק ייצא לאור?

"אנחנו כארגון לא מחפשים נקם. גם לא מבחינת המשפחות. העיקר עבורן זה שהוועדה תתייחס לאחריות המיניסטריאלית של שלמה בן-עמי (השר היוצא לביטחון-פנים) וראש הממשלה. במישור האנושי, המשפחות רוצות שיידעו את נסיבות ההרג של כל אחד מהבנים שלהן.

"בוועדה, המדינה צריכה להוכיח שלא היה בכוונתה להרוג את הערבים, וכדי שהיא תצטרך להוכיח זאת, הערבים צריכים להפיל עליה את האשמה. אנחנו, כעורכי-דין, משמשים כמנסחי כתב-האישום של המשפחות כלפי ממשלת ישראל".

אז מה המטרה העיקרית, דו-קיום?

"לא. זה לא מאבק על דו-קיום. הרי עצם המאבק מוכיח שאין דו-קיום. דו-קיום קיים כשיש כבוד הדדי ואינטרסים משותפים. כל עוד הם לא קיימים, לא צריך להיאבק למענם. לא צריך להקים אוהלים שישבו בהם יהודים וערבים וידברו על החומוס והלבנה. אנחנו לא רוצים שכל השיח יהיה חומוס ולבנה, ולא רוצים שהיהודים יתייחסו רק לזה שאנחנו יודעים לבשל ולעשות אוכל".

"כשהמשטרה מתאמת, קוראים לזה מינהל תקין"

בניגוד לשבוע הראשון של הדיונים, כעת נראה שהמשטרה ערוכה הרבה יותר טוב. יש באולם דוברים, בכירים, פרקליטים והרבה חברים-למדים שבאו לתמוך. בשבוע הראשון של הדיונים המשטרה הפסידה במלחמת ההסברה. העדים העידו מבולבלים, הציגו גרסאות סותרות לאותם אירועים, והאשימו זה את זה, ובעיקר את מפקד המחוז הצפוני, אליק רון. הפעם עושה רושם שהמשטרה מתכוונת להפגין סדר. העדויות ברורות, הניסוחים של העדים כמעט משפטיים, מאוד חדים. הם יודעים מה יישאלו ומה באו להשיב.

אתם טוענים שהעדים של המשטרה ומג"ב מתודרכים.

"ברור מאליו שיש תיאום. אם יהיה תיאום מהצד הערבי, העדויות ייפסלו. אבל כשיש תיאום ותדרוך מהצד של המשטרה זה נראה חלק מהמינהל התקין".

למה כל-כך התנגדתם לעדויות שוטרים מאחורי פרגוד?

"אנחנו מתנגדים לפרגוד לא בגלל תחושת הנקם, אלא כי חשיפה פרסונלית היא חלק מחשיפת האמת. אם אנחנו רואים את אלה שעמדו על גג בשכונה מסוימת בשעה מסוימת, אנחנו יכולים להביא עדות רלוונטית. למה איש מג"ב שירה והרג, ועשה את המעשה בגאווה ושמחה, מסתיר עכשיו את פניו?"

אתה רואה את היום שבו לא יצטרכו את עדאלה?

"לא. המשפט תמיד יהיה משפט, הזכויות תמיד יהיו והפרת הזכויות תתקיים תמיד. לצערנו". ֲ