בין מלנכוליה לריגוש

איזה מסכן איציק דהן. חי בקריית שמונה המופצצת, אשתו מפילה את התינוק באחת מהפצצות הקטיושות, הוא מפוטר מהעבודה, והמינוס בבנק מגיע לממדים מפלצתיים. אחר-כך הוא מסתבך בגניבות קטנות, ביוזמות כלכליות כושלות, מסתבך עם השכנה שעושה לו עיניים, ובדיוק כשחושבים שיותר גרוע מזה לא יכול לקרות, מופיעה הצרה האמיתית - הבן שלו עומד לחגוג בר-מצווה. ומאיפה יבוא הכסף, אה? מאיפה?

"בר מצווה", סרטו של דני וקסמן, ששודר ביום ו' האחרון בשידורי קשת, הוא סרט שסובל ממחלה שתוקפת לא מעט סרטים ישראליים בשנים האחרונות. במרכזו עומדים גיבורים מקסימים, מכמירי לב (בראש החוד הפעם: אורי גבריאל וסיגל שמעוני המצויינים), שכל הזמן קורים להם אך ורק דברים רעים.

ככל שהעלילה מתקדמת, ככל שאתה הולך ומתאהב בהם, נראה שהבמאי והכותב שבראו אותם לא יכולים להפסיק להתעלל בהם. כמו הגיבורים של "החיים על-פי אגפא", "האיטלקים באים" או "עפולה אקספרס", גם כאן סובלים מובילי העלילה מגשם של צרות.

קחו לדוגמא את הבר-מצווה העומדת במרכז הסרט, ומהווה את שיאו העלילתי. איציק המסכן משקיע בהפקתה את כל כולו - הוא לוקח הלוואות שאלוהים יודע מאיפה יחזיר, מזמין את כל העולם ואשתו להשתתף בחגיגה (בתקווה שהצ'קים שיקבל יכסו משהו מהמינוס), בנו הקטן ואשתו החרדה מחכים נרגשים ליום הגדול, ובדיוק כשזה מגיע - מסתבר שכמעט אף אחד לא בא להשתתף בשמחה. מיותר לציין, שאלה שכן הגיעו חוטפים מטח קטיושות, המבריח אותם מהאולם המצוייץ אל המקלט האפור, שאינו אלא מטאפורה למקום הרגשי שבו הם חיים ממילא.

זהו השיא של "בר מצווה". שיא עצוב ומדכא, הבא אחרי שרשרת של סצינות עצובות ומדכאות לא פחות. מדוע ביקש לו וקסמן דווקא שיא כזה? יש להניח, שחשב שכך ייצור סרט מרגש. הבעיה היא, שנראה כי וקסמן התבלבל בין מלנכוליה לריגוש.

"בר מצווה" הוא לא סרט מרגש. הוא סרט סדיסטי. במשך שעה וחצי לא מפסיק היוצר לבעוט בגיבורים שלו, וכמה שהוא לא בועט - נראה שלא מספיק לו. הוא אינו מציע לא להם ולא לנו כצופים נחמה, וגם ה"הפי אנד" שבו מחליט איציק האביון להפוך לזגג ולהתפרנס מנזקי ההפצצות, כאילו היה אבא קוראז', נראה מודבק ולא מספק.

בסיכומו של דבר, "בר מצווה" הוא סרט שמסביר לגמרי לא רע למה הקהל בארץ נואש מסרטים ישראליים. כמו רבים שקדמו לו, "בר מצווה" הוא בסופו של דבר פשוט סרט מבאס. הטיעון הביקורתי הזה אולי לא נשמע רהוט או רציונלי במיוחד, אבל אין מה לעשות - במציאות הקיימת, אנשים הולכים לקולנוע ופותחים טלוויזיה כי הם מקווים שאלו יציעו להם איזו נחמה. כשלוקחים את התקווה הפעוטה (והדי מגוחכת) הזו, ודורכים עליה ברגל גסה, לא פלא שהקהל מאבד אמון ובורח לערוצים אחרים - בי.בי.סי פריים, יס פלוס, ויוה - הכל הולך, ומה שיותר מנותק מכאן, יותר טוב.