יש לי זכות על הגוף שלי

נושא הגוף כמעט נעדר אצלנו מהעשייה הפוליטית של נשים ומהמחקר הפמיניסטי, אומרת הסוציולוגית הד"ר דלילה אמיר. "בשנים האחרונות נערכים אצלנו כנסים וימי עיון רבים על נשים, אבל רק מעטים מתייחסים ישירות לפוליטיקה סביב נשים וגופן. נושא כמו נשים בהיי-טק נתפס אצלנו כחשוב יותר, למרות שהוא נוגע לקבוצה קטנה, ולא ישנה את מצב הנשים בישראל. לפני כשנה הופיע הספר החשוב 'מין מגדר פוליטיקה', שבו נעדר כלל הדיון בגוף".

אמיר, מרצה בכירה בחוגים לסוציולוגיה ולעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, עד לפרישתה לפני כשנתיים, ממייסדות "הפורום ללימודי נשים", חקרה במשך שנים רבות מימסדים רפואיים בארץ, ושימשה בתפקידים ציבוריים במערכת הבריאות. באחרונה הייתה חברה בוועדה לבחינת הפריות חוץ גופיות ופונדקאות בישראל. כבר למעלה מעשור היא עוסקת בסוציולוגיה של הגוף, במיוחד בנושאים הקשורים בנשים. היא מנסה לבדוק, בין היתר, אילו נושאים הקשורים לגופה של האישה עולים על סדר היום הציבורי, ואילו נשארים בבחינת "פרטיים", לא חשובים או מושתקים.

ב-1989 פרסמה את מחקרה הראשון על "הפוליטיקה של ההפלות בישראל". בקרוב עומד לצאת לאור ספרה "הפלות בישראל כנושא מושתק" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום), ובו ניסיון למקם את ישראל ביחס למדינות אחרות בעולם בנושא מדיניות ההפלות, ולעמוד על מקומן של תנועות הנשים במאבקים לשינוי החוק.

"לעומת מדינות רבות, בהן הוויכוח על הפלות הוא סביב 'זכות האישה על גופה' וזכותה להכריע בעצמה על גורלה, כולל תחום הרבייה", אומרת אמיר "אצלנו הדיון, הממסדי בעיקרו, מתקיים בין התפישה שהגורם הדמוגרפי חשוב, לבין עקרון 'האחריות החברתית', כלומר התנאים שלתוכם ייוולד הילד. למשל, אם יוגדר כממזר. בשתי הגישות האלה האישה היא מחוץ לתמונה".

- נראה שנושא ההפלות ירד איכשהו מסדר היום בשנים האחרונות "החוק האוסר הפלות בישראל איננו נאכף כפי שהיה צריך להיאכף ולכן נוצרת תחושה כאילו החקיקה היא ליברלית. ולא היא. יכולה להיווצר מציאות פוליטית שתדרוש אכיפה מלאה של החוק ואז נשים רבות הרוצות להפסיק את הריונן יהיו חייבות למחתרת. כאשר בוחנים חוק אי אפשר להתייחס רק לאכיפתו או אי אכיפתו, אלא יש לבחון מה הוא בא לאכוף. חברי הכנסת מש"ס מעלים מדי פעם את התביעה לאכוף את החוק ולהפסיק את המשחק הכפול של חוק אוסרני ואכיפה מתעלמת.

"אי אכיפה מייצרת אפליה בין נשים, בין כאלה שיש להן ידע וכסף ויכולות לפנות לרפואה פרטית, לבין הקבוצות החלשות יותר, הנאלצות לעבור דרך הוועדות להפסקת הריון: נערות מתבגרות ללא הורה תומך, עולות חדשות או נשים חסרות אמצעים. דווקא הן חשופות להליך החוקי, בעוד הנשים המבוססות ובעלות ההשפעה, מוצאות פתרונות להסדר החוקי. כך הופך הנושא מעניין ציבורי לבעיה פרטית, וזה מסייע להשתקתו".

במחקר שערכה אמיר על הדיונים בוועדות להפסקת הריון בראשית שנות ה-90, היא מצאה כי ממשיכים להזהיר נשים מפני הסיכונים הכרוכים בהפסקת ההריון לפוריותן בעתיד, והן מוגדרות כבלתי אחריות. "הוועדה לוקחת על עצמה תפקיד של מחנכת ומציבה גבולות להתנהגותה המינית של האישה. אלא שהסטטיסטיקה מראה כי אין קשר בין הפסקת הריון לבין הסיכויים להרות בעתיד או ללקות בטראומה נפשית. מצד שני, נשים שעוברות טיפולי פריון, מקבלות מידע כמעט אפסי על הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בטיפולים אלה".

נושאים כמו הפריות חוץ גופיות, אמצעי מניעה, הריון ואמהות, מתנסחים אצלנו בעיקר על פי הזרם המרכזי של הרפואה", אומרת אמיר. "תנועות הנשים וארגוני הנשים בארץ אינם מעלים לדיון תחומים אלה. התנועות הפמיניסטיות בארה"ב ובאירופה, התחילו את מאבקיהן סביב נושא הגוף והרבייה, שהיה חלק מההסבר למצבן הנחות של נשים. הכרה זו הזינה את האמירה הפוליטית שלהן ואת המחויבות להפוך נושאים אלה לציבוריים ופוליטיים.

"כיוון אחר היה היוזמה של קבוצת נשים מבוסטון ("גופנו עצמיותנו") שטענה שנשים צריכות להכיר את גופן כדי להיהפך לצרכניות מודעות, ולהפסיק לסמוך על חוות דעתם של הרופאים המומחים. תרגומה הפוליטי של תפישה זו היה באמירה 'זכות האישה על גופה'".

- למה בעצם הגוף תופש מקום שולי כל כך במאבקים פמיניסטיים אצלנו?

"בארץ לא הייתה לתנועת הנשים אג'נדה ברורה ומגובשת. ההתפתחות הייתה בשלבים, ואף פעם לא לכיוון הרדיקלי. רק מהפך רדיקלי ואישי יביא לנכונות לראות את גוף האישה גם כזירה פוליטית אותה מעוניינים לעצב גורמים אינטרסנטיים כמו המדינה, הרופאים, המשווקים ואמצעי התקשורת. אחד הניסיונות הבודדים בכיוון זה נעשה, בשעתו, על ידי חברת הכנסת מרשה פרידמן, שהציעה בכנסת השמינית הצעה לחוק הפלות ישראלי. בבסיסו היתה ההכרה ב'זכות האישה על גופה'. החוק נדחה, כמובן, והוגדר כאמריקאי ומטורף.

"דוברים של ממסדים שונים, גם בישראל, אימצו לאחרונה את הרטוריקה של 'בטח שאני מאמין בזכות האישה על גופה', אך מייד יוסיפו 'היא לא יכולה, כמובן, להחליט בעצמה לבצע הפלה'. המעניין הוא שדווקא בהקשר של יחסי מין גוברת בקבוצות מסוימות הנכונות להכיר בזכות האישה על גופה, כמו בנושא של אונס והטרדה מינית".

כשמדברים על אלימות נגד נשים מדגישים את הפעלת הכוח ולא את הזכות לשלמות הגוף. במקרה של אונס, הנאנסת אינה מפוצה על הנזק שנגרם לה. אצלנו מפצים אדם על הנזק שנגרם לרכושו אבל לא על נזקים שנגרמו לגופו ולנפשו. בעייתי לדבר על זכויות אזרח ללא כמה הנחות בסיסיות לגבי הגוף, הזכות להחליט לגביו, גבולות הגוף וזכויות הנגישות לגוף של האחר".

אמיר קובעת כי החוק נגד הטרדה מינית, "הוא החוק הישראלי הראשון המתייחס לנגישות לגופו של האחר. זהו החוק המהפכני ביותר בישראל מבחינת נשים. יש בחוק הזה, לראשונה, התייחסות מפורשת למבנה ההיררכי, לפער ביחסי הכוח ולאפשרות הטמונה בו לניצול מיני. באמצעות החוק נגד הטרדה מינית המדינה מתערבת וקובעת, שלבעלי הכוח והסמכות אין נגישות לגופו של 'האחר'. בחוק זה ישנה אמירה חד משמעית על יחסי הכוחות בין המינים, והיא מערערת את הלגיטימיות שגוף האישה הוא חלק מהעסקה במסגרת יחסים אלה".

את עבודת הדוקטורט שלה עשתה אמיר בברקלי, בראשית שנות ה-70, בנושא ההשפעה של ממסדים רפואיים על חווית הביקור אצל רופא. "בדיעבד, כבר אז עסקתי בעקיפין בגוף". המעבר שלה למחקר על נשים קשור דווקא בבן זוגה, הקרימינולוג הד"ר מנחם אמיר. הוא פרסם ב-71' בפילדלפיה מחקר חלוץ בנושא האונס, והיה, אולי, הראשון שהציג את האלימות כמרכיב מרכזי במעשה האונס; הוא מצא כי רובם המוחלט של האנסים אינם חולי רוח או מי שתקף עליהם ייצרם, ושמרבית מעשי האונס מתרחשים בסביבה מוכרת ובין אנשים מוכרים. "דפוסי אונס" יצא לאור כאשר תנועות הנשים בארה"ב החלו לחשוף את "האמת" על אנסים ונאנסות, והספר שימש להן אסמכתא מחקרית חשובה לצורכי מאבקן הפוליטי.

אחר שהות נוספת בברקלי, באמצע שנות ה-80, שבה אמיר לארץ ולימדה לראשונה קורס בנושא רפואה ומיגדר וקורס על תיאוריות פמיניסטיות. עם זאת, היא לא הצליחה לשכנע את ראשי החוג לסוציולוגיה לשלב נושאים הקשורים בגוף במסגרת לימודי הסוציולוגיה של המשפחה. רק מספר שנים לאחר מכן החלה ללמד בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית. שם לימדה לראשונה קורסים על היבטים תרבותיים וחברתיים של מחזור הפוריות הנשי, הריון ולידה כשאלות פמיניסטיות, ועל אימהות כמוסד וכחוויה.

נושא נוסף שאמיר עוסקת בו במחקריה בשנים האחרונות הוא נשים מהגרות, והוא איפשר לה להרחיב את מחקריה על הגוף. קבוצת הנחקרות היתה עולות מחבר העמים. "להיות מהגרת ואישה זה סיכון כפול", היא אומרת "כי מלבד הבעיות שיש לנשים, נוספת להן גיבנת של מהגרת. ההגירה גורמת לכל המהגרים אובדן של הסטטוס, ובמידה רבה גם של סימני הסטטוס שהיו להן בסביבתן המקורית. חלק מהעולות מחבר העמים היו בסטטוס מקצועי גבוה - רופאות, כלכלניות או מהנדסות - וכאן הן הופכות לשוטפות כלים ועובדות משק בית ולכן סימני הסטטוס שלהן מתמקדים בעצם היותן נשים. רואים אותן כיפות או מכוערות, זקנות או צעירות. סימני הגוף הופכים למרכזיים בהגדרתן ובזהותן. הכל מתרכז סביב הגוף. נשים מהגרות הן פגיעות יותר מה"מקומיות", ומכאן שהן גם נגישות יותר לניצול מיני".

מחקרים על נשים מהגרות הוא נושא חדש, יחסית, בעשייה האקדמית, אומרת אמיר. "רוב מחקרי ההגירה עד לא מזמן, התמקדו בעיקר בגברים. הנשים, כביכול, החזיקו את הבית. אבל נשים תמיד עבדו בעבודות דפוקות והיו מנוצלות מבחינה מינית. גם בעבר היו נשים חד הוריות אבל הנושא הושתק. חוקרות פמיניסטיות הן שהעלו את נושא המהגרת ואת הבעייתיות הייחודית שלה".