לויה קפלן, דיילת-אוויר, מעופפת בין בירות העולם ומנהלת אורח-חיים חסר מחויבות
לאנשים ולמקום-מגורים קבוע. ככלות 25 שנה היא נאלצת לחזור לישראל בעקבות צוואה
על-תנאי. התנאי שבצוואת המשפחה מקרקע אותה למקום שבו עברו עליה ילדותה ונעוריה.
המפגש המחודש עם המקום ותושביו הוא מסע אל הווי החבר'ה הדביק והמוכר, לכמה
מסממני הישראליות החדשה ולחללים הפעורים ביניהם: פרקי עבר קרוב - השואה - מהוסים
ושתוקים, קבורים במעמקי מרתפים אפלים.
לויה היא ה'ארכיאולוגית' ברומן "חמסין וציפורים משוגעות", שהזיכרון הוא מגיבוריו
הראשיים. באמצעות הזיכרון מסרטטת המחברת, גבריאלה אביגור-רותם, דיוקן של חברה
סדוקת-זהות, הנאחזת בגינוני מסורת ישנים ובטקסים מעבר קרוב שאין חפץ בו, מתוך
אשליה כי בכוח פיסות העבר התלושות להתאחות לאיזו שלמות. אך דבר אינו מתאחה;
רק "חורי הצער חוזרים ומתאחים". בפתח המסע שלה בשכונת ילדותה תועה נויה בין
רחובות שהסבו את שמם: רחוב קק"ל ("כשהיינו קטנים קראנו לו רחוב קקה", אומר
חבר ילדות תוך שהוא מניח זרוע פטרונית על כתפיה), הוא עכשיו רחוב מרווה, את
בית-העם החדש שהוסב למתנ"ס אין להכיר. רק ריחות התבשילים בקרבתו לא השתנו,
וגם המכולת השכונתית, שעדיין מנוהלת ביד רמה בידי אשה: מספר כחול טבוע על זרועה
והעברית בפיה נשארה משובשת כשהיתה מאז עלייתה לארץ.
במפגש עם חברי ילדותה משחזרת נויה את החיים בשכונה לפני רבע מאה, את הדמויות,
אחדות אוצרות סודות משפחתיים, אחרות זכורות בזכות עקיפתן: ביתו של מי שמספרים
עליו שהיה קאפו ו"ביתו של הענק", כפי שקראו הילדים לבית שבו התגורר מישהו שנלחש
עליו כי היה בזונדרקומנדו.
השואה היא פרק מושתק גם בחיי תושבי השכונה בהווה. הם כועסים על מי שמעז לקלקל
להם את המסיבה, במקרה זה חוקר שואה, המזכיר פרט על השואה במהלך סדר פסח.
אך גם חוקר שואה הנזהר משיפוט הקורבנות - בניגוד לתושבי השכונה ששתיקתם היא
שיפוט - אינו יכול שלא לשפוט, כפי שעשה גם אביה של נויה. בין המכתבים שהותיר
האב אוטה קפלן, מוצאת נויה מכתב שלא נשלח והממוען אל הרב ליאו בק, מי שהיה
נשיא קהילת יהודי ברלין. המכתב נכתב ב-1956, שלושה ימים אחרי קריאת פסק-הדין
במשפט קסטנר. במכתבו מתמצת אוטה קפלן את דברי השופט בנימין הלוי בפסקהדין,
ובהמשך מאשים את הרב בק בהסתרת המידע על ההשמדה מיהודי קהילתו. אילו ידעו את
מה שידע מנהיגם, עשויים היו להימלט ולא ללכת אל מותם "כצאן לטבח". חוקר השואה
מרגיע את נויה: אין אמת נתפסת אצל מי שמסרבים לקלוט אותה, וממילא טוב למכתב
שלא נשלח משנשלח.
קשה להתרגש היום עם גיבורת הספר מתוכן המכתב, שכן התנהגותו של הרב ליאו בק
שימשה בשעתו טיעון מרכזי של חנה ארנדט להוכחת התזה שלה על שיתוף-הפעולה של
מועצות היהודים ב"אייכמן בירושלים".
למרבה הצער, ספרה של אביגור-רותם אינו מצליח לרגש גם בגלל הפער המעיק בין כתיבתה
הלמדנית והמתוחכמת, יפהפייה בחלקיה, לבין מיעוט התובנות החדשות שלה ביחס להדחקת
השואה. מיני ההסתרות שנוקטת המחברת ברצף סיפורה, שאמורים להיות אמצעי אמנותי
המשרת את התוכן, מכבידים על הקוראים שלא לצורך.
"חמסין וציפורים משוגעות", מאת גבריאלה אביגור-רותם, הוצאת קשת, 375 עמ'
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
