סיפור המאבק
על זכויות האדם במדינת ישראל הוא סיפור מרתק. ישראל, עם הקמתה, נטלה על עצמה
התחייבות בינלאומית לחוקק חוקה, אולם האספה המכוננת שנבחרה לצורך זה לא הגשימה
התחייבות זו והותירה תחתיה את 'פשרת הררי', שלפיה החוקה תורכב מחוקי יסוד שיתקבלו
בהדרגה במשך שנים. הכנסת, שנכנסה לנעליה של האספה המכוננת, חוקקה מספר חוקי
יסוד שעסקו בעיקר בצד המשטרי (כנסת, ממשלה, צבא, נשיא המדינה, מבקר המדינה
ועוד), ואת הצד המהותי, זכויות האדם, זנחה כמעט לגמרי, עד 1992 - אז נחקקו
שני חוקי היסוד הראשונים ולעת עתה גם האחרונים, שעסקו בזכויות אדם: כבוד האדם
וחירותו וחופש העיסוק. את החלל החקיקתי בתחום הזכויות מילא בית המשפט העליון,
מיום הקמתו, בסדרת פסקי דין אמיצים שעיצבו את חופש הביטוי, העיסוק, ההפגנה,
השוויון, ההתאגדות וכיו"ב. חלקם נולדו מתוך עימות עם השלטון הבן-גוריוניסטי,
שהנחיל כאן דמוקרטיה בעירבון מוגבל. לפיכך, היה צורך בשופטים עצמאיים, חדורי
מסורת דמוקרטית וליברלית, ובעיקר אומץ, כדי להתייצב בפני השלטון. עוד בטרם
מלאו לו ארבעה חודשים הבהיר בית המשפט, בפרשת אל-כרבוטלי, שגם השלטון כפוף
לחוק. זה היה בזמן מלחמת העצמאות, כשבית המשפט שחרר ערבי שבמעצרו נפל פגם פורמלי.
אחר כך היו פסקי הדין המונומנטליים בעניין ישראל אלדד (שייב), שבהם קבע בג"ץ
שהתערבות שלטונית למניעת העסקתו של פעיל לח"י לשעבר בבית ספר פרטי איננה חוקית;
פס"ד בז'ראנו, שהכיר בחופש העיסוק כזכות יסוד שיש לכבדה, למרות שאיננה "כתובה
עלי ספר", וכמובן, פסק הדין בפרשת 'קול העם' שריסן את כוחה של הממשלה לצנזר
דעות החורגות מן הקונצנזוס וקבע את חופש הביטוי כזכות יסוד.
אולם, מעמדן של זכויות שנולדו בפסיקה, לעולם חלש מזכויות פרי חקיקה. הוויכוח
עם הדתיים הקשה על ניסוח מסמך חוקתי מוסכם. ב-1992 אמנם הושגה הסכמה, אך לאחר
פשרה כואבת ביותר, שהולידה חוק יסוד נכה שנעדר את הזכויות הבסיסיות בדמוקרטיה.
בעיקר בגלל החשש הדתי. חופש הביטוי נגרע בגלל החשש שמעמד חוקתי יקשה על המאבק
בפרסומי פורנוגרפיה ומיסיון. חופש התנועה חסר כדי שקל יהיה לסגור כבישים בשבת.
השוויון חסר, בעיקר בגלל חשש המגזר הדתי לפרשנות שתינתן לשוויון גויים, רפורמים,
לא יהודים, הומוסקסואלים ושאר המגזרים שאינם חביבים על האורתודוקסים.
בית המשפט העליון קבע את מעמדם החוקתי העל-חוקי של חוקי היסוד בפס"ד 'בנק המזרחי'
ב-1995. בכך הושלמה "המהפכה החוקתית", כלשונו של הנשיא ברק. ולמה מהפכה? כי
מעתה זכויות האדם יונקות את כוחן מנורמה חוקתית עליונה יותר, ואילו ההגבלות
על הזכויות נגזרות מחקיקה רגילה, נחותה יותר במדרג, שלפיכך עומדת לביקורת שיפוטית.
הרטוריקה של ברק הבהילה את מתנגדיו. חלקם אינם אוהבים את המחלצות החוקתיות
שתפר. חלקם חוששים מהביקורת השיפוטית שמסמיכה את בית המשפט לבטל חקיקה. הדתיים,
ולא רק הם, קוראים בחשש את מאמריו, שבהם הוא טוען כי "כבוד האדם" כולל גם את
הזכויות שהדתיים טרחו לנפות מחוק היסוד. הנשיא בדימוס לנדוי הוכיח אותו על
שהכניס מהחלון זכויות שהושלכו דרך הדלת. ההתנגדות הולידה את שיתוק מפעל חוקי
היסוד בתחום זכויות האדם. המשפט שטבע אריה דרעי, שלפיו גם את עשרת הדיברות
לא נעביר כחוק יסוד כל עוד בית המשפט הוא הפרשן, מנסח ומגדיר היטב את קו העימות.
הרעיון להקמת בית משפט לחוקה מותח את העימות הזה עד כדי איום ממשי על הרשות
השופטת במתכונתה הנוכחית.
לחשש הדתי נוסף המחטף המזהיר שביצע ב-1994 יו"ר ועדת חוקה, דדי צוקר, כשהצליח
"להשתיל" את מגילת העצמאות בתוך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הח"כים הדתיים
הופתעו והודו כי נרדמו בשמירה. מבחינתם, האפשרות להפיכת המגילה למקור משפטי
מחייב מבשרת צרה צרורה, בגלל הכנסת "השוויון" לחוק, שהרי במגילת העצמאות נאמר
שמדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל
דת, גזע ומין".
סיכום הביניים, בשנה ה-53 למדינה, מורה על שיתוק, פחד הדדי, איבה ומתח בין
שני מרכיביה של הנוסחה הייחודית כל-כך שמגדירה את מדינת ישראל: "היהודית והדמוקרטית".
ייתכן שהדרך הטובה ביותר להמשיך דומה לזו שנכשלה במו"מ עם הפלשתינים. "חופש
הביטוי" ו"השוויון" מקבילים בשיח החילוני-דתי לשאלות ירושלים וזכות השיבה,
שעליהן אין הסכמה. לכן, נניח אותן בצד ונשלים את חוקי היסוד בשאלות הקלות יותר
(למשל, זכויות במשפט, זכויות חברתיות, חוק יסוד החקיקה וכו'). נכון שבלי חופש
הביטוי והשוויון אין דמוקרטיה, אבל בלית ברירה צריך להסתפק, בינתיים, במה שנתן
לנו עד כה בית המשפט העליון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
