באביב 1893 רקם העיתונאי הצעיר תאודור הרצל, שליח העיתון הווינאי היוקרתי "נויה
פריה פרסה" בפריז, תוכנית שמטרתה היתה לגרום לזעזוע עמוק בדעת הקהל העולמית
בכל הקשור לאנטישמיות ולמה שכונה "שאלת היהודים" ולהביא בהינף אחד קץ לסבלם
של היהודים. הרצל החליט לזמן שלושה ממנהיגיה הבולטים של האנטישמיות האוסטרית
לדו קרב אקדחים, שבו יילחם נגדם עד מוות. אם ימות הרי "מותי יוכל לפחות להכניס
בינה במוחותיהם ולבותיהם של בני אדם". אם, לעומת זאת, אחד ממנהיגי האנטישמיות
ימות, הרי המשפט שייתקיים נגדו, כך האמין הרצל, יהפוך למשפט ראווה נגד האנטישמיות.
הרצל האמין שנאומיו במשפט ירשימו את דעת הקהל העולמית ויעוררו כבוד כלפי כל
היהודים.
התעלומה רק ארבע שנים חלפו מאז הגה תאודור הרצל את רעיון הבוסר הזה ועד היום
שבו עמד בנימין זאב הרצל בראש הקונגרס הראשון של התנועה הלאומית של העם היהודי
- הציונות. שנים ספורות נוספות יעברו, והתנועה הציונית תהפוך תנועה שפעילותה
חובקת עולם. השאלה היא כיצד הצליח הרצל להקים תנועה לאומית (כמעט) יש מאין
בזמן כה קצר. התשובה שאני מציע נעוצה בקו הקבלה שקיים באופן פרדוקסלי אולי
בין התוכנית הראשונה של 1893 למתווה המדיני המחושב לפרטי פרטים שהציג הרצל
בפני הקונגרס ועוד לפני כן בספרו "מדינת היהודים": החשיבות הראשונה במעלה שהוא
ייחס לתקשורת ולתפקידה בעיצוב דעת הקהל היהודית והכלל עולמית. הביוגרפים של
הרצל, אלכס ביין ועמוס אילון, מאוחדים בדעה שהרצל הצליח להפוך ל"מלך היהודים"
על אף כשלונותיו בתחום הדיפלומטי בין השאר בזכות יכולתו לכשף את ההמונים: חושיו
המפותחים לארגון ולתעמולה השתלבו עם כישוריו הדרמטיים ושפתו העשירה. בנצלו
זאת הוא פנה שוב ושוב לציבור, שנתפס לתעוזה ולמעוף ששידר. שלמה אבינרי סיכם
זאת במלים: "היה זה מפעל וירטואוזי של אמן יחסי ציבור, של איש האמון על העוצמות
החדשות של המאה ה-20: דעת קהל, אמצעי תקשורת...דרמטיזציה של אירועים ותאטרליות
מופגנת..."
המחזה ההנחה הרווחת היא שהרצל חזר אל היהדות והגה את הרעיון הציוני בעקבות
משפט דרייפוס. גם אם יש בקביעה זו משהו מן האמת, הרי היא פשטנית, שכן האנטישמיות
החלה להטריד את הרצל כבר שנים רבות לפני כן: ב-1882, למשל, זועזע כאשר קרא
את ספרו של דירינג "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית", ואילו ב-1883
התפטר מאגודת הסטודנטים אלביה לאחר שבאזכרה שעשתה לריכרד ואגנר נישא נאום אנטישמי.
אולם למרות שהאירועים האנטישמיים הלכו ותכפו, הם לא השאירו רושם חזק דיו על
הרצל. מצב זה השתנה עם מינויו ככתב בפריז ב-1891: אם בעבר כל שעשה היה להסתכל
בחברה האנושית בכלל ועל מצב היהודים בפרט כמתוך עמדה של ניכור בנוקטו לשון
צינית במחוות ובפיליטונים שכתב, הרי שעתה היה עליו להביט במציאות בעיניים מפוכחות.
במקביל, בעקבות אסיפות המונים שבהן נשמעו קריאות "מוות ליהודים", התחיל לתת
את הדעת על תופעת ההמון, דרכי תמרונו והשליטה בו.
מהביוגרפיות על אודותיו ניתן ללמוד שבאותם ימים (1894-1893) היה הרצל להוט
למצוא פתרון לבעיית היהודים, אלא שבאופן טבעי היה צורך בזמן ובהעלאה של מספר
תוכניות כושלות עד שיגובש במוחו הפתרון השלם. נקודת ציון חשובה ביותר בתקופת
ביניים זו ובהבנתו של הרצל שמוקד הפתרון מצוי בפריצה לדעת הקהל היא המחזה שכתב
באוקטובר 1894, "הגטו החדש".
הרצל אמנם עדיין לא הגיע לגיבוש תורתו הציונית כשכתב את המחזה, אך היה זה צעד
חשוב ביותר, שכן לראשונה היתה מטרתו להעמיד את שאלת היהודים לדיון פומבי. הוכחות
לכך אנו מקבלים מהתכתבותו של הרצל עם חברו ארתור שניצלר. בשלהי נובמבר 1894
הוא כתב: "והוא (המחזה) מוכרח לעלות על הבמה, מוכרח, לשם כך כתבתיו. הוא מוכרח
לחדור אל העם... שאם לא כן לא יקשיבו לי עד הסוף". ואילו ב-17 בדצמבר 1894
כתב: "אין אני רוצה לעשות להגנתם או להצלתם של היהודים. אני רוצה רק להעמיד
את השאלה במלוא הכוח לוויכוח!.. אם רק אגיע לבמה, הרי המטרה הושגה..."
המחזה אמנם הוגש (בפסבדונים, בחתימתו של "אלברט שנאבל") לתאטרוני וינה, ברלין
ופראג, אך בשום מקום לא הסכימו לקבלו. כישלון זה הרתיע את הרצל לזמן קצר: כשהבין
שהתאטרון אינו הערוץ הנכון לתקשר עם ההמונים פנה אל הערוץ התקשורתי הבא: הקונטרס.
הקונטרס הקונטרס "מדינת היהודים", שפורס, כידוע, את משנתו המדינית של הרצל
והתוכנית האופרטיבית לביצועה, היה לב הפריצה אל דעת הקהל היהודית. חיבור זה
עבר מספר גלגולים עד שקיבל את צורתו הסופית, שכן הטיוטות הראשונות שלו נכתבו
מתוך התפרצות רגשות אדירה. תחילה היו אלה רעיונות כלליים, שהציג הרצל בפגישתו
עם הברון הירש במאי 1895, ולאחר מכן רשימות מפורטות יותר, שכינס במסגרת מה
שכינה "הנאום אל הרוטשילדים".
כשלון פגישתו עם הירש והסתייגותם של הרוטשילדים מרעיונותיו הביאו אותו במהרה
למסקנה ש"יש להכניס את התנועה ישר לתוך העם ובצורה של רומן". במילים אחרות,
הרצל הבין שעליו ליצור ערוץ תקשורתי שיחבר אותו להמונים מעל ראשי העשירים.
ואכן, לאחר שסיים את כהונתו בפריז וחזר לווינה, החליט לשכתב את "הנאום אל הרוטשילדים"
ולהופכו לקונטרס.
כאמור, תחילה חשב לכתוב רומן שייקרא על ידי חלקים נרחבים יותר בעם, אך כפי
שטען לימים, אילו היה כותב רומן, "היו אולי משוחחים בכך בסלונים... רבים היו
ממלאים פיהם צחוק... עוד אגדה אחת נוספת לאלף לילה ולילה על הסבל והצער. לא.
אור בוקר ומעשים דרושים היו. לעודד את העם היהודי היה עלינו, ולא להרדימו בזמירות".
בפרסמו את "מדינת היהודים" נקט הרצל
שתי פעולות מודעות:
ראשית, הוא נתן פומבי לרעיונותיו מתוך כוונה לעורר דעת קהל נרחבת. שנית, הוא
הבין כי כדי שיתייחסו אליו ברצינות ולא יראו בו שוטה, עליו להציג את הדברים
בתזכיר מדיני מעמיק ומפורט. לדבריו, אילו היה משתמש בערוץ תקשורת אחר, "הרעיון
לא היה הופך למעשי".
הספרון "מדינת היהודים" מחולק לשני חלקים: חלק תאורטי, שבו מסביר הרצל את עיקרי
תפיסתו בשאלת היהודים והאנטישמיות ומשרטט בקווים כלליים את תוכניתו, וחלק מעשי,
שבו הוא מציג את הצעותיו בפרטי פרטים. אין להתפלא שהחלק השני ארוך הרבה יותר
מן החלק הראשון: הרצל האמין שרוב קוראיו יקבלו את הניתוח התאורטי לגבי דרך
היווצרות "שאלת היהודים"
והתמסדותה. לעומת זאת, הוא חשש שעיקר ההשגות יופנו כלפי הפתרון שהוא מציע וסיכויי
הגשמת התוכנית.
את הצלחת "מדינת היהודים" יש לבחון על פי המידה שבה עורר דיון נוקב ודעת קהל
לנושא הציוני, שכן זו היתה מטרתו של הרצל בפרסמו את הספר. הרצל עצמו חש בתקופה
הראשונה לאחר הפרסום שהשיג את המטרה. ב-17 בפברואר 1896 כתב ביומנו: "שום עיתון
מעיתוני המקום עוד לא דיבר. אף על פי כן מתחילה המחברת להיות נושא". כעבור
שישה ימים סיפר שעשה נפשות לספרו באמצעות שיחות עם עיתונאים רבים, והתוצאה:
"מחברתי היא שיחת היום", ואילו ב-27 בפברואר 1896 הכריז: "ידעתי כי איש לא
יינקה מספרי".
בקרב העיתונות הלא יהודית עורר הספר בדרך כלל תגובות שליליות ואף לעגניות,
והרצל עצמו כונה "ז'ול ורן היהודי". עם זאת, הרצל מצא יתרון תעמולתי גם בביקורת
זו: "שמעתי במערכת כי דויטשה צייטונג יביא מחר מאמר ראשי על העניין. בוודאי
גידופים. בכל אופן חשוב הדבר, בגלל עמדת התשובות שייקחו לדבר שאר העיתונים".
הספר עצמו הגיע לידי מעטים בלבד, אך השמועה עליו התפשטה במהירות רבה. מיליוני
יהודים שחיו בדוחק ובלחץ האמינו, כפי שהגדיר זאת לימים דוד בן-גוריון, כי "בא
המשיח, איש יפה תואר, עיניו יוקדות, ושמו תאודור הרצל". השמועה על "משה החדש"
עשתה לה כנפיים בכל אירופה והביאה לביתו של הרצל מאות איגרות של יהודים, שדרשו
להיפגש עימו כדי שיוכלו להירתם למשימה.
הרצל הצליח, אם כן, להשתמש בקונטרס שכתב ככלי תעמולה ממדרגה ראשונה, שסחף אחריו
רבים. התשובה לשאלה כיצד עשה זאת נמצאת באיגרת ששלחה אליו אגודת בני ציון בגליציה:
"הקרמת עור ובשר על הרעיון הציוני, הפכת את האידאל לתמונה מציאותית וניתנת
לתפיסה ולביצוע... משום כך מצאה חוברתך הד כל כך עצום בלבבות היהודים". הדברים
הכתובים בקונטרס הם פשוטים ובהירים ועם זאת מלאים בפאתוס ובתחושת שליחות ותעוזה
שאין לעמוד בפניה. שילוב זה הוא סוד ההצלחה של התקשורת הראשונית שבנה הרצל
עם עמו. עתה היה עליו ליצור ערוץ תקשורתי חדש, שיהיה פונקציונלי לצורך יישום
השלב הבא של הפעילות הציונית: יצירת תנועה לאומית ופריצה לדעת הקהל העולמית.
הכלי המתאים ביותר לכך היה הקונגרס.
הקונגרס ב-1 באוגוסט 1896 העלה הרצל לראשונה את הרעיון לזמן קונגרס לאומי.
התשובה לשאלה מדוע עלה רעיון הקונגרס דווקא באותה נקודת זמן נעוצה בקשיים שבהם
נתקל הרצל מאז פרסום "מדינת היהודים" ועד קבלת ההחלטה האופרטיבית על כינוס
הקונגרס באביב 1897. בחודשים אלה, שבהם עיבד את רעיון הקונגרס עם מקורביו (מעוזרו
דאז ביקש, למשל, להפריח מה שהיינו מכנים היום "בלון ניסוי" על ידי פרסום מאמר
קטן בנושא), המשיך הרצל לנסות ליישם את תוכניתו באמצעות גיוס ההון של האריסטוקרטיה
היהודית ללא מעורבות ממשית של המוני העם; כשנוכח לדעת שנכשל, הבין שעליו ליצור
דיון פומבי מקיף בתוכניתו הציונית ופנה לבניית ערוץ התקשורת החדש.
בחודשים שקדמו לכינוס הקונגרס תבע הרצל מכל הפעילים הציונים לבצע תעמולת המונים
באמצעות הפגנות, פגישות, פרסום כרוזים, שליחת איגרות או כל דרך אחרת שתאפשר
השגת תמיכה עממית נרחבת ככל האפשר. הבאת כמה שיותר נציגים מכמה שיותר קהילות
לקונגרס היתה חשובה להרצל משתי סיבות: האחת, כדי שיוכל ללכד כמה שיותר כוחות
בתנועה ציונית אחת ויחידה (תקשורת פנים יהודית); והשנייה, כדי שיוכל ליצור
מפגן כזה מול העולם ולהוכיח לנושאים ונותנים עימו שהוא מייצג תנועה לאומית
(תקשורת מול העולם).
נגד מתנגדי הקונגרס פעל הרצל בשני מסלולי תקשורת ותעמולה: פנייתו ליהודי המערב
(מעל ראשי הקהילות) נעשתה באמצעות העיתון "די ולט", שהצליח לייסד כחודשיים
וחצי לפני הקונגרס. ואילו פנייתו ליהודי המזרח (מעל ראשי חובבי ציון) נעשתה
באמצעות תועמלנים נודדים, שעברו בשמו מעיר לעיר ומעיירה לעיירה. בהקשר זה ידועה
בעיקר פעולתו של יהושע בוכמיל, סטודנט רוסי שלמד בצרפת, שיצא מטעמו של הרצל
לרוסיה, כדי לעורר את הקהילות לשלוח צירים לקונגרס. במשך מספר שבועות עבר בוכמיל
בכ-30 ערים, ובכולן כינס אסיפות והסביר את חשיבות יצירתו של ארגון לאומי (בעיקר
על רקע חוסר הארגון המוחלט שמצא בקהילות רבות).
הפעילות התעמולתית הקדחתנית שביצע הרצל בחודשי הקיץ הביאה לתוצאות המקוות:
הקונגרס הציוני הראשון התכנס בבזל בימים האחרונים של אוגוסט 1897 בנוכחות 197
צירים מכל העולם. החשיבות הגדולה שייחס הרצל לקונגרס ככלי תעמולה באה לידי
ביטוי בכמה דרכים. ראשית, כל העיתונים החשובים, יהודיים ולא יהודיים כאחד,
הוזמנו לשלוח כתבים. שנית, כדי שהקונגרס ייתפס כאקט רציני, דרש הרצל למצוא
אולם מרשים לשם כינוס הצירים ולא אולם שיש בו במה מתאימה לתאטרון מבדח. ושלישית,
הוא דאג שכינוס הפתיחה יהיה חגיגי במיוחד. ההיסטוריונים מסכימים שאישיותו התאטרלית
של הרצל באה לידי ביטוי במושב זה, והכול כדי לארוז את רעיון התנועה הלאומית
הציונית באריזה שיווקית, שלא תאפשר לשום גורם מדיני בעולם להתעלם ממנו. הוא
דרש מכל הצירים להגיע לבושים בפראק ובעניבה לבנה, חילק לבאים הזמנות חגיגיות,
קבע בעוד מועד את תפקידי הנואמים המרכזיים ואת נושאי נאומיהם, כדי שיינתנו
סקירות ממצות בכל הנושאים הרלוונטיים, ודאג שסדר היום יתחיל בברכת "שהחיינו
וקיימנו והגיענו לזמן הזה" מפי זקן הצירים (אירוע שמתאר הסופר בן עמי כ"מעביר
רטט ומעורר דמעות").
בנאום הפתיחה שלו הדגיש הרצל שוב ושוב את חשיבות דעת הקהל והפומביות. את דבריו
סיכם במילים: "תצא נא אפוא מהקונגרס הזה הסברה והרגעה".
על פי קני מידה תקשורתיים, נחל הקונגרס הצלחה גדולה. הרצל הצליח באמצעות הקונגרס
לקבוע סדר יום פוליטי ותקשורתי - דיפלומטים שהיו מוצבים בשווייץ דיווחו לראשי
מדינותיהם, והעיתונות העולמית החלה לפרסם ידיעות שוטפות על פעילותו של הרצל.
מלבד זאת, היתה זו הפעם הראשונה שהתקשורת של הרצל עם עמו לא הייתה חד סטרית
ומרוחקת (באמצעות מחזה, ספר או עיתון).
דעת המתנגדים, שטענו נגד הרצל שהוא יוצר תנועה "שכל כולה שאון והמולה", לא
ריפתה את ידיו, והוא ענה להם: "בפוליטיקה ההמולה היא הכל... חייב אדם להשתמש
בהמולה ועם זה לבוז לה".
במקביל ידע הרצל להתאים את עצמו לצורכי הזמן המשתנים. כאשר חש שבזל אינה מתאימה
עוד לאירוח הקונגרס החליט לקראת הקונגרס הרביעי להעבירו ללונדון, בתקווה שיקבל
תמיכה מהמעצמה הגדולה (לאחר שפעילותו הדיפלומטית מול גרמניה וטורקיה נכשלה).
את בחירתו בלונדון הוא נימק כך: "מי שמדבר אל לונדון מדבר אל העולם התרבותי
האנגלי כולו. לנאומים שם יש הד אחר לגמרי מזה שבעיר שווייצרית. עיתונותה של
לונדון, יש לה קהל הקוראים הגדול ביותר בין אוכלוסי העולם... נגדיל את פרסומה
של תנועתנו ברחבי העולם... יהיה הקונגרס הזה למפגן אימפוואנטי (רב רושם) עוד
יותר ממה שהיה הקונגרס הבזלאי".
העיתון הרצל ראה בעיתונות כלי הסברתי ומדיני ממדרגה ראשונה, כפי שאפשר ללמוד
מההתבטאות שבה תיאר את יכולת ההסברה של התנועה הציונית ללא קיומו של עיתון:
"הננו נאלצים לצאת למערכה בלי נעליים ובלי גרביים".
מעניינת הדרך שבה ביצע הרצל תעמולה בקרב הציבור היהודי באמצעות השבועון שייסד,
"די ולט", בתוך התפלמסות עם זרמים בציונות שהתנגדו לו. נראה כי כאשר נפל הפור,
והרצל החליט ליצור תנועה לאומית המונית (שביטויה בפועל היה הקונגרס), נוצר
גם הצורך בקיומו של ערוץ תקשורת שאינו חד פעמי כמו קונטרס או קונגרס, אלא ערוץ
שיכול לקשר בין המנהיג ובין ההמונים בתדירות גבוהה. היה צורך ליצור כלי תקשורתי
שיאפשר להרצל להיות במגע שוטף עם הציבור הרחב, לדווח לו, לעוררו לפעילות ולעצב
את עמדותיו, כך שרובו יתמוך בקו ההרצליאני (שכונה "הזרם המדיני") ולא בקווי
פעולה של זרמים ציוניים אחרים. אם "די ולט" לא היה מוקם, הציבור היהודי היה
עלול להיות נתון בכל שנות פעילותו של הרצל תחת השפעה של עיתונות בלתי אוהדת
לו, ולכן ייסוד עיתון (ואפילו זה שבועון ולא יומון) היה המעשה הפונקציונלי
ביותר בשלב ההוא בתחום התקשורת והתעמולה.
ואכן, הדחיפות בהוצאת השבועון לאור התגלתה בדיעבד כמעשה נכון, שכן העיתונות
היהודית כלל לא יצאה מגדרה לקראת הקונגרס: "הצפירה", בעריכת נחום סוקולוב,
לא פרסם כל דיווח על ההכנות ועל הקונגרס עצמו, ורק עם סיומו החל הקו שנקט סוקולוב
להשתנות; "המליץ" אמנם פרסם את איגרת ההזמנה לקונגרס, אך רק ביומו השלישי החל
לדווח עליו; ואילו אחד העם דאג לצינון האווירה במאמר ב"השילוח".
דוגמה לדרך שבה ניתב הרצל את המידע ב"די ולט" על פי צרכיו היא המאמר שכתב ב
ב-18 בנובמבר 1898, ובו דיווח על פגישה של משלחת בראשותו עם הקיסר הגרמני בעת
ביקור בארץ ישראל. משום שהמסע לירושלים נכשל, למעשה, לא התייחס הרצל במאמר
לתחום המדיני (כלומר תוצאות הפגישה), אלא הסתפק בדיווח תמציתי על עצם הפגישה,
בתוך שהוא משאיר את רוב המאמר להאדרת עבודת המתיישבים היהודים בארץ ישראל.
בתקופות מאוחרות יותר, כאשר הרצל עסק בעיקר בייסוד הבנק הקולוניאלי היהודי
(הגוף שכונה ב"מדינת היהודים" "חברת היהודים"), הופיעו ידיעות רבות בנושא זה.
לקראת הקונגרס הרביעי קרא דרך "די ולט": "ציונים! דאגו לכך שהקונגרס הלונדוני
יהיה מהודר ברוב ציריו. קדימה".
"די ולט" הפך כלי הסברתי ותעמולתי ממדרגה ראשונה. אין כנאמר בגיליון מ-6 בפברואר
1902, שהוגדר גליון תעמולה, כדי להוכיח זאת: "אתה, האיש של עבודת הפרנסה המעשית...קרא
נא: תמצא כאן כמה דברים שיבהירו את השקפותיך על עניין שהיית טועה בו".
הרטוריקה הרצל גם לא ויתר על מגע ישיר עם תומכיו בעת שנשא נאומים. בין שהונע
מהרצון האנושי לחוש את אהבת הקהל ולספוג ממנה כוחות חדשים (דבר שתאם את אופיו
התאטרלי) או שעשה זאת מתוך מניעים מעשיים יותר כמו ההכרח לפנות לציבורים נרחבים
ולטעת בהם תקווה שתניע אותם לפעולה, אין ספק שכמה מרגעי השיא של הרצל כמנהיג
האמון על רזי התקשורת התרחשו בזמן נאומיו.
הדרך שבה ידע להתאים את עצמו לקהל בולטת בעיקר כשמשווים את נאומיו של הרצל
בפני שני סוגי קהלים: מצד אחד בפני היהודים העשירים, שהתנגדו בדרך כלל לרעיונותיו,
ומן הצד האחר בפני פשוטי העם, שתלו בו תקוות גדולות וראו בו מעין משיח. בדברו
אל האריסטוקרטיה היהודית השתמש בשפה רציונלית בתוך שהוא נוקט לשון שכנוע, הסבר
ולעתים אף איום, בעוד שבהופיעו בפני ההמונים היה לנואם סוחף ואמוציונלי, שמביא
את הקהל לכדי אקסטזה.
דוגמה בולטת לסגנון הראשון הוא נאום שנישא מספר חודשים לאחר פרסום "מדינת היהודים"
בפני מועדון המכבים, חוג של יהודים אנגלים רמי מעלה. מטרתו של הרצל בנאום זה
היתה לשכנע את שומעיו לסייע בייסוד אגודת היהודים. ברצותו להוכיח להם שרעיונותיו
אינם הזיה, הוא ציין מיד בפתיחה ש"התוכנית להקמת מדינה יהודית נידונה עימי
על ידי אישים בעלי שלטון".
לעומת דברי השכנוע, הרי הנאום שנשא ב-13 ביולי 1896 באיסט אנד בלונדון, מקום
מושבם של מהגרים יהודים עניים ממזרח אירופה, היה בעל אופי סוחף. בנואמו בפני
אנשים בעלי תודעה לאומית מפותחת הדגיש את מרכזיות ארץ ישראל ברעיונותיו, ולכן
התקבלו דבריו בהתלהבות. על חשיבות השימוש בסיסמאות קליטות כדי להלהיב את הקהל
ניתן ללמוד מהמקרה הבא: הרצל אמר, בין השאר, "המזרח הוא שלנו", והתכוון בכך
לאיסט אנד הלונדוני. הקהל הבין כי הכוונה היא לארץ ישראל והגיב בתשואות רמות.
בנאום נוסף, שנשא באיסט אנד ב-3 באוקטובר 1898, רצה הרצל להעביר מסר עקיף לנדבנים,
שאם לא ייתנו את כספם להקמת הבנק הקולוניאלי היהודי יעשו זאת ההמונים. נאומו
היה מלאכת מחשבת של אדם השולט בקהלו ומכין אותו לשיא. הוא התחיל בהנמכת ציפיות
באומרו: "נואם אינני. מלבד זה מדבר אני הערב בלא הכנה מוקדמת". לאחר מכן פיאר
את הציוניות המדינית ולגלג על יריביו בתוך שהוא משווה את טענותיהם נגדו לבגדים
שלבש המלך במשל "בגדי המלך החדשים". בנוסף, הלהיב את הקהל בהכריזו: "תנועתנו
שייכת בראש ובראשונה לעניי עמנו".
השיטה האם הרצל היה מנהיג דגול וגיבור המהפכה הציונית או איש יחסי ציבור שהפך
את הפוליטיקה לתאטרון? להערכתי, יש מן האמת בשתי התשובות. הרצל אמנם העיד על
עצמו: "הריני בזה עדיין מחזאי, אני לוקח מהרחוב אנשים עניים... מלבישם בגדים
הדורים ונותן להם לשחק לפני העולם משחק נפלא שהגיתי ברוחי". עם זאת, הוא דאג
לבנות את מוסדות התנועה מתוך הכרה שיש לדאוג לקיומה גם לאחר לכתו. כן התנער
מדימוי המשיח שדבק בו וקבע: "לא אישיותו של אדם כזה או אחר אלא אישיותו של
העם היא שתכשיר את הקרקע לגאולת העם".
מן השילוב הזה, שהתקיים אצל הרצל, בין מדינאי לאיש יחסי ציבור ניתן להסיק גם
על אופי המנהיגות הפוליטית בעת המודרנית. מאפיין מרכזי של הפוליטיקה החל באמצע
המאה ה-19 וביתר שאת בחצי השני של המאה ה-20 (בעידן הטלוויזיוני) הוא השתתפות
הציבור הרחב בחיים הפוליטיים, דבר שמחייב את המנהיגים הפוליטיים ליצור דעת
קהל תומכת למהלכיהם בתוך פנייה אל הרגש, לחלק הלא רציונלי באדם. התיווך התקשורתי
בין המנהיג לציבור הרחב הפך משמעותי ביותר: המנהיגים הבינו שדעת הקהל היא דבר
מה שניתן להשפיע עליו, לעצב אותו ולהניעו, אך שיש גם צורך להתחשב בה. יש שיטענו
כי גם היום, כבעבר, הפוליטיקה היא נחלתן של האליטות בלבד וכי כל מהותו של התיווך
התקשורתי הוא ביצוע מניפולציה בהמונים. גם אם יש בכך מן האמת, אין להתכחש לעובדה
שתקשורת ההמונים קירבה את הציבור הרחב לפוליטיקה, פתחה ערוצי מידע וביטוי,
שהיו חסומים בפניו בעבר, ואפשרה לו לקחת חלק במעשה הפוליטי. הרצל הבין את התהליך
הזה ואת הפוטנציאל הטמון בו.
חשוב להדגיש שהרצל לא הפך את המדיום למסר: מנהיגותו באה לידי ביטוי לא רק ביכולתו
לכשף את ההמונים, אלא ראשית כל בכך שהציג חזון לאומי ואוניברסלי, הכולל תכנים
בעלי ערך ממשי, ופעל ללא לאות להגשמתו. בעידן שלנו קל למנהיגים לגלוש לתחושה
שהאמירה הטלוויזיונית היא חזות הכול, אולם ראוי שתילמד בהקשר זה דרכו של הרצל,
היותו איש חזון ומעש גם יחד, הרפתקן האמון על יחסי ציבור, שאינו שוכח שהתקשורת
והתעמולה הן האמצעי ולא המטרה - אלה התכונות שהפכו את הרצל ל"מלך היהודים".
כתבות
ני"ע
