שלמה שרף תמיד נראה לי כאדם, שעוצר בתוכו שלל תכונות בעייתיות, ביניהן התנהלות
ביקורתית כלפי כל העולם, ומנהג מוזר לדבר על עצמו בגוף שלישי. אתמול, אחרי
צפייה ב"מאמן הלאומי" - סרט תעודה ששודר עליו בערוץ 1 - יכולתי להוסיף עוד
תכונה מלבבת לאוסף: שטחיות.
אבל למה להתחיל בלכלוכים. מאוד יכול להיות, ששרף הוא בכלל אדם עמוק ובעל עולם
רוחני ותרבותי עוצר נשימה. מה שבטוח הוא, שעומק כזה לא התגלה דרך הסרט שעסק
בדמותו. אולי מפני ש"המאמן הלאומי" לא ביקש להיות סרט עמוק, אלא סרט תעמולה
- המנון חד-פעמי להעצמת המיתוס השרפי.
כן, בהחלט. יותר מכל דבר אחר, הזכיר סרטו של דני סירקין תשדיר בחירות עשוי
היטב. נדמה היה שלסירקין לא היתה אף מטרה, מלבד לשכנע את הציבור ששרף הוא יופי
של בן אדם. כדי לבצע את המהפך בליבם של הצופים, גייס הבמאי את כל מי שיכול
היה לגייס. את אשתו המעריצה של המאמן (שהעידה - כמה מפתיע - שהוא אדם נהדר),
את בתו שסיפרה שבצבא קראו לה מריה "בגלל שידעו שאבא שלי תמיד שומר עלי", וכמובן
את "הציבור" שאוהב את שרף אהבת אמת, ושונא את כל מי שמתנכל לו (והיתה הוכחה
- שרף מקבל מהציבור המון לחיצות ידיים ברחוב).
"המאמן הלאומי" היה יכול להיות סרט תעודה נפלא, אם באמת היה יורד לעומק נפשו
של שרף, ולברר פעם אחת ולתמיד מה לעזאזל אוכל אותו כל השנים. במקום זה בחר
סירקין לקחת צד, ולנסח כתב הגנה על האובייקט שלו. ייאמר לזכותו, שהוא עשה זאת
בדרך סוחפת, קצבית וערוכה היטב, אבל אלו לא הפכו את התוצאה הסופית לפחות תעמולתית.
אם כבר, הם הדגישו את התוצאה המשוחדת להפליא.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
