פסקי הדין של בתי המשפט מכילים דוגמאות רבות לאנשים שהציגו מצגי-שווא, ששיקרו,
הטעו ודרסו את האמת ברגל גסה. בדרך כלל, אי אמירת האמת צופנת רווח בצידה. האחד
מרמה בכדי להערים על חברת הביטוח, השני משקר במטרה להוביל את רעהו בכחש, והשלישי
מציג מצגי שווא על מנת לקבל את שלא היה משיג, ככל הנראה, בדרך המלך. בנפול
מסך השקר מתגלה, בדרך כלל, טובת ההנאה שלשמה נעשה שימוש בדבר השקר.
והנה בא שופט, לא סתם שופט - שופט של ערכאה גבוהה, הגבוהה ביותר במוסד אליו
הוא משתייך, לא שופט מן המניין - נשיאו של בית המשפט, ומתהדר בתואר לא לו,
ובנסיבות תמוהות, כמתואר ברשימה לעיל.
מה ביקש הנשיא סטיב אדלר להשיג בהתהדרותו בתואר "ד"ר"? הרושם שנוצר איננו של
טעות סתם. השופט אדלר, כצפוי, מודע היטב להבחנה שבין התואר " Juris Doctor",
הניתן בארה"ב לבוגר בית ספר למשפטים, לבין התואר "ד"ר".
"ההחלקה" של אדלר ממקדת אליה ביקורת, שכן מתקבל הרושם (כל עוד לא יינתן הסבר
מניח את הדעת) של ניצול לרעה מצידו של מלה המשותפת לשני התארים, שאינם זהים
כלל ועיקר. שוויון המלה אינו מלמד על שוויון מבחינת הכשירויות האקדמיות המסתתרות
מאחורי כל אחד מהשניים.
בנסיבות רגילות, לנוכח העובדה כי מדובר בנשיאו של בית הדין הארצי לעבודה, ראוי
היה להיזהר בטרם נחפזים להסיק מסקנות, כל שכן מסקנות מחמירות. ראוי היה להימנע
מעריכת "משפט שדה" ולאפשר למערכת לפתוח בהליכי בדיקה מעמיקים של פרשה מוזרה
זו, עד למיצויים. ואולם, ההסברים שסיפק הנשיא אדלר, ולא פחות מכך - התכנסותה
המוזרה של המערכת ובחירתה שלא לנקוט עמדה - מעוררים טרוניות מוצדקות ותחושות
בלתי נוחות.
הציבור זכאי לקבל הסברים מבוססים למעשהו החריג של הנשיא אדלר. לא הסברים סתם.
על ההסברים לעמוד בקריטריון כפול - של סבירות ההסבר ושל כנות המסביר, הנשיא
אדלר. אם עורכים אנלוגיה מהגנת "הטעות בעובדה" שבפלילים (סעיף 34(י"ח) לחוק
העונשין), "חוסר סבירותה של הטעות עשוי לשמש כאמצעי ראייתי, ממנו ניתן להסיק
על חוסר כנותה" (ע"פ 3235/94).
אדלר המופתע סיפק לעיתונאי בן ציון ציטרין, כמתואר ע"י האחרון, שורת הסברים
מגומגמים ותמוהים, בלשון המעטה. הסברים אלו, כך דומה, אינם עומדים בעת הזו
באיזו משתי הדרישות הללו.
מסתבר שאדלר היה מודע להיותו של הכינוי שבו השתמש רק "חצי אמת". ההנמקה שסיפק
לשימוש הבלתי סדיר בתואר "ד"ר" איננו משכנע ("אולי רציתי להדגיש דבר מה בפסק
הדין"). נשיא בית משפט אינו יכול להצדיק שימוש מטעה בתואר ברצונו להדגיש את
פסקיו. ההסבר איננו סביר. הוסף לכך את העובדה, שפורסמה ע"י עו"ד שרון שפינט,
לפיה עושה הנשיא אדלר שימוש בתואר הד"ר גם במסגרת קורס שהוא מעביר באוניברסיטת
ת"א.
מה ניתן ללמוד מ"הסברו" של הנשיא אדלר? שאמירת "חצי אמת" משמשת צידוק למעשה
החמור המיוחס לו? והרי פסיקת בתי המשפט חזרה ושנתה את הידוע גם למי שאינם אנשי
משפט - "הכל יודעים, שלעיתים חצי אמת אינו יותר טוב מאשר שקר גס" (ע"פ 445/75;
ע"א 494/74; ע"א 770/81 ועוד).
יש לתמוה על המסר המועבר בדבריו האמורים של הנשיא אדלר. האם נדרש הציבור לגלות
סלחנות לאמירת חצאי-אמיתות? האם יש לגלות סלחנות כלפי שופט שאינו טורח על האמת,
שמאמץ לעצמו תואר לא לו, מפאת העובדה שבכך לא חצה את קו מחצית השקר? ובכלל,
איזו מחצית אמת גלומה במעשהו של אדלר?
עוצמתה של הרשות השופטת מבוססת על יושרתה ועל יושרם האישי של שופטי המערכת.
מראית פני הצדק קשורה בטבורה לתכונות היושר האישיות והמערכתיות הנ"ל. מערכת
המשפט בישראל נתפסת בעיני הציבור כמערכת שאינה לוקה בתכונות האמורות, כמערכת
המקפידה בקלה כבחמורה. הטעייה ומצגי שווא אינם אופייניים לשופטי ישראל.
לב ליבו של ההליך השיפוטי, טוהר ההליך, האובייקטיביות שלו ויושרת השופט קשורים
בקשר בל-יינתק (והשוו, ע"א 8400/00). "בניהול המשפט יגלה השופט אובייקטיביות,
יושרה, הגינות וכושר מקצועי", נפסק במקום אחר. דברים ברורים מאליהם, עד כדי
היותם מיותרים לשינון.
הדעת מתקשה להבין שופטים המתייחסים בשוויון-נפש לחצאי אמיתות. "בית המשפט הוא
כריקמה חיה ונושמת, ריקמה רווייה במיצים - ביניהם מיצים של צדק ושל יושר, של
תום לב ושל שכל ישר - ובהזיננו אותה בנתונים הבאים מן החוץ, מעכלת ומעבדת הריקמה,
על ידי המיצים שבה, אותם נתונים הבאים אליה מן החוץ, ולאחר אותו עיכול ועיבוד
מייצרת היא את המוצר שהיא מייצרת", כתב השופט מישאל חשין בלשונו עתירת הדימויים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
