כשהעבר הופך למחסן, שממנו נשלפים חפצים משומשים

חשש מפני גזירה דומה מלווה את הצפייה ב"מסיבת יום הנישואים", שבוים, נכתב ומשוחק בידי שני שחקנים - ג'ניפר ג'ייסון לי, האמריקנית המוכשרת, ואלן קאמינג הבריטי, שעבד עם במאים רבים ורכש ניסיון שהפך אותו לשם לוהט במיוחד בהוליווד.

כדי לא להיות מגוחכים מדי החליטו השניים ללכת על בטוח, כלומר על סרט שהוא קודם-כול תסריט, ועל סיפור שיהיו בו כמה שיותר שחקנים, כדי שאפשר יהיה ליצור איתם סדנת דרמה שרק שחקנים מסוגלים לה.

מה שיצא הוא דייסה קולנועית שאיננה בשר ואיננה חלב. אומנם הדייסה נראית ממש טוב והיא גם לא מזיקה, אז אם "לא מזיקה" היא הגדרה מספיק טובה, לכו על זה.

הנוסחה מוכרת היטב (גם בתיאטרון ובקולנוע הישראליים) - אירוע חגיגי מזמן למקום אחד ולזמן קצוב קבוצת אנשים, שהופכת את ההתרחשות למסחטת רגשות, ומעניקה למי שעומד מן הצד נתח פסיכולוגי שמנוני, ואם אפשר גם קתרזיס של כיור המטבח. הרבה סודות יוצאים באזור הזה, הרבה תקוות מתגלות כנכזבות, הרבה אכזבות נבחנות מחדש, העבר הופך למחסן גרוטאות שממנו נשלפים שוב ושוב חפצים משומשים לשימוש חוזר, שאינו מספק אף פעם.

לאירוע של הסרט הזה קוראים יום הנישואים. פעם זה הלוויה ("החברים של אלכס"), פעם זה יום-הולדת ("החגיגה", הנהדר), ליל הסדר ("לילהסדה", הישראלי) ועוד כיוצא באלה.

ג'ייסון לי וקאמינג מגלמים בני-זוג לאחר שש שנות נישואין ומשבר שחלף, לשמחת חבריהם. לכבוד האירוע הם מזמינים את כולם לחגוג. אבל בני-הזוג האלה בעצמם עסוקים בקולנוע, תיאטרון, ספרות ומה לא. ג'ייסון לי היא שחקנית בהוליווד, שהסרט האחרון שלה כנראה לא יצא כל-כך טוב. היא עוד לא יודעת את זה, אבל הבמאי שלה, בגילומו של ג'והן סי. ריילי, יודע גם יודע. הוא מגיע למסיבה עם אשתו, שחקנית גם היא (ג'יין אדאמס), שזה עתה ילדה אבל מחליטה לשוב לשחק.

לצדה של ג'ייסון לי, בסרט הלא-מוצלח שלה, מככב קווין קליין, שמגיע עם אשתו פיבי קייטס, שמתעקשת להודיע שהיא ויתרה לתמיד על משחק לטובת הבעל, הילדים והבית. וכולם גם יודעים שהיא חברתה הטובה ביותר של לי.

קאמינג מגלם סופר מצליח, שזה עתה סיים לעבד רומן שלו לתסריט, והוא אף יביים אותו בעצמו. אבל לתפקיד הנשי הראשי הוא רוצה את גווינת פאלטרו, מה שגורם לו כאבי-בטן נוראיים. אבל גם לי וגם קאמינג מתאפקים בינתיים, במיוחד כשבסביבה נמצאים מנהלי העסקים שלהם. ביניהם מסתובבת, למגינת-לבה של לי, גם ג'ניפר בילס, שהיום היא צלמת סטילס מצליחה, ועד לא מכבר המאהבת התורנית של קאמינג. מייקל פיינס מגלם רווק יהודי אומלל, שמזכיר מאוד את פיטר סלרס.

גם השכנים באים לחגיגה. הוא סופר (דניס אוהייר), ואשתו (מינה בייד) עקרת-בית משועממת. לשניים יש טענות קשות נגד הכלב של זוג החוגגים, שמיילל בשעות לא שעות, והם אפילו מתכוונים לתבוע את השכנים, שברוב חביבותם הזמינו אותם למסיבה.

כולם מסתובבים בבית של בני-הזוג, ובשלב מסוים הכול מתחיל לצאת החוצה. ומאחר שיש שחקנים מעניינים וחשובים, סביר שלכל אחד מהם תימסר סצנה מיוחדת אחת, והטובים יופיעו ממש לקראת הסוף.

אז ההמתנה לגווינת פאלטרו, למשל, ממש מאכזבת. היא מגישה משחק פושר במיוחד, לפחות כמו קווין קליין, שלו אין אפילו משפט אחד ראוי לאכילה.

בני-הזוג, שביימו וכתבו, השאירו לעצמם את סצנת המחץ. בחיפושים אחרי הכלב, שיצא מן הבית ומתעכב משום-מה, משתתפים גם חלק מהאורחים. וסוף-סוף יוצא לשניים האלה להיות לבד, ומגיע הרגע להוציא את כל התסכולים שאגרו במשך הזמן. ומה אגיד לכם, גבירותיי ורבותיי, סצנה קשה. ממש קשה להיות שם.

אבל הם עוד ישובו הביתה, אל חבריהם האמיתיים בהוליווד, אל האמת היחידה שהם מכירים, וימשיכו לעבוד ולהוציא את המיץ זה לזה.

ורק אנחנו, הצופים, נותרים וחצי תאוותנו בידינו, יותר נכון אחוז קטן ממנה. רצינו דם, ואין, רצינו סודות של ממש - ויצאו קפצונים, רצינו להכיר קצת יותר מקרוב את מי שעומדים מאחורי המנגנון האדיר הזה ששמו הוליווד, וממש התאכזבנו.

מה שבדרך-כלל קורה לשחקנים שמביימים סרט הוא שהם שבים חפויי-ראש לשחק. זה קרה לרבים, וזה אולי יקרה גם לבני-הזוג החביבים האלה, שהם שחקנים באמת טובים, אבל במאי טוב היה יודע להוציא מהם גם משחק, בניגוד לדייסה שאלה רקחו לנו.