טבריה: עוד יש מה להציל

עד לפני 50-40 שנה, כשעוד לא היו מקובלות טיסות ונופשונים בחו"ל, וגם אילת היתה עוד בחיתוליה, "לצאת לנופש" בארץ משמעו היה לנסוע לטבריה, לנוח בבית הבראה ולהשתכשך במי הכנרת. בעשור האחרון ירד קרנה של טבריה, ובניסיון להחזיר תיירים לעיר השקיע משרד התיירות, בשיתוף עם עיריית טבריה, מיליוני שקלים בהקמת טיילת לאורך החוף ובהשבחת התשתית התיירותית בעיר. עצוב לגלות, שלא נעשו די מאמצים בשיקום ושימור טבריה ההיסטורית, הנדירה והיפהפייה, המתפוררת לנגד עיננו באין מושיע.

בין הבתים העתיקים ששרדו וניתן לשקמם כלולים מלון טבריה, מהמלונות הראשונים בארץ, בו שומרה האכסניה ואשר שימש בעבר כבניין עיריית טבריה - נבנה בסוף המאה ה-19; בריכת האריה בחמי טבריה (מהמאה ה-18), שנסגרה לקהל לאחרונה; בית כנסת חסידי קרלין - נבנה בשנת 1760, וממש לאחרונה התגלה בקרקעיתו מקווה גדול, בעומק מי הכנרת, בהם טבלו לפני 200 שנה; הקונסוליה הצרפתית, שנבנתה בשנת 1860 ובעבר שכן בה משרד הפנים; הכנסייה הסקוטית, אף היא מהמאה ה-19; בית כנסת הסניור, שנוסד ב-1829 ושיכן בין כותליו ישיבה חשובה, וממילא הוא ממוקם ממש על הטיילת של טבריה, ויכול היה למשוך מבקרים רבים.

בכל הטיילת אין אף מוזיאון או חצר המספרת את סיפור היישוב הישן, ולמרות זאת לא מצאו לנכון בטבריה לשקם ולו מבנה טיפוסי אחד. יוצא דופן אחד יש בנושא: מקומות קדושים דתיים, כגון קברי צדיקים, מטופלים ומשומרים להפליא על ידי יד נעלמה, ולמטרה זו נמצא המימון הדרוש.

ראש עיריית טבריה, בני קריתי, אמר בתגובה ל"גלובס", כי לו אישית מודעות גבוהה לשימור בתים בטבריה בכלל, ובמלון גינוסר ובית אלומות בפרט (ראו סיפורם בהמשך). לגבי בית אלומות מוסר קריתי, כי העירייה מנסה לקבל אותו מעמידר ולשפצו, אך המינהל דרש תשלום של 1.3 מיליון שקל עבור 10 שנים, בו אין העירייה, השרויה בחובות, יכולה לעמוד. לדברי קריתי, הוא אישית פינה פולשים מהבית, שאכלסו בו סוסים, ופנה למשרדי התיירות והתרבות בבקשה להסב את הבית למוזיאון - עד כה ללא הצלחה. לגבי מלון גינוסר מסר קריתי, כי פרויקט פיתוח המקום מותנה בשימור המלון.

תגובת ענת שכטר טוינה, דוברת המועצה לשימור אתרים: "איננו מבינים כיצד ייתכן, שבעיר שלחם חוקה הוא תיירות - קיימת הזנחה פושעת מעין זו. כיום, ערים בכל העולם מייצרות היסטוריה".

טבריה במאה ה-19 העיר טבריה היא אחת מארבע הערים בהן התגוררו יהודים בארץ ישראל לפני העלייה הראשונה (1881). יתר הערים הן צפת, חברון וירושלים, ותושביהן נקראים "הישוב הישן". הערים היו מעורבות, וחיו בהן לצד היהודים גם תורכים, ערבים ונוצרים. הישוב התקיים בדלות, בודדים עבדו לפרנסתם והקהילה התבססה בעיקר על כספי החלוקה - תרומות מקהילות יהודיות ופילנטרופים מחו"ל.

לעיר טבריה היסטוריה מעניינת, ועדויות רבות נכתבו מפי מבקרים בעיר במאה ה-19. יריבות שרתה אז בין טבריה לצפת, הישוב היהודי הקרוב ביותר. לאחר שנחלש כוחם של החסידים בצפת, עברו משפחות אחדות לטבריה, אשר החלה לקלוט יותר ויותר "פרושים". באותה שנה, 1810, אף החלו להגיע לטבריה ראשוני הפליטים היהודים מכורדיסטאן, שברחו מאימת הרדיפות שם. ברם, למרות גידול הישוב, מקבלת הקהילה ב-1812 מ"קופת הארץ הקדושה" שבאמסטרדם רק שביעית מכלל הכספים שנאספו למען היישוב הישן. החסידים המשיכו לשגר שלוחיהם לאנשי שלומם שבקהילות חו"ל, ולקבץ את הכספים הדרושים למחייתם הם.

ב-1812 מפילה מגיפת הדבר חללים רבים בטבריה. ערך הכסף יורד, המחירים מאמירים והמחסור עוטף את בני הקהילה ברעב. על אלה נוספות גם גזירות חדשות מהשלטון התורכי, ובשנת 1813 משלמת הקהילה לנוגשים התורכים 50 אלף גרושים.

למרות מצוקה זו, מצויים בטבריה מספר יהודים עשירים שעסקו במסחר, כפי שמוסר הנוסע הבריטי וויליאם טורנר (1815), שהתאכסן בביתו של יהודי עשיר מיוצאי ארצות המזרח. אותו יהודי אף מסר לטורנר, כי בטבריה התגוררו אז כ-560 משפחות, מהן 400 ערביות, 110 יהודיות (60 ספרדיות ו-50 אשכנזיות), וכ-50 משפחות נוצריות.

באותה שנה מתיישבת בטבריה עוד קבוצה של חסידים שבאה מווהלין ומרוסיה, וכן רבי זאב מטשרנואסטרהא, המתקבל כרב העדה האשכנזית. אותה תקופה היה עוד ר' יצחק יששכר אבולאפיה רבה הראשי של קהילת טבריה, ונראה שהיה גם רבה הראשי של קהילת צפת.

בית הכנסת הגדול של העדה הספרדית מושכן אז כנגד חוב כספי חדש, שנגרם עקב מס. אותה שנה כותב חבר הפרלמנט הבריטי ג'יימס באקינגהאם, כי אוכלוסיית טבריה "אינה עולה על אלפיים נפש, וכמחציתם - יהודים שרבים מהם מאירופה, ובייחוד מגרמניה, רוסיה ופולין". ואכן, עשר שנים לאחר פטירתו של מנהיג החסידים, הכהן מקאליסק, כבר הגיע מספר המשפחות האשכנזיות שמן הפרושים - שחסידי טבריה כינום "מתנגדים" - לכדי אפשרות של הקמת "כולל" משלהם (1820), שיקבל הכנסותיו במישרין מקהילות חו"ל.

בשנת 1843 רושם החוקר יהוסף שוורץ, כי בטבריה 130 משפחות יהודיות. ב-1847 נחנך ברוב פאר והדר בית הכנסת הגדול של העדה הספרדית. הקמתו הפיחה תקווה וחיים, וכדי לעודד הקמת בניינים חדשים מחדשים רבני טבריה תקנה, שהיתה עוד מתקופת אבואלעפיה - לפיה כל הבונה ביתו על חורבות בניין קודם - יגור במקום 5 שנים בלא תשלום בעבור הקרקע. לאחר מכן ניתנת הברירה לבעל הקרקע: או להחזיר לבונה את הוצאות הקמת הבית, וזה עובר לרשותו, ואם לא ירצה בכך - תיחשב גם הקרקע כנכס הבונה, ותירשם על שמו.

תקנה זו נקבעה גם בשל יוקר הדירות המעטות שהיו פנויות למתיישבים חדשים. כותב עולה שבא מצפון אפריקה לטבריה: "מיוקר הבתים אין מקום פנוי, ואני נוסע היום הזה לחברון, ושם לשבת על התורה...". הנוסעים הנוצרים המבקרים במקום בשנים 1850-1848 מוסרים, כי באותה תקופה היו בטבריה בין 1,000 ל-1,200 יהודים, או כשלוש מאות משפחות, והיהודים עצמם נראים כ"אנשים עניים וחסרי יומרה, הנושאים עליהם עדיין את חותם הפורענות המדאיגה בקלסתר פניהם מוכי העניות והלומי הצער, ובמנהגיהם ובנימוסיהם נעדרי החיים".

החל ממחצית המאה ה-19 מקבלים עליהם יהודי טבריה את חסותו של השייח' טברי, שהיה מקובל כמנהיג על ערביי הסביבה. ברם, משפורצת מלחמת קרים (1853), והממשל מדלל את מספר הז'נדרמים המצויים בישובים להגנת האוכלוסייה, חוזר חוסר הביטחון לטבריה. ר' שניאור זלמן כותב: "עתה אין איש יכול לילך מסכנת הערבים אלא בזמן השיירה, שאז הולכים עם רב מאוד בלווית שמירה".

בשנת 1855 נערך מיפקדו השני של משה מונטיפיורי, ולפיו היה מספר יהודי טבריה 1,456 נפש, מהם 659 ספרדים ו-797 אשכנזים (רובם מרוסיה). מספר התושבים הערבים בטבריה באותה תקופה היה כ-1,000 נפש.

מכלל תושבי טבריה היהודים היו רק 17 ראשי משפחות מתפרנסים מעמלם: 6 חנוונים ורוכלים; 3 חייטים; 2 בנאים; 2 "עושי כלי מודיעי עתות" - שענים; 1 נפח; 1 שולחני; 1 סנדלר; ו-1 דייג. הנוסע הנוצרי פריים מוסיף, כי כמה מיהודי המקום היו מייצרים יין משובח.

נוסע אחר מתפעל ב-1858 ממראה הרובע היהודי: "עד היום מייצגת טבריה את הטיפוס המעניין של עיר יהודית. אדם הנכנס אליה בשבת מוצא בה שקט וסדר למופת, כפי שאינו מוצא בשום מקום אחר. כשזוכרים את ירושלים, זכאית טבריה להיחשב כעיר נקייה ומטופחת היטב. קצת יותר רחוק מבחין אני ביהודים היושבים לפני פתח ביתם, או המטיילים לאיטם, הלוך ושוב, כשהם לבושים בגדי-חג... כמעט כולם דוברים עברית רהוטה וטהורה למדי, והם חדורים תקווה גדולה".

מיפנה בחיי הקהילה חל בשנות ה-60 של המאה ה-19, עת החלה העלייה הגדולה ממרוקו, ובעיקר מהעיר מכנאס. מ-300 המשפחות שעלו משם התיישבו מרביתן בטבריה, ובראשן ר' יוסף הלוי בן יולי. טבריה אף כונתה "מכנאס הקטנה". אמנם כעבור שנתיים פרצו חילוקי דעות בין באי מרוקו לוותיקים, משהופצה השמועה כאילו מקופחים עולי מכנאס בחלוקת הכספים הנאספים לטובת טבריה במרוקו, אולם לאחר חקירה ועדותו של ר' יוסף בן יולי התברר, כי אין אמת בשמועה, והמחלוקת יושבה.

בשנת 1865 השתוללה בטבריה מגיפת חולירע, אשר הפילה חללים רבים. פרנסי הקהילה פונים בקול קורא לקהילות ישראל לחוש לעזרתם, בהדגישם את הצורך החיוני שרופא יהודי יתגורר במקום.

לאחר העלייה ממרוקו עולה מספר היהודים בעיר ל-2,530, מהם 1,270 אשכנזים ו-1,260 ספרדים. על פי התרשמות נוסע, בעיר היו "כ-1,000 בתים חד קומתיים, רובם חדשים יחסית. בשוק המקומי 30 חנויות, והמחירים בהן זולים מבירושלים. העיר אינה נקייה, וכל אחד זורק אשפתו על פני כל חוצות; בחומה יש פרצות ובעיר אין גינות ופרדסים, רק 4 עצי תומר, ובכמה חצרות היהודים צומחים עצי רימונים".

מלון גינוסר מלון גינוסר המפואר, שהוקם בסוף שנות ה-20 בשם "מלון אליזבט" - הוא בית פיינגולד לשעבר. בקרן הרחובות אחד העם וביאליק, בשכונת קרית שמואל בטבריה, עומד בניין רב-מידות, שסגנון בנייתו שונה משאר הבניינים שהוקמו עם התפתחות השכונה.

הבניין הוקם על ידי שלמה פיינגולד, אשר התנצר לאחר שנשא את אשתו הראשונה אליזבט, בת פלמר הבריטי בונה נמל חיפה. עוד לפני שהקים בניין זה בטבריה, בנה פיינגולד בניינים רבים וגדולים בארץ, וביניהם גם את בניין הדואר הישן שבתל אביב.

בשנת 1917 הגיעה לארץ יהודית שינדל, בת רב מאנגליה, ועבדה כמורה בארץ. שלמה פיינגולד נשא אותה לאשה, כאשה שנייה. בחורף 1929 נחנך הבניין המפואר בחגיגה רבת משתתפים, ובן המוזמנים היה גם הנציב העליון הבריטי דאז.

פיינגולד התגורר בבניין עם שתי נשותיו. את הבניין המונומנטאלי קרא על שם אליזבט. הוא פתח בבניין בית מלון וגם ראינוע (אשר הציג סרטים אילמים), והיה זה הראינוע החדש בעיר, אשר נוסף לתושבי טבריה היו באים אליו בני נוער ממושבות עמק הירדן והגליל התחתון, לאחר שהיטלטלו שעות רבות בעגלות האיכרים הרתומים לפרדות.

המלון שימש שנים רבות את הממשל הבריטי והנציב העליון, ושימש כבית נופש של האצולה הבריטית. במקום נערכו פגישות של מנהיגים, והוא היה מרכז שוקק חיים לתיירים ומבקרים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השתכנו בבניין קצינים בריטים. משפחת פיינגולד עזבה את המקום, וכפי הנראה איבדה כל רכושה. יש אומרים שסלומון פיינגולד נפטר כיהודי, ואילו אשתו יהודית בילתה את שנותיה האחרונות בעוני, וכל פרנסתה היתה מדוכן משקאות דל וקטן שעמד בחצר הבניין המפואר... לאחר שעזבו הקצינים הבריטים את הארץ עמד הבניין שומם ועזוב שנים רבות. רק בסוף שנות ה-60 נפתח בו מחדש קולנוע "אליזבט" ובית המלון "גינוסר", אך גם אלו סגרו שעריהם לפני שנים, והבניין ננטש.

כיום הבית שייך לאריה נתנאל. בנייה מסיבית ופיתוח סביבתי מאיימים על עתידו. תוך כדי פיתוח סביבת הבניין נשפכו לחצר הפנימית של המלון סוללת עפר ופסולת, אשר קברה תחתיה מזרקת מים ייחודית שהיתה בחצר. שימור המלון הוא בלתי נפרד משימור הקולנוע הסמוך. עם סגירת הגליון נודע, כי ביום ה' פרצה שריפה במלון, נסיבותיה והיקף הנזק טרם התבררו.

בית אלומות בית אלומות הוא בית מידות מפואר בעל 3 קומות, שנבנה בשנות ה-20 כחלק משכונת מימוניה בטבריה. בבית התיישבו ראשוני מתיישבי קיבוץ אלומות (ביניהם שמעון וסוניה פרס), אשר התגוררו בו בקומונה, ומהם קיבל הבית את שמו. המבנה המרשים מצטיין באדריכלות יוצאת דופן ובו אלמנטים ייחודיים. מכל צד בו מביטים אל הבית - צורתו נראית שונה.

הבית היה שייך בזמנו לתושב ערבי בשם נימר נביל, ושימש למגורים. כיום הבית שייך לחברת עמידר, אך הוא נטוש, וקבלן עפר כיסה את הקומה התחתונה בסוללת עפר, עליה הונחו שתי מכולות המשמשות למחסן ושירותים. המועצה לשימור אתרים פנתה לעיריית טבריה והתריעה כי המבנה המיוחד עומד בסכנה פיזית ממשית. רכז הצפון של המועצה, עמרי שלמון, ניסה ללא הצלחה לתאם פגישה בעניין עם ראש עיריית טבריה, בני קרייתי.

רקע היסטורי: צביקה סחייק, מומחה לתולדות טבריה ומוזאולוג.