המצב בטטה

בסוף שנות השמונים מונה גיורא שפיגל למאמן נבחרת הכדורגל של מכבי תל אביב. שפיגל המנומס, בעל הגינונים האירופיים יוצאי הדופן, החליט ששחקניו יגיעו לכל משחק לבושים בחליפות מהודרות (אופנת סגל), ורק לאחר שיירדו מאוטובוס הקבוצה יחליפו למדי המשחק הספורטיביים שלהם. ההחלטה נראתה מוזרה על רקע הסטייל המיוזע של הענף. בסוף אותה עונה הפסידה הקבוצה 10:0 למכבי חיפה.

המלה "סבוטז'" תקעה מאז יתד בלקסיקון עיתונות הספורט. המקרה מדגיש את הזרות של המקטורן לארצנו. מאז אמנם חווינו גל של נובורישיות, ואפילו פרס ופואד החליפו את מחלפות התכלת של מפא"י בחליפות מחויטות. אך רק מצפייה בפרומואים של הסטירה החדשה של טלעד, "המצב", שבהם נראים מספר גברתנים (וגברת אחת) לבושים בחליפות שחורות, ניתן לקבוע בהחלטיות שהתוכנית לא מציעה כלים אסתטיים לאמירה עניינית על המצב. חליפות שכאלה, שבניכר הן זכר לרטרו קצר לסיקסטיז שהתרחש באמצע שנות התשעים והגיע לשיאו בסרט "כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו, הן בחירה רעה מאוד.

בייחוד כשלץ כמו תומר שרון מתהדר בהן. שרון פרץ לזירת הבידור הישראלית ככינור שלישי או רביעי או חמישי לאבי גרייניק ועידן אלתרמן ברצועת הקומדיה שלהם בערוץ 2 ("פלטפוס").

בעוד שלשניים אלה, על אף הנטייה שלהם לזרם המרכזי ועל אף רכרוכיות יתר, היו מספר שטיקים מוצלחים ומצחיקים, שרון היה אחד מאלה שרכב על גל הצלחה מינורי כשמעצמו הוא נותן מעט מאוד או, ליתר דיוק, הרבה יותר מדי. שכן תומר שרון הוא מהשחקנים (ואין ספק שהוא רואה את עצמו כשחקן, וברצינות יתרה) שאינם נותנים לך מנוח, ומגייסים כל פיסת היפראקטיביות שהרטלין הותיר בדמם כדי לנסות להצחיק. הדבר מתבטא במחוות מוגזמות, היוצרות אצל הצופה תגובה של בהלה או סתם אי נחת ומבוכה (תחושה שאינה מרפה בזמן הצפייה בתוכנית, ועל אחת כמה וכמה בזמן כתיבת ביקורת זו). בעיני אברי גלעד וג'קי לוי שיושבים איתו במפקדת "המצב", תומאש, כפי שהוא מכונה בסחבקיות שאין לנו עניין ליטול בה חלק, הוא כעין צעצוע קפיץ. כל מטלה מביכה שעולה במוחם של קברניטי התוכנית מוטלת עליו והוא נענה לה בצייתנות עיוורת.

הדבר תורם כמובן לכך שתשומת הלב תוסט לרגע מנוכחותם של לוי וגלעד עצמם (ג'קי לוי לא מבין למה שלום עכשיו מפגינים מול בית ראש הממשלה, "היה להם את מצעד הגאווה לפני שבועיים").

להקת "המצב" רודפת אחרי מפורסמים לכרי השריצה הנוצצים שלהם ומנסה להגחיך אותם, ולמרות שדווקא כתבי השטח של התוכנית מציגים פרסונה טלוויזיונית קולחת וחיננית, התוצאה הכללית היא משהו בין סטירה פוליטית רדודה (מסיבה אצל השגריר המצרי, דחקות על חשבון השלום השברירי) לכתבת לייף סטייל אצל גיא פינס (יריד הוליסטי בדיזנגוף סנטר). אולי זה לא יכול להיות אחרת. שהרי אין ממש הבדל בין פוליטיקאי לאחד מבדרני "המצב". לשניהם שאיפות דומות, איכויות דומות, חוסר בושה דומה, ואותו כישרון אמורפי שעיקרו, כאמור, חוסר בושה. שניהם מדשדשים בביצת הסלבריטאות הישראלית, הלא מספיק סקסית, זאת שאינה עוברת מסך. כל חרב שנשלפת במצב הופכת מיד לחרב פיפיות. מבחינת נלעגות ציבורית אני לא מוצא הבדל גדול מדי בין אברום גלעד לאברום בורג. שניהם מבזבזים כספי ציבור.