אבא, למה?

האבות הם הנפקדים הבולטים בחיי בנותיהן. זה חסר שאינו מתמלא אף פעם. סיפור האהבה הראשון בחיים נותר תמיד חד-צדדי ומיותם; אהבה-אכזבה שאין לה תיקון. כך מצטיירים יחסי בנות-אבות ברוב סיפורי הקובץ הזה, שהאבות בו הם דמויות בלתי-נגישות, סגורות בעולמן, אילמות-להכעיס, מונעות וחשוכות אהבה. אב אחד מצטמק, אחר מתמזער, ואחר הוא איש ללא תכונות או תופעות לוואי.

"אבא שלי היה איש ללא תופעות לוואי", כך פותחת סוזן אדם את סיפורה "אבא שלי", השני בקובץ, המוקדש ברובו לסיפורי בנות על אבותיהן, ובחלקו הקטן לסיפורי אבות על בנותיהן. "אבא שלי" הוא סיפור אירוני על אב נעדר יותר מאשר נוכח, אישיות מחוקה לכאורה, שקיומה כמעט אינו מורגש והיעדרה אפוף סוד. כל מה שהמספרת יודעת על עיסוקו - אזרח עובד צה"ל - נועד למלא את המשבצת החסרה במגע עם מוסדות: טופסי שאלונים.

היחסים בין אביה לבין הסובבים אותו מצטמצמים לריטואל של חובות המתקיים בדקדקנות, תמיד בעתו, חף מזיק של רגש וקרבה. כנגד אלה מתקוממת הבת, כבר אשה בוגרת ואם- משפחה בעצמה, בהתקף יחיד של זעם. "ארגנתי לפניו קטע של היסטריה ודמעות אמיתיות... שברתי כוס, הטחתי ראש בקיר. השתדלתי מאוד לרגש אותו". אבל אפילו ריגוש מתוזמן ומאורגן אינו מבקיע את מסכת התגובות המאורגנות של האב. "הוא הלך למרפסת של המטבח, הביא יעה ומטאטא, אסף את השברים, הושיט לי כוס מים... כזה הוא היה, איש בלי הערות שוליים". הוא גם מת "בלי הערות שוליים", אף שזו הפעם היחידה שבה "חרג ממנהגי הנימוס החברתי ומת שלא בתורו". ההומור היבש של סוזן אדם, המנכר-לכאורה, מדגיש את קדרותו של הסיפור העצוב הזה. בנות כבנים היו חותמות בלב שלם ודואב על המשפט "היה לי אבא, לא הרבה, אבל למדתי להסתדר עם מה שהיה".

סיפורה של שירה גפן "מאור קטן" מורכב יותר. היעדר האב בו הוא רב-דורי. המספרת באה לבקר את אביה בשעה שאביו - סבא שלה - בא לבקרו. סבא בקושי מזהה אותה, וספק אם הוא עושה מאמץ, ולו קל, להכיר את בנו. אבא שלה, המארח, כמעט אינו נמצא איתם. טרחת האירוח היא אמתלה להסתגרותו במטבח. המפגש המשפחתי הופך לפארסה, שבה מהדהדות שאלותיו האוויליות והערותיו העולבות של אבי-האב, גיבור המפגש לכאורה, שהולך ומצטמק ומתמזער במהלך הסיפור. שירה גפן היא מספרת בחסד. מו"ל חד-עין היה מחתים אותה על חוזה עוד לפני שיראה כתב-יד שלם.

אביה של ז'וזי, גיבורת "ואין לה מנחם" מאת יהודית רותם, מצטמק וכלה לנגד עיניה בעוד היא מחפשת בכמיהה נואשת את הרגע שבו תשאל את השאלות שלא העזה לשאול, תבוא חשבון על העלבונות שהטעים אותה בילדותה, כשגירש את חברותיה מביתם, על ימי-הולדת ללא מתנות, הצעקות, אי-הקבלה המתמדת. מאז "שכבתי בהרבה מיטות, ובכל אחת מהן חיפשתי קצת חום וקצת אהבה ובעיקר הדרכה: השתוקקתי לאיש בוגר וחכם ואוהב שיסביר לי את החיים האלה, שלא ידעתי מה עליי לעשות בהם".

סיפורים אלה ונוספים - של יעל איכילוב ואדיבה גפן - הם מהישגיה הנאים של האנתולוגיה הזאת, בהיותם פרסום ראשון, וספק אם היו רואים אור אלמלא יוזמתן של העורכות. רוב הסיפורים והשירים הכלולים בה מוכרים מקבצים מוקדמים, כמו "כובע הזכוכית" מאת נאוה סמל, "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון, "צריך סוף לסיפור אהבה" של סביון ליברכט - כמה מן המשובחים שבהם. מרגש במיוחד הדיאלוג השירי בין "שיר משמר" של נתן אלתרמן ל"שיר הנשמרת" של בתו, תרצה אתר. "שמרי נפשך מן השורף, מן החותך" כותב האב, ומשיבה בתו: "אני נזהרת מדברים נופלים./ מאש. מרוח. משירים".

"אבות ובנות", אנתולוגיה בעריכת מיה דבש ושולה מודן. הוצ' מודן, 310 עמ'