חזקת השיתוף ותיקון צוואה

המדובר בתביעה ובתביעה שכנגד. התביעה הוגשה ע"י אלמנתו של מנוח, שביקשה להצהיר כי כל הרכוש שהיה רשום על שם המנוח הינו בבעלות משותפת לה ולמנוח. מנגד, עתרו יורשי המנוח על פי צוואה שהותיר אחריו, להצהיר על בטלותם של סעיפים מסויימים בצוואה.

המנוח והתובעת נישאו בשנת 52' והיו נשואים עד לפטירת המנוח. למרות נסיונות חוזרים ונשנים, לא נולדו להם ילדים. לאחר מות המנוח התברר לתובעת כי הוא הוריש את כל רכושו לנתבעים, אחייניו. המנוח הבטיח בצוואתו את המשך מדורה של התובעת בדירת המגורים ואת מזונותיה בסך 2,500 דולר בחודש.

עזבונו כלל את דירת המגורים שבה התגורר עם התובעת וכן 6 חנויות ומרתף. התובעת טענה לבעלותה על מחצית מנכסים אלו, הרשומים ע"ש המנוח, מכח חזקת השיתוף.

השופט צפת סקרה בפסק דינה את התפתחותה לאורך השנים של חזקת השיתוף ב"חקיקה שיפוטית". התנאים המוקדמים לתחולתה מחד, ולסתירתה מאידך, עומדים בצילם של שני רכיבים עיקריים המהווים את הציר עליו היא סובבת - "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף".

תחת להתחקות אחר כוונת בני הזוג הספציפיים, קבעה הפסיקה הנחה אפריורית, לפיה, בהיעדר הוכחה לכוונה אחרת של הצדדים, מיוחסת להם כוונת שיתוף המבוססת על מדיניות משפטית רצויה במציאות החיים המודרנית. במהלך השנים הרחיבה הפסיקה את תחולתה של חזקת השיתוף, תחילה בהחלתה על נכסים עיסקיים ובהמשך בהחלה מסוייגת גם על נכסים חיצוניים (שנצברו ע"י אחד מבני הזוג לפני הנישואין).

מה הדין באשר לנכסים שהינם הן נכסים עיסקיים והן נכסים חיצוניים, כבמקרה הנדון?

לאחר סקירת "גלגולי" הנכסים שצברו בני הזוג מיום נישואיהם, הגיעה השופטת למסקנה כי נכסי המשפחה של בני הזוג נטמעו בנכסים העיסקיים והיו לאחד. לפיכך, אין מקום לעריכתה של הבחנה כלשהי בין הנכסים הפרטיים לאלו העיסקיים. יתר על כן, התובעת קיימה את שני התנאים שפורטו לעיל להחלתה של חזקת השיתוף.

"העובדה כי הנכסים נרשמו ע"ש המנוח בלבד", המשיכה וקבעה השופטת צפת, "אף אם זו הייתה כוונתו הסובייקטיבית על פי תפיסת עולמו, או משום הנוחיות, אינה גורעת כהוא זה מתחולת חזקת השיתוף. חזקת השיתוף אינה מהווה ביטוי לכוונות הסובייקטיביות של בן הזוג הספציפי בלבד, אלא ניתן להשלימה באמצעות אמות מידה אובייקטיביות".

"זאת ועוד, המשפט האזרחי מתחשב בציפיותיהם הסבירות של הצדדים. הצפייה הסבירה של התובעת הייתה, כי לאחר 48 שנות נישואין שבמהלכן שירתה את המנוח והשקיעה מאמצים בהקמת המשפחה, הרכוש יסווג כרכוש בבעלות משותפת, והרי היא לא שמרה לעצמה כספים. אילו סברה שהרכוש אינו משותף, חזקה שהייתה דואגת לעצמה".

הנתבעים טענו כי התובעת מנועה מלטעון כעת לתחולת חזקת השיתוף, לאחר עשרות שנים שבהם הנכסים היו רשומים ע"ש המנוח. הטענה נדחתה. טענת מניעות שכזו אינה תקפה בהתייחס לתביעה שמגיש בן הזוג שנותר בחיים, אלא יש שתעמוד כלפי תביעתם של יורשים.

משנתקבלה תביעתה של התובעת, נותר לדון בתביעה הנגדית. לטענת הנתבעים (התובעים שכנגד), תוצאתה של התביעה העיקרית צריכה להקרין על ציוויים שונים שציווה המנוח בצוואתו לזכות התובעת. פירוש צוואה נעשה, כידוע, על פי אומד דעת המצווה (סעיף 54 לחוק הירושה).

סעיף 30(ב') לחוק הירושה מכיר בהוראת צוואה שנעשתה בטעות ונותן בידי בית המשפט סמכות לתקנה. "טעות" פירושה פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתה הסובייקטיבית אצל המצווה. היא תוסק מקום בו אומד דעתו האמיתי של המצווה, הנלמד ממכלול הנסיבות, שונה מאומד הדעת הנלמד מתוך הצוואה.

ואולם, בית המשפט ינקוט זהירות רבה בבואו לתקן טעות בלשון הצוואה באמצעים פרשניים. שינוי הוראת צוואה יתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים - כאשר בהוראת הצוואה נפלה טעות אופרטיבית וכאשר קיימת ידיעה בבירור על רצונו הריאלי של המצווה.

במקרה הנדון, לא מצאה השופטת ראיה לטעות במחשבתו של המצווה לעניין הסעיפים שעליהם הצביעו הנתבעים, להוציא הוראה אחת - ההוראה שהורה המנוח לשלם לתובעת מזונות בסך 2,500 דולר. מהראיות הובהר שהסכום אינו שרירותי, אלא הוא נבע משכר הדירה המשוער שאמור היה להתקבל מהשכרת החנויות נושא העזבון.

לאור הקביעה, לפיה התובעת זכאית ממילא למחצית מהזכויות בחנויות, מן הראוי להעמיד את סכום מזונותיה החודשיים על מחצית מהסכום שציווה המנוח, הווה אומר על 1,250 דולר.

(ת"ע משפחה ת"א 6013/99 בן טובים נ. יסקין ואח', פס"ד מיום 30.9.01. השופטת צילה צפת. בשם התובעת עו"ד ס. דה-קלו, בשם הנתבעים עו"ד א. מנוסביץ)