רצח במערכה השלישית

הספירה לאחור, לקראת קץ הקואליציה, כבר תפסה תאוצה עוד לפני רצח רחבעם זאבי; עכשיו יהיה כנראה עיכוב, אבל בשום אופן לא עצירה מוחלטת

אלמלא הרצח, הכל יכול היה להתפתח אחרת. יו"ר הכנסת, אברהם בורג, קיים בראשית השבוע את מסיבת העיתונאים המסורתית שלו, ערב פתיחת מושב החורף. הוא הבטיח מושב חם, ונשאל אם החום הזה גם יביא להתפוצצות שתקדים את הבחירות. בורג ענה שהוא יכול להבטיח רק דבר אחד: שהבחירות לא יתקיימו אחרי נובמבר 2003. הכתבים התפזרו בתחושה שבורג יודע כי גם הכנסת הזאת תתפזר לפני מועדה חוקי.

למחרת התפטרו מהממשלה שרי הימין, רחבעם זאבי ואביגדור ליברמן. מיכאל קליינר, חרות, הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית להקדמת הבחירות. "הצעת החוק היא האקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה, שמבשר את הרצח במערכה השלישית", ציטט קליינר את המטפורה של אגאתה כריסטי. למחרת בבוקר נורה זאבי למוות.

קליינר התנצל שלא התכוון לפתוח פה לשטן. הוא גם לא רוצה לקצר את חייה של ממשלת שרון, אלא רק מבקש לקרב את קיצה של ממשלת האחדות. הצעת החוק שלו היא החלופה למקרה ששרון יתעלם מהכתובת על הקיר, וייסחף בקסם האחדות.

קליינר הוא סיעת יחיד, שהיתה פעם חלק מהאיחוד הלאומי, והתפצלה אחרי שזאבי וסיעת ליברמן, ישראל ביתנו, החליטו להתמזג לסיעה אחת ולנצל את יתרון הגודל. תהפוכות השנתיים האחרונות השכיחו את גלגולי קליינר, אפילו מאופיר פינס חד הזיכרון.

פינס, עבודה, גייס לא מזמן את רשם המפלגות ואת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, כדי לחסל את חרות. הוא רוצה "להרוג אותה כשהיא עוד קטנה", בנימוק שקליינר מבקש להיבנות שלא כדין מהמותג של חרות ההיסטורית. קליינר הביך את פינס בתזכורת שמייסד חרות החדשה היה בני בגין, ולמי זכות היוצרים על המותג אם לא לבן של.

שניהם פרשו מהליכוד למענה. אחרי הבחירות, התפטר בגין מהכנסת. קליינר נותר לבדו. סיכסוך ממושך עם זאבי על חלוקת מימון המפלגות, עיכב את פרישתו ואת הקמת סיעת היחיד - הרבה לפני שזאבי הלך לממשלת האחדות עם שמעון פרס. קליינר מייחל להקדמת הבחירות, גם כדי להוכיח שממדי תנועתו גדולים מסיעתו.

יש לו ניסיון בהפלת ממשלות. את שלטון נתניהו הוא התחיל לערער, בעזרת "כוח 17" של נאמני ארץ-ישראל בכנסת הקודמת. קליינר נמנה על אנשי דוד לוי בליכוד, והיה מרכז הקואליציה בוועדת הכספים. מין דו-חי שחושב כלכלה ופוליטיקה בערוצים מקבילים. הוא נלחם בהסכמי וואי וחברון, באותה קנאות בה הגן, בו-זמנית, על מדיניות שרי האוצר של נתניהו.

אל תזלזלו במהלך האחרון של קליינר, גם אם רצח זאבי ידחה את לוח הזמנים. התפטרות זאבי וליברמן עמדה להיכנס לתוקף כשבע שעות אחרי הרצח. בדקה ה-89, החליטה הסיעה להשעות את ההתפטרות עד אחרי ה"שבעה", כדי לתת לשרון פסק זמן להתיישר לפי הסמנים הימניים. בסוף השבוע הבא הסיעה תבדוק ותחליט אם לחדש את המהלך. ליברמן רצה להשפיע על תגובת הקבינט לרצח. הוא מתקשה להאמין שהרצח יחולל מהפך ימני בשותפות עם שמעון פרס.

ההיסטוריה של ממשלות ישראל קצרות המועד, בעשור האחרון, מלמדת שמספיק סדק זניח במרכבת הממשלה והצעת חוק של ח"כ אחד להקדמת הבחירות, כדי לחולל את אפקט הדומינו שיקצר את ימיה. קליינר מאתר את הסדק בפרישת ליברמן, שגם אם תתמהמה בוא תבוא, ותעשה לשרון מה שעשתה לאהוד ברק הובלת המשחן של חברת החשמל בשבת. הספירה לאחור של ממשלת ברק, החלה בפרישת המחאה יהדות התורה מהקואליציה.

"ימות המשחנים", מכנה קליינר את תקופת הדמדומים של ממשלת האחדות, ולא נותן לה יותר מחודשיים-שלושה. רגע האמת יגיע בעימות הבלתי נמנע עם ארה"ב, אם שרון ידחה את הלחץ לאמץ הסדר עם ערפאת, שאינו מקובל על הימין. העבודה תיאלץ לפרוש, ומפלטו האחרון של שרון יהיה בראשות ממשלת ימין.

זו תהיה ברירת השטן שלו. כל מהלך אחר, יוביל להקדמת הבחירות ולקיצו הפוליטי. קליינר מעדיף את ממשלת הימין, במחיר דחיית מבחן הבחירות של חרות. הוא יכול להיות שר בממשלה הזאת, וזה שיקדם את סיכוייו בבחירות לכנסת הבאה.

באריתמטיקה שלו, הקמת ממשלה כזאת היא תרגיל פשוט. פרישת ליברמן מצמצמת את בסיס התמיכה הפרלמנטרית של ממשלת האחדות ל-76 ח"כים. פרישת העבודה (24), וקרוב לוודאי גם סיעת עמיר פרץ (2), תחזיר לממשלה את הסיעה המאוחדת של ליברמן ומחליפו של זאבי, קרוב לוודאי בני אלון (7). לאלו יתווספו המפד"ל (5), גשר של דוד לוי (3), וקליינר, כמובן - ה-16 שיבטיחו לשרון ממשלה הומוגנית, עם רוב של 66. "חזק כמו ברזל", כדברי קליינר.

הוא טוב בתרחישים. הניסיון איתו מלמד שהם מבוססים על מידע והערכה מיומנים. הוא גיחך על מאמצי שרון לצרף כבר עכשיו את מפד"ל וגשר, כדי לעמעם את אפקט הדומינו. שרון היה מוכן השבוע להציע את תיק התשתיות ליצחק לוי או לדוד לוי.

אבל קליינר מכיר לא פחות את שניהם, ובעיקר את דוד לוי, ולא מאמין שיתפתו להצטרף עכשיו, כשבאופק קורצים להם תיקים חשובים יותר - אם יתאזרו בסבלנות עד להתממשות תרחיש "ימי המשחנים" שלו. בממשלת ימין, עשוי יצחק לוי לחזור למשרד החינוך, ודוד לוי עשוי לחזור למשרד החוץ, אם בנימין נתניהו ידחה את התיק.

מה עושה נתניהו בסיפור הזה? קליינר מייעד אותו לשחק את גלגל ההצלה של שרון בסערת המשבר עם ארה"ב, מול דעת הקהל האמריקנית ובמאבק הצפוי על הנהגת הליכוד. שרון יקנה את עולמו בהצעת תיק החוץ לנתניהו. גדלות הלב כלפי יריבו, רק תבצר את מעמדו כמספר 1 בליכוד - כמו בממשלה.

נתניהו, בדחיית ההצעה, יסכן את הדימוי הממלכתי שהוא משתדל לבנות לעצמו מאז תבוסתו. הוא לא יכול להצטייר כאחד שהעדיף שיקולי יוקרה אישיים, והיה מוכן להפקיר את החזית בשעת חירום ומבחן.

קליינר מפרגן לנתניהו עד גבול מסויים, ומוכן לקבל אותו בחזרה, לכל היותר, כשותף בכיר. הוא גם מעריך כי שרון היה מעדיף את דוד לוי. רואים שקליינר מרגיש חייב ללוי. השבוע נקט יוזמה להדיח את יוסי שריד מתפקיד ראש האופוזיציה, כדי להמליך במקומו את דוד לוי. מלך לעניים - אבל גם חזרה גנרלית על תרחיש ממשלת הימין.

האריתמטיקה שלו פשוטה גם בתרגיל הזה. אם התפקיד יעמוד לבחירה בין 44 ח"כי האופוזיציה, מובטחת לשריד תמיכת 20 אנשי מרצ והסיעות הערביות, לעומת 22 אנשי סיעות הימין. לשון המאזניים הם 2 ח"כי סיעת רומן ברונפמן, פורשי ישראל בעליה. קליינר לא יתקשה להטות אותם לצידו. ברחוב הרוסי, מחוז הבחירה שלהם, לא אוהבים את שריד.

ממשלת ימין, אומר קליינר, תבסס את מעמד שרון בהנהגת הליכוד, אם ינצל אותה גם כדי לאחות את הקרעים ולהחזיר הביתה את גשר של דוד לוי - ואת המרכז של דן מרידור, דוד מגן ורוני מילוא. דן מרידור, למשל, יקבל את תיק הביטחון. סילבן שלום יישאר באוצר, כדי להבטיח שקט בגרעין הליבה של הליכוד.

איחוי הקרעים מתחייב לקראת הבחירות הבאות, שיהיו בפתק אחד. הממשלה הבאה תקום לפי השיטה היחסית הישנה. לא רק הליכוד מתגעגע לממדי העבר, בהיעדר פיצול הקולות, אחרי ביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה.

אבל קליינר לא נסחף בהרהורי לבו. הגעגועים טרם הבשילו למשבר שיקדים את מבחן הכוחות החדשים, והוא עדיין חושש מהעדפת האחדות בשתי מפלגות הגדולות המצומקות, בכל משבר מתפתח עם ארה"ב. ליתר ביטחון, מיהר להציע את הקדמת הבחירות, כדי להמריץ את תהליך הקריסה, אם רצח זאבי לא יעכב אותה בהקצנת הממשלה ימינה שתוביל לפירוק האחדות.

אלא שקריסת הממשלה כבר אינה רק משאלתו. למבקשי נפשו של שרון בליכוד, מקרב מחנה נתניהו, יש סדר יום משלהם. אבל זה כבר סיפור בהמשכים, שלא יסתיים גם בשבוע הבא. כך או אחרת, תעשיית התרחישים נעורה בראשית השבוע לחיים, וקיבלה תאוצה ברצח זאבי. כך או אחרת, הספירה לאחור החלה, ובסוף השבוע היתה כמעט הסכמה כללית שמועד הבחירות יוקדם לכל המאוחר בשנה, עד נובמבר 2002.

האריה מתעורר

במחנה ש"ס לא התלוננו על התפטרות זאבי-ליברמן, אבל נמנעו לבטא את שביעות רצונם מחשש לעין הרע. שומרי מצוות נזהרים בימים שלפני "יום כיפור קטן", אשר חל בסוף השבוע הבא. ביום הזה, לפי המסורת, נחתם סופית גורלם של אלה שההכרעה בעניינם נדחתה מיום הכיפורים הגדול. ראשי ש"ס אומנם ניסו לשדל את המתפטרים לחזור בהם, אך לא התאמצו יותר מדי. הצטמקות בסיס הקואליציה, היתה מחזירה להם באחת את מעמד לשון המאזניים.

למשבר פרישת הימין מהממשלה, אך אכן תצא לפועל אחרי ה"שבעה" לזאבי, יהיו השלכות מיידיות על דיוני התקציב, שיוגש לכנסת לקראת סוף השבוע הבא. שרי ש"ס הצביעו נגדו. משקלה החדש של הסיעה יאפשר לה לחזור למשחק האופוזיציה, כדי לסחוט את כל ההטבות החברתיות והדתיות שנמנעו מהם בדיוני המסגרת סביב שולחן הממשלה.

בדיוק כפי שניסו לשחק אותה לפני שנה תחת הקואליציה של ברק, בהבדל אחד: ראשות ועדת הכספים וההרכב האישי של הוועדה משחקים הפעם לטובתם. אלי גולדשמידט, שתימרן ועקף את מוקשי ש"ס, יחסר לממשלת האחדות בדיוני התקציב.

יהדות התורה, השולטת בוועדה בידיו של יעקב ליצמן, היא בת ברית לש"ס - ולא רק במאבק על תקציבי החינוך והתרבות החרדיים, בו החלה כבר השבוע. שלום יכול לחלום שהברית הזאת תקפיא את חוק הגדלת הקצבאות למשפחות ברוכות ילדים. הוא גם יגלה שבמיקוח על תקציבי הבריאות והרווחה, יש לחרדים שותפים מימין ומשמאל.

הם ינהלו על גבו מלחמה בממשלה, משיקולים אישיים וסיעתיים. ישראל כץ, מרכז הקואליציה בוועדה, הוא החוד של מחנה נתניהו בליכוד. למיכאל קליינר יש חשבון ארוך עם התקציב מנימוקים כלכליים, כמנהגו במסגרת הזאת, אבל גם לא נטול חשבונות אחרים.

מנגד, ויצמן שירי, מרכז העבודה, שקיבל מסיעתו את המנדט לנהל בשמה את מאבקי התקציב - מצפצף על נציגיו בממשלה. הסיעה בחרה בשירי, איש של ברק, בגלל שתמיכת שריה בהעברת התקציב בממשלה נרכשה הודות לתקציבים שניתנו למשרדיהם.

נכון לעכשיו, ניתן כבר למנות לפחות 13-12 מתנגדים לתקציב, מתוך 19 חברי הוועדה, עוד לפני שמישהו עיין בחוק ההסדרים. לאוצר צפויים קרבות מרים, שעוצמתם תושפע מהתפתחות המשבר הפוליטי בקואליציה. התרופפות החישוקים תהדק את סחיטת הכספים הקואליציוניים.

התמודדות ממשלת האחדות במלחמת התקציב, תכתיב את תוחלת חייה. זו לא תתקצר, אם תצליח להכניע את המתנגדים מבית (בשכל או בכסף), כדי להעביר את התקציב במועד א', עד סוף 2001. היא תהיה תלויה על בלימה, אם תיאלץ לגלוש לתקופת החסד שבחוק, עד מועד ב' בסוף מרס 2002. אחרי המועד הזה, גם בחוק הממשלה החדש, אם אין תקציב - הולכים לבחור כנסת חדשה.

אפשר להניח כי ש"ס תשחק על המרווח הזה. את סדר היום של ש"ס מכתיב שחרורו הקרוב של אריה דרעי. מנהיגות אלי ישי שוב מאויימת. השפעת דרעי גוברת מיום שהחל את שיקומו מחוץ לכלא, בישיבה בבאר-יעקב. המאבק הפנימי לא יתרום ליציבות הממשלה - כל ממשלה - כי גם ממשלת ימין לא תהיה בלי ש"ס.

אבל לא כל סדק ניתן לטייח בכסף. אומרים שגם לדרעי יש עניין בהקדמת הבחירות, שיתקיימו כאמור בשיטה הישנה, בה בוחרים בפתק אחד. ש"ס גדלה הודות לפיצול הקולות בין ראש הממשלה לכנסת, ודרעי אולי מקווה כי השיטה היחסית תגמד את יריביו, ותעמיד למבחן את כוחו.

זירת התקציב מזמינה משברים, וש"ס, כדרכה, יכולה לתמרן כדי ליהנות מכל העולמות: לסחוט עד כמה שאפשר את תקציב 2002, ולהקדים את הבחירות לאביב הבא, לאחר העברת התקציב בין מועד א' ל-ב'. הסרט שכבר היינו בו בין נתניהו לברק.