מי שנופל אחרון, קם אחרון

קדמו להצהרה שורה ארוכה של התפלפלויות בדבר הנכונות - או חוסר הנכונות - של שר האוצר הבריטי, גורדון בראון, לתמוך בהשתלבות במרחב האירו, למרות שמדובר בהתאבדות פוליטית, ומתיחות רבה בין שני האישים. לבסוף, הושתת הנאום של בלייר בעיקר על "האינטרס הבריטי לקשור את עתידה של בריטניה בעתידה של אירופה". חמשת המבחנים הכלכליים הגמישים, שהוצבו כתנאי להצטרפות לגוש האירו, נשארו באוויר. בלייר נמנע אפילו מהצבת יעד ערטילאי במיוחד למשאל עם, שיבחן את שיעורי התמיכה בהצטרפות לאירו.

יצא שמצד אחד תושבי גוש האירו לא קיבלו מקלחת קרה, נוסח ההודאה המביכה מאוקטובר אשתקד. "אילו משאל העם היה נערך היום, סביר להניח שגם אני הייתי מצביע כמו הדנים", כלומר נגד האירו, אמר אז בלייר. מצד שני, הם לא קיבלו שום זריקת עידוד מהותית. בנסיבות הנוכחיות - חמישה שבועות לפני המעבר לאירו, אחרי שבוע שלם של ציפיות מופרזות, ובעידן של התחזקות הדולר - ההשלכות של הנאום יכולות בהחלט לחרוג מיום- יומיים של ירידות בשער האירו.

את ההתחזקות בשער הדולר מסבירים בשווקי המט"ח בציפיה להבראה מהירה בכלכלה האמריקנית. על פי גישה זו, הכלכלות האירופיות, שאיחרו להיכנס למיתון, יהיו גם האחרונות להתאושש. משמע, כפי שהדברים נראים כעת, שרק הורדה נוספת בריבית, משולבת בגל רציני של קניות לחג המולד, יוכלו, אולי, לשנות את פני הדברים.

אין על מה להודות את סדר היום הכלכלי של סוף השבוע האחרון, הכתיבה אנחת הרווחה העצומה שנשמעה מפיו של הענק האמריקני. כידוע, התברר שגם השנה, ולמרות ההאטה, ההסתערות על הקניונים, שמלווה בדרך כלל את חג ההודיה, התנהלה כסידרה. בניגוד ל"האלווין", שנחגג במדינות רבות באירופה כמיטב המסורת האמריקנית, חד ההודיה והקניות הנלוות לו לא אומצו ביבשת הישנה.

מלבד הצרפתים, שחוגגים באותו מועד את הבשלתם של יינות הבוז'ולה, לאירופים לא היו בשבוע שעבר סיבות למסיבות. להיפך, כבר באמצע השבוע התברר כי הקטר שמוביל בדרך כלל את הצמיחה באיחוד האירופי ובמדינות הגוש - הכלכלה הגרמנית - שקוע בבוץ עמוק בהרבה ממה שחשבו כלכלני היבשת.

ימים ספורים לאחר מכן, הוסיפה נציבות האיחוד האירופי שמן למדורה. הנציבות שילבה בתחזית הסתיו השנתית הערכות לפיהן בחודשים הקרובים, ולראשונה מאז 1997, יגדלו שיעורי האבטלה במדינות האיחוד בכלל, ובמדינות גוש האירו בפרט. האבטלה צפויה לצמוח למימדים מבהילים כמעט: 8% במדינות האיחוד (גידול של 0.3%), ו-8.7% במדינות האירו.

הצמיחה השלילית בגרמניה, -0.1%, שסיכמה את הרבעון השלישי של השנה, איננה סמן בעייתי רק משום שמדובר ברבעון שני ברציפות בו הצמיחה מכזיבה, רמז לכך שהגלישה למיתון קרובה מתמיד. היא בעייתית גם בשל ההתנהגות המדאיגה של מרכיבי התל"ג: ירידה בפעילות בכל המגזרים, ובכלל זה הידרדרות רבתי בהשקעות העיסקיות ובהוצאה של משקי הבית. רק הייצוא צמח באותה תקופה, ב-1.1%.

החדשות הטובות מגוש האירו הן, כי המשק השני בגודלו במרחב - הכלכלה הצרפתית - רשם באותו רבעון נתונים מעודדים: צמיחה של 0.5% ברבעון השלישי, כלומר 0.2% יותר מהציפיות. זו העלייה הגדולה ביותר השנה. את העלייה בצמיחה הצרפתית, התניעה בעיקר ההוצאה של משקי בית, שטיפסה ב-1.2% ופיצתה על הירידה בייצוא. זה האחרון, אגב, נפגע בעיקר מכיוון ששותפת הסחר הגדולה ביותר של צרפת היא גרמניה.

לפיכך, נראה כי מה שהציל את המשק הצרפתי היה זמן הקניות שיצר לציבור קיצור שבוע העבודה ל-35 שעות, והציפיות (שהתממשו) לחבילת תמריצים מביתו של שר האוצר, לורן פביוס. הבעייה היא שלמרות חגיגת הצריכה, ההשקעות העיסקיות במשק הצרפתי נפלו ברבעון השלישי של השנה, בפעם הראשונה מאז הרבעון הראשון של 1997. לפי סקר שערכה בחודש אוקטובר האחרון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במדינה, תוכניות ההשקעה לשנת 2002 של המגזר העיסקי בצרפת התקצצו במחצית, בהשוואה לאומדנים שנחזו בחודש אפריל.

כל זה לא הפריע לשר האוצר הצרפתי להדוף תחזיות פסימיות, לפיהן אפשר שהרבעון הרביעי של השנה יסתיים ב-0% צמיחה. התגובה שלו לנתוני הרבעון השלישי היתה אופטימית כתמיד: "הורדה בריבית, בשילוב עם שיעורי אינפלציה ומחירי נפט נמוכים, ישמרו על הכלכלה מפני הירדרות".

במילים אחרות, הבנק המרכזי של אירופה צריך להפסיק לחשוש מהתפרצות אינפלציונית, ושומה עליו להואיל בטובו להוריד סוף-סוף את הריבית, יען כי הפוליטיקה מיצתה את מהלכיה. ואם האחריות תגולגל רק לפתחם של הממשלות, הרי שהכלי היחיד שנשאר לפוליטיקאים הוא דחיית יעד איזון הגירעון התקציבי. על כך אף נרמז בשבוע שעבר ביומון הכלכלי הצרפתי "לז אקו".

מהמרכז החוצה הבנק המרכזי של אירופה לא נשאר חייב. אותמר איסינג, הכלכלן הראשי של הבנק, ניצל את ההזמנות שנקרתה לו - בדמות הרצאה בפני בנקאים במדריד - לדחוק בפוליטיקאים לבצע רפורמות. הוא הזהיר אותם, לפני שהם מבזבזים את עצמם לדעת, מפני הרחבת ההוצאה הציבורית והגירעונות התקציביים.

איסינג חידד את המסר שמעביר הבנק המרכזי של אירופה לממשלות במרחב, והבהיר שהבנק איננו מתנגד רק ל"חבילות צמיחה בונות אמון נוסח אמריקה", אלא נרתע מחבילות מהסוג הזה אפילו אם יכללו רק קיצוץ במיסים. כלומר, הכסף שיישפך כעת, ולא משנה באיזו צורה, לא יגביר את הפיריון, אלא יקפיץ את הבזבזנות וחוסר היעילות.

לאוזני הציבור בגרמניה, מסרים מהסוג הזה הם מבחינת תחמושת מאוזנת למתנצחים מבית. מצד אחד, ניצבים התומכים בשותפות הרעיונית שכרתו הקנצלר, גרהארד שרודר, ושר האוצר, האנס איישל, שלא להרחיב את הגירעון ולצמצם את ההוצאה הציבורית כמעט בכל מחיר. מגבים אותם צירי ועידת מפלגת הסוציאל-דמוקרטים, שאישרה את המדיניות ברוב קולות. מצד שני, ניצבים התומכים באופוזיציה, שמבקרת את שרודר על החמצת ההזדמנות לרפורמות שסיפקו לו שנות השפע.

לאוזני הציבור הצרפתי, התשדורת של הבנק המרכזי צורמת יותר מתמיד. אחרי הכל, דווקא אירועי השבוע האחרון לימדו את הצרפתים שרפורמות - ואפילו הנחמדות שבהן - יכולות להיות לפעמים גזירה קשה מאוד. לעיתים.

הלקח הזה, שראשיתו בקיצור שבוע העבודה, התגלם בשבוע שעבר בהפגנות ענק של שוטרים צרפתים, שמחו על אוזלת היד של הממשלה. זו, לטענתם, איננה רוצה, או אינה מצליחה, לאשר תוספת בכוח אדם, שתאפשר להם להתמודד עם העבריינות.

מראות המפגינים, לבושים במדי אסיר או נושאים שלטים שהצהירו כי "אינם ארנבות", לימדו את הציבור שהמשטרה אינה מוכנה לספוג בגופה את השילוב שבין האלימות לבין הצעת חוק המעצרים. הצעה זו מגדילה את זכויותיהם של חשודים בעבירות פליליות. האלימות הניבה בשנה האחרונה שבע רציחות של שוטרים.

למרות רמזים מצד כותבי טורים אחדים, שהצביעו על קשר בין פרברי מהגרים לבין דפוסי הפשע, נראה כי הבעיה היא דווקא השלכות קיצור שבוע העבודה ל-35 שעות על השירותים הציבוריים החיוניים. המשוואה פשוטה: פחות שעות עבודה, פירושן פחות שוטרים ברחובות. פחות שוטרים ברחובות, פירושם יותר בעיות. ובמדינה בה הביטחון האישי משתקלל למקומות הראשונים בסקרים, הפגנות השוטרים אינם עניין של מה בכך.

מי ישקיע בבריטים?

צרפת היא אחת משיאניות האיחוד בהוצאה על שירותים ציבוריים: 52.1% מהתל"ג. בתור שכזו, היא מושא קנאה לאזרחי מדינות אחרות באירופה, בעיקר אזרחי בריטניה, בה ההוצאה הממשלתית על השירותים הציבוריים מגיעה ל-39.1% בלבד. הדים לתוצאות הקשות של המדיניות המצמצמת, מתפרסמים בבריטניה חדשות לבקרים.

רק אתמול (ב'), נחשף דו"ח ממשלתי משווה, שדירג את מערכת הדרכים הבריטית כמערכת הגרועה ביותר באירופה בכל קנה מידה אפשרי - החל מזמן נסיעה ברכבת, וכלה במשך זמן הפקקים והיחס הממוצע שבין הכבישים הפקוקים לנתיבים הפנויים. בעקבות הפרסום, התרבו הביקורות על "תוכנית עשר השנים של ממשלת הלייבור", לפי המבקרים, ההשקעה המתוכננת, 180 מיליארד ליש"ט, תצמצם את הפער, אבל לא תנטרל לחלוטין את פירות 50 שנות ההזנחה.

השבוע אמור שר האוצר בראון, לחשוף בציבור את טיוטת התקציב לשנת 2002, בה הבטיחה ממשלת הלייבור לשלב תוספת מהותית גם למערכות החינוך והבריאות. עד כה, טיפלה הלייבור בשתי המערכות בעיקר באמצעות תוכניות ייעול, נוסח בקרה ממשלתית על קריטריונים שנקבעו מראש. למשל, מספר ניתוחים בחודש ואומדן ההצלחה במבחני קרוא וכתוב.

במבחן התוצאה, חלק מבתי החולים הגדילו אומנם את מספר הניתוחים, אבל ביצעו את הניתוחים הקלים, בעוד זמן ההמתנה לטיפולים המסובכים המשיך להתארך. במגזר החינוכי, הובילה המדיניות החדשה להעדפה של בתי ספר דתיים (למשל, 7,000 בתי הספר של הכנסייה), שהמקורות הכספיים שלהם מגוונים, על פני בתי הספר הממשלתיים.

כלכלני בריטניה בטוחים כעת, שלפחות במערכת הבריאות לא ניתן יהיה לשפר את השירותים מבלי להעלות את המיסים המוטלים על הציבור. יוצא שהשיח הציבורי במדיניות הרווחה בבריטניה, דומה מאוד לשיח הישראלי - כמה אחוז מהתל"ג יש להשקיע במדיניות הרווחה, ומה תהיה התועלת שתצמח מההשקעה הציבורית.