הנאה צרופה

"חוצה ישראל", א'-ה' 17:30, ערוץ 2

מי מאיתנו לא היה רוצה להיות שקוע פחות בהבלי העולם הזה? במקום לקרוא את כותרות העיתונים, להאזין למהדורות החדשות, לעלעל בשערי מטבע ולהתעדכן באיום העכשווי, להעמיק בפילוסופיה, בספרות ובסוציולוגיה. רבים מאיתנו, גם כאלה הנחשבים לבעלי השכלה כללית רחבה, מגלים יום אחד בעצב, כי מרבית השכלתם מורכבת מטריוויה ואקטואליה.

אני מודה שזמן רב קינאתי קנאה עזה באלכס אנסקי, מגיש "שעה היסטורית" בגלי צה"ל, תוכנית שבכל אחד מפרקיה מאיר פרופ' מיכאל הר סגור נקודה כלשהי בהיסטוריה האנושית. דב אלבוים, בתוכניתו "חוצה ישראל", הצליח לעורר את הקנאה הזאת מחדש.

אלבוים, שהחל את דרכו בעיתון "חדשות" כמי שהרחיב את הקרע דרכו יכולים החילונים להציץ לתוך העולם החרדי, הפך לאחד מאנשי התקשורת המעניינים ביותר בישראל. חמוש בסקרנות בלתינלאית, הוא נפגש בכל יום עם מרואיין אחר: היסטוריון, סוציולוג, איש תורה או איש היי-טק, ומבקש ללמוד ממנו על תחום התמחותו.

מבחינה מסוימת, "חוצה ישראל" היא תמונת מראה של "פגישה לילית" עם קובי מידן: מידן, בסגנון המטפל-מטופל שהוא כמעט כופה על אורחיו, אם כי בדרכי נועם, מקדיש כ-80% מתוכניתו כדי לצלול אל נבכי נשמתם, ואת ה-20% הנותרים, כדי ללמוד משהו על תחום עיסוקם. אצל אלבוים המינון הפוך: הוא אומנם לא מזניח את הרקע האישי של אורחיו, אבל במידה שהוא עושה בו שימוש, המטרה היא בדרך כלל כדי לשפוך אור על אומנותם.

אתמול התארח ב"חוצה ישראל" פרופ' נחום מגד, סופר וחוקר שבטים ותרבויות, בעיקר בין שבטי האינדיאנים של דרום-אמריקה. אלבוים שוחח עמו בחן רב, יורד לעומקם של דברים מסוימים, ומרחף בקלילות מעל אחרים. התוצאה: משדר מהנה מאוד, שמרחיב דעתם של צופים.

המסגרת שהועידה הטלוויזיה החינוכית ל"חוצה ישראל" מאפשרת לה להביא לצופים, בשעה סבירה יחסית, חומר מרתק - שאלמלא נכפתה שעת שידורו על הזכיינים, בוודאי היה מוחלף בטלנובלה סוג ג'. נעים לראות, שלפעמים האינטרס הציבורי מנצח, במיוחד כשהוא עומד לכאורה בסתירה לרצון הציבור. נעים גם לראות את אלבוים, שילוב בין הרכות של רפי רשף, הסקרנות של ירון לונדון, השובבות של דן שילון והאסרטיביות של דן מרגלית. לא ירחק היום, ונחזה בו כולנו בשעות נוחות עוד יותר.