מי היה מאמין כמה שהאוקיינוס שטוח

שוד אלגנטי, שבו איש לא נהרג ואף טיפת דם לא נראית על המסך, הוא עניין שגרתי וחבוט למדי. הקולנוע אוהב את זה, וגם חלק לא מבוטל של הצופים. דוגמה לכך היה "האחד-עשר של דני אושן", שיצא לפני ארבעים שנה אל המסכים. אלא שמעבר לשוד החלקלק של חמישה בתי-קזינו בלאס-וגאס, היה בו עוד משהו, לא ערך מוסף קולנועי אומנם, אבל אפשר לומר שהוא היה מסיבת בוגרים של כנופיית העכברושים, כפי שכונתה חבורת הבדרנים שהקיפה את פרנק סינטרה.

סינטרה, שחקן, זמר, וקצת מאפיונר, הקיף עצמו בחבורה של ידידי-נפש, שעשו יחד הכול. היו שם דין מרטין, סמי דייוויס ג'וניור, פיטר לאופורד. ובנשים ניתן היה למצוא את אנג'י דיקינסון (שהשתתפה בסרט) ושירלי מקליין.

את הסרט מלפני ארבעים שנה ביים לואיס מיילסטון, כבר אז עייף וקשיש, והוא לא היה יותר מבידור קל ובלתי-מחייב, שקסם למעריציהם של כנופיית העכברושים ותרם לחיבור שלה עם משפחתו של הנשיא קנדי. הבמאי הנערץ סטיבן סודרברג החליט להכין גרסה משלו, מותאמת לימינו ומהווה מעין מחווה לאותו סרט. התוצאה כמעט זהה, גם כאן שום ערך מוסף קולנועי לא מבצבץ מן המסך, אבל כאן חסרה כנופייה, סתם מאפיה בנוסח ההוא.

סודרברג אסף להפקה הנוצצת הזו את מיטב כוכבי הוליווד כיום, אך מה לעשות שהחיבור ביניהם נראה מלאכותי. כשדין מרטין ופרנק הסתודדו, היה זה חלק מהידידות ביניהם, וכשסמי דייוויס ג'וניור השתלב כשחור היחיד שבחבורה, היה זה משום שהכנופייה העריצה אותו.

נוכחותם של שני שחורים בסרט של סודרברג, ושל סיני גמיש במיוחד, היא הכרח הנובע מחנופה הוליוודית למיעוטים אתניים, מין פוליטיקלי-קורקט של עולם הבידור. אפשר לומר שסודרברג אפילו מגזים, אבל זה לא כל-כך משנה.

הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות, וזה אולי קוסם במשהו, אבל הוא גם לא נותן שום סיבה לכך שאנחנו, הצופים, ניקח אותו ברצינות. בעייתו היותר-גדולה היא הזיוף שמסתתר מאחוריו והיומרה הגדולה.

סודרברג איננו עוד מקצוען הוליוודי. בל נשכח שזהו אותו במאי שהוכתר כתקווה קולנועית בקאן, 1985, על סרטו "סקס, שקרים ווידאוטייפ". אחר-כך הקריירה שלו חרקה קצת באגף העצמאי של הקולנוע האמריקני, עד ששב בגדול עם "ארין ברוקוביץ" ועם "טראפיק". שניהם זיכו אותו במועמדות לאוסקר. "טראפיק" אף גרף כמה פרסים, כולל פרס הבמאי.

סודרברג, אינטלקטואל קר-מזג ומחושב, הוא גם מקצוען שמעז להפעיל את המצלמה שלו בעצמו, ולשלוט בכל מרכיביה של ההפקה. אבל משהו חסר לאיש הזה, אותו משהו שיהפוך אותו לבמאי עמוק יותר, מתוחכם באמת, חתרני. סודרברג לא מזיע בסרטיו, וכך גם גיבוריו, שנולדים בצלמו ובדמותו.

"אושן 11" הוא סרט חסר-זיעה באופן קליני. הוא חלקלק כצלופח, נעים לצפייה שבמהלכה אפשר גם לנמנם קלות. השוד המתוחכם של שלושה בתי-קזינו, שבשליטתו של אדם אחד (אנדי גרסייה) כל-כך מופרך, שרק סרט מסוגנן במיוחד יכול להפיח בו חיים קולנועיים. אבל השודדים, ובראשם ג'ורג' קלוני ובראד פיט (מאט דיימון משני כאן), מתנהגים כאילו היו בנופש. החיוך הקבוע על פניהם יוצר רושם שאין מה לדאוג, שום צרה ושום עיכוב לא ימנעו את התוצאה המקווה - שוד מושלם שמצליח עד תומו.

אלא שהשוד עצמו נראה כמו כניסה לאתר באינטרנט - שוד וירטואלי, עמוס לעייפה בפריצת מנעולים, בקודים מפוצחים, בשומרים אלמונים ובלתי מיומנים, ובהרבה כסף מזומן, שקשה במיוחד להתפעל ממנו. כל זאת למה? כי יש כאן יותר מ-160 מיליון דולר, אבל אפילו לא שטר אחד נראה על המסך. אפשר בלי להראות מה הם שודדים שם?

ואם לא די בכל אלה, אנחנו למדים מדוע בחר ג'ורג' קלוני, הלוא-הוא דני אושן, דווקא בשלושת בתי-הקזינו המסוימים, ששמורים כל-כך טוב ומנוהלים בידי גרסייה. גרסייה, מתברר, אסף לחיקו את אשתו-לשעבר של קלוני, בשעה שהאחרון בילה בכלא. קוראים לה ג'וליה רוברטס, וכמו הלנה מטרויה, בגללה פורצת מלחמת כנופיות ומוחות בין גברים עתירי-ממון וחריפי-שכל. נו.

מי שקונה את ג'וליה רוברטס כאשה האולטימטיבית, יקנה גם את הסרט הזה. סודרברג, עולה החשד, לא מאמין בעצמו בסיפור המפוברק הזה. גם הצהרות האהבה של קלוני לרוברטס נשמעות רע. אפילו גרסיה, בדרך-כלל שחקן טוב, חורק עם תפקיד נטול חיים.

מה, או מי שבכל-זאת טוב כאן, הם שני השחקנים הוותיקים: קרל ריינר, בדרך-כלל במאי של קומדיות ואבא של רוב ריינר, המפורסם ממנו, הוא מאוד משעשע כאן; ומי שכמעט גונב את ההצגה, כמוהו, הוא אליוט גולד, שמזכיר לנו איזה שחקן חביב ואינטליגנטי הוא.

לסודרברג יש סרט מוצלח אחד, וזהו "ארין ברוקוביץ", מחזה מוסר שעשוי היטב, משוחק להפליא ומבוים ללא חריקות וזיופים. "טראפיק", לעומתו חרק למדי. "אושן 11" לא חורק, משום שנמרחה עליו שכבה עבה של וזלין. הוא גם לא מעניין, לא משעשע באמת, לא מעלה ולא מוריד.