התבגרה, נועה

"מכתב לנועה", מאת גורן אגמון, תיאטרון בית לסין. בימוי: איציק ויינגרטן; תפאורה: לילי בן נחשון; תלבושות: ילה להט. משתתפים: נעמה שפירא, דליק ווליניץ, טל מוסרי, מיה דגן, עפר סקר.

אלמנת מלחמה מצויה בקונפליקט. מצד אחד, ישנה הנאמנות לבניה, ומצד שני, הרצון, אחרי 15 שנות אלמנות, לבנות חיים לצד בן זוג חדש. הבנים, ובעיקר הבכור, נאחזים באב המת ולא תומכים.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מוצא בהצגה החדשה של אגמון "אמינות עניינית" ו"ירידה לפרטים", שהם מסממני "תיאטרון הכורסא". ליהוק השחקנים במחזה מסוג זה הוא היוצר "את הדבר הנכון" - שפירא בתפקיד האם "חמה וכואבת, רגשית ועניינית (...)", ווליניץ מביא לבמה, כרגיל, נוכחות חמה, טבעית וישראלית (...), מוסרי מתמודד בכבוד ובטבעיות עם תפקיד הבן הגדול (...) ודגן "באנרגיה רבה ובחוש עיתוי מעולה, מספקת את האיזון הקומי (...). הנער, סקר, הוא הבן הצעיר, המספר את הסיפור (ומקבל גם הרבה מאוד שורות טובות). בעצם זה הסיפור שלו והוא גונב ונושא את ההצגה על כתפיו ברוב חן בלתי אמצעי".

וכך, למרות גלישה לאלמנטים "טלנובליים" לעתים, יש בהצגה "מזיגה נכונה של סערת רגשות והתפרקויות קומיות, דיאלוג טוב וסיפור מוגש היטב".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") בדעה, שההצגה "מצליחה לחמוק מהפוטנציאל המלודרמטי שבהחלט טמון בה, בעיקר בזכות ההומור השזור בטקסט בנדיבות. גם העובדה שהדמות המספרת היא דווקא של הבן הצעיר, שמייצג חוכמת חיים בוסרית אבל רגישה, ומנסה להבין את כל הצדדים - נותנת לצופה הרחקה מהעלילה ועוזרת לא להיסחף ביצרים העזים שצפים ועולים". ויינגרטן מביים "בקלילות ובטבעיות על הגבול שבין דרמה רגשנית לצחוק. המשחק ברובו אמין, אבל לא תמיד מספיק מורכב ועמוק". הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במשחקם של ווליניץ ומוסרי. וגם בר-יעקב סבור, ש"התגלית של הערב הוא סקר, שמצליח לעורר סימפטיה וגם הרבה הומור. הרבה בזכותו קורמת הדרמה האנושית הקטנה הזו עור וגידים, והופכת לערב נעים ומהנה של תיאטרון עשוי היטב".

אליקים ירון ("מעריב") סבור, שההצגה מכילה חומרים "שיכלו לפרנס בנקל טלנובלה ישראלית, אבל לזכותה של אגמון ייאמר, שהיא ניחנה בחושים מחודדים, שהבולט בהם הוא מידת האיפוק. האיפוק הזה אף פעם אינו על חשבון האמת והרגש. אגמון יודעת לבנות מחזה ומיטיבה להפליא לרקום דיאלוג אמין, קולח ומשכנע", מתובל היטב בהומור.

המחזה אינו חף אמנם מאלמנטים מובהקים של טלנובלה, אבל "הוא מאופיין בכנות והמצבים הדרמטיים שבו משורטטים היטב", ויש בהם "יכולת שכנוע הנובעת מאמת עקרונית, שמעניקה לסיפור נפח אנושי".

ויינגרטן ביים ב"רגישות" ונמנע מלגלוש ל"מהמורות של שמאלץ". המשחק מצוין, ובסך הכל מדובר ב"הישג מכובד למחזאית ישראלית ולצוות שחקנים, שיצר הצגה מקורית ומרגשת".

בקיצור: דרמה אנושית, מרגשת, מתובלת בהרבה הומור ומשוחקת מצוין.