מהמוצדקות

הלחימה הגוברת בשטחים והתפקיד ששני העיתונים הגדולים ממלאים בסיקורה בתוך שיתוף פעולה כמעט אוטומטי עם המדיניות האסטרטגית של מערכת הביטחון מחזירים אותנו באופן טבעי ליוני 82', כדי לבדוק אם אפשר לסמוך על התקשורת הישראלית שתבקר פעולות של המדינה שהנזק שהן מביאות זועק לשמים. הממצאים עגומים (בהנחה, כמובן, שמיותרות החורבן והשכול של מה שכונה בציניות "מבצע שלום הגליל" היא אקסיומה).

עיון בעיתונים הישראליים המרכזיים, אז כמו היום, מעלה סימן שאלה גדול בנוגע לקיומן העקרוני של חובות עיתונאיות כלשהן במדינת ישראל.

1. העיתונות מכינה את העם למתקפה "למען העם"

השבוע הראשון של יוני 82' שקט מאוד בעיתונות הישראלית. העולם מתכונן למונדיאל, דוראן דוראן מתראיינים ל"מעריב", ושר האוצר דאז יורם ארידור, שמקבל הזמנה להרצות בחו"ל, ממיר את כרטיס המחלקה הראשונה שקיבל בכרטיס של מחלקת תיירים. את ההפרש הוא תורם לצבא הגנה לישראל.

גבול הצפון שקט יחסית מאז הפסקת האש שהוסכם עליה ביולי 81'. לפי ההתרחשויות בשטח בשבועות שקדמו למלחמה, אפשר להסיק שמישהו מאוד-מאוד רצה שהיא תפרוץ. ניסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב, שאחר כך, מתוך ידיעה קטנה ב"ידיעות אחרונות", התברר שביצע ארגון יוני השחור, המתנגד לאש"ף, טורף את הקלפים (הציטוטים בכתבה זו הושאלו רק מ"ידיעות אחרונות" ומ"מעריב", העיתונים המרכזיים ומכונני התודעה העיקריים). טורי הדעות מתמלאים בניציות כגון זו של יעקב כרוז, 4.6.82, "ידיעות אחרונות": "...חזקה על הנוגעים בדבר שיידעו להעניש את המחבלים על ההתנקשות בלונדון - במקום ובזמן ובדרך שייראו להם..." ממשלת ישראל מנצלת את הגיבוי, ובחסות השבת, כמו כל כך הרבה תגרות ומלחמות לפנים ולאחר מכן, מנחיתה מהלומה אווירית על ביירות.

שני העיתונים מספרים לנו על מצבורי נשק גדולים של מחבלים שהושמדו. רק "מעריב" מציין כבדרך אגב גם כמה תופעות לוואי: "220 נהרגו, 410 נפצעו בהפצצות צה"ל בלבנון". וגם חייל ישראלי ראשון, אשר נפגע מפגיעה ישירה של טיל קטיושה.

הכול אפוא מוכן למלחמה. גם כותרות העיתונים משאילות את עצמן מיד למאמץ המלחמתי. "חיילות מברכות את החיילים העולים צפונה", מכריזים ב"ידיעות אחרונות", וראש הממשלה אומר את דברו: "בגין: לישראל זכות להגנה עצמית", ומתחת לצילום של קומנדקר צה"לי מופיע הכיתוב הבא: "צוות שריון עושה את דרכו צפונה במורל גבוה. לאורך הכבישים ליוו תושבי אצבע הגליל במחיאות כפיים את שיירות צה"ל, המשתתפות במבצע שלום הגליל".

גם "מעריב" תורם את חלקו: "לשכת ראש הממשלה הוצפה מברקים מהצפון: 'סלקו הטרור'". אחד החיילים, כאילו להוכיח את הברירה שבמלחמה המתקרבת, מצוטט בדרכו לחזית: "חיכינו לפעולה זו, אנו מוכנים היטב". בימים הראשונים של המלחמה לא מובעת דעה אחת בעיתונים הגדולים המטילה ספק בנחיצות המלחמה. להפך, עמודי הדעות עמוסים ברשימות הנעות בין להט מלחמתי ל"אין ברירה" של השמאל המתון בעל חוש הריח המדויק. או כפי שנכתב ב"מעריב": "רוח של התנדבות נושבת מהעורף לצפון". מכל הדברים שהיו לחיילים שנפצעו בקרב לומר, המילים שעיטרו כותרת עבה אחרת בעיתון היו: "נלחמנו באויב בלתי נראה; צדקת המלחמה למען העם השכיחה הסכנה".

2. העיתונות מתארת את קרבות הגבורה בתוך ימים צה"ל ממלא את יעדי המבצע המקורי, מבצע את אותה חריגה מתוחקרת, ומגדיל את צעדיו בתוך לבנון. אבל העיתונים לא ממש נותנים את דעתם על כך, כולם עסוקים בהתפעלות מההישגים הצבאיים. הכותרת של "ידיעות" ב-10.6.82 פשוט מסבירה לעם את השינויים הקלים בתוכניות: "היעד: לא רק שלום הגליל - אלא טיהור לבנון כולה".

בעמוד השני כותב ד"ר הרצל רוזנבלום ז"ל בטורו המפורסם, תחת הכותרת "מלחמת ששת הימים מס' 2": "אין כל ספק בכך כי מה שהראה בימים ספורים אלה צה"ל אינו רחוק ממה שהוא הראה במלחמת ששת הימים המפוארת..." באותו עמוד מופיעה תמונה מחויכת של אריאל שרון. ההשוואה למלחמת ששת הימים חוזרת גם אצל כותבים אחרים. ב"מעריב" מספר "איש מילואים פצוע למוד קרבות: הלוחמים של היום מעולים מקודמיהם". ו"מפקד היחידה שפרצה אל הציר העוקף את ביירות: 'צנחני צה"ל ניפצו את אגדת הקומנדו הסורי'". ההרמזים מתגבשים לכדי תמונה ברורה עם ציטוט של בגין, שמופיע ב"ידיעות" ב-16.6: "שלום הגליל ריפא העם מטראומת יום הכיפורים", או במילים אחרות, מדובר במלחמה שבין השאר טובה להעלאת המורל, עזבו אתכם מטיפול שורש בבעיית הטרור, בסך הכול היינו צריכים מלחמה שייהרגו בה פחות מ-3,000 חיילים. ניתנת פה גם חצי הוכחה לתזה שלפיה בגין עשה את מלחמת לבנון בשביל "לכפר" על השלום עם מצרים, כאילו רצה לומר: "לא רק מפא"יניקים יודעים להילחם".

3. בבוקסות קטנות - שמות ההרוגים ותחביביהם בין לבין יותר ויותר שטח מוקדש לחיילים ההרוגים. "קובי אלזרע אהב את הטבע והאדמה", "חן שטנר הצוללן שיצא לטיולים בצפון", "יואב דעי - הציורים נותרו על הקיר".

חייו ומותו של כל אחד מתמצים לבוקסה קטנה, חלק מקבלים תמונה. ב-18.6 "מעריב" מודיע: "אבידות צה"ל במבצע 'שלום הגליל': 214 חיילים נפלו ב-11 ימים". מעל הידיעה, בתמונה המתפרשת על כרבע גיליון, רואים כלה וחתן במדי צה"ל. מעליהם כתוב: "אלכס וגילה נישאו בלבנון". שהרי יותר מכול אוהבים אנו את החיים. בייחוד את החיים שלנו.

4. העיתונות מתעלמת מהלבנונים ההרוגים ידיעות על נפגעים לבנונים נעדרות בדרך כלל מן העיתון. אך שלא נטען שהלבנונים לא מקבלים יחס מהעיתונות הישראלית, ב-16.6, והלחימה עוד חמה אז אש, מפרסם "מעריב" מוסף "ראי" מיוחד. כותרתו היא כזו: "לבנון: יישובים, אנשים, דרכים. עדות ודתות", וכולו נראה כמוסף תיירות לכל דבר, כאילו נלקח ממדריך לפיד למזרח התיכון. כולל קורטוב של גזענות לא כל כך

מוצנעת. בעמוד המוקדש לדתות הנפוצות בלבנון מופיעות הכותרות הבאות:

"הנוצרים הם יוצרי לבנון ומקימיה, ודוגלים במדינה עצמאית בגבולות היסטוריים טבעיים. המוסלמים השיעים רואים בלבנון חלק מהעולם הערבי. השיעים - המפגרים בין העדות ורובם מתגוררים בדרום".

גם "ידיעות" אהב לראות את לבנון יותר כאתר תיירותי מאשר שדה קטל. ב-25.6 הוא מבצע את מה שלימים ייוודע כ"פעלול בועז ביסמוט". הכותרת שפותחת את העיתון הולכת כך: "כתב 'ידיעות אחרונות' נכנס בדרכון זר לחלק המכותר של בירת לבנון, ומספר את סיפורו הדרמאטי". כביכול מבצע נועז שנועד להביא לקורא מידע שאינו נגיש לו בדרך כלל. בפועל מדובר בפרויקט יח"צני שנועד בעיקר להלל את גבורתו של הכתב. הכתבה עצמה עוסקת פחות בחייהם הנצורים של תושבי מערב ביירות ויותר בחשיפות מדהימות כמו "כך קיבלתי תעודה המעניקה לי הקלות בתנועה במערב ביירות". הביקור של אורי אבנרי אצל ערפאת, רק כשבוע אחר כך, מעמיד בספק את הצורך של עיתונאי ישראלי בכל התחבולות האלה כדי להגיע למקומות הכמוסים ביותר של האויב.

5. העיתונות יוצרת מצג של הפחדה אפילו בישראל, שבה הצבא הוא נדבך מרכזי בחייהם של רבים, יציאה למלחמה דורשת הצדקה. ביום הפלישה ללבנון מובלטת ב"ידיעות" הכותרת הבאה: "ב-1982 בוצעו 33 ניסיונות פיגוע בארץ וחמישה פיגועים בחו"ל". בראיון מיוחד עם אריאל שרון, במוסף השבת של "מעריב", שכותרתו מבשרת באירוניה בדיעבדית על "תום המבצע", מגלה לנו שר הביטחון כי "מסמך שבידינו מגלה כי המועצה הצבאית של המחבלים החליטה להשמיד את קריית שמונה, דן, שאר יישוב ונהריה וסביבותיה". הידיעה זוכה להבלטה ניכרת בעיתון. המוסף נסגר במעין פוסטר חגיגי ובו תמונות גדולות של משגרי רקטות וכלי נשק אחרים של הלבנונים אשר נפלו שלל בידי צה"ל. מעין קדימון בן 20 לקארין אי: חומר נפץ שכולו מסתכם בפצצת טונה אחת של אף-16 מוצג לראווה כעדות לנחישותם הרצחנית של אויבנו במחיקת נהריה מהמפה.

6. העיתונים מציגים את צה"ל כצבא משחרר הפחדה היא חלק חשוב בתעמולה, לצידה באה ההומניות הבלתי נתפסת של צה"ל - ניסיון להציג את הצבא ככוח משחרר, ולא כובש דווקא. או כמו שניסח זאת צעיר לבנוני ב"מעריב", "עוד לא ראיתי צבא בעולם שחייליו מחלקים סוכריות". העיתונים בקושי מוצאים מילים לתאר את השמחה הגדולה של תושבי לבנון לקראתם. "בכפרי לבנון גוברת האהדה לחיילי צה"ל", "נכבדי נבטייה ביקשו מרב סרן פרחן: אל תניחו למחבלים לשוב", ו"הילד סעידי שב ממחנה הפליטים בביירות לביתו בצידון". כי שיבת פליטים לבתיהם היא אחת האג'נדות החשובות ביותר בתקשורת הישראלית מאז ומתמיד.

ב-15.6 מצוטטים ב"ידיעות אחרונות" חיילים שאומרים: "כאב לנו כשנאלצנו לדרוס מטעי זיתים בשרשראות הטנקים", ובאותו יום מעטר את העמוד הראשון של העיתון צילום גדול של ילדה לבנונית מפוחדת ובידה כיכר לחם. למי שלא מבין את מה שהוא רואה מגיע הסבר: "לחם בצידון. ילדה לבנונית חובקת כיכרות לחם שקיבלה מידי חיילי צה"ל, בחורשה ליד צידון".

מובן שתיאורים אלה אינם מופרכים. היו כאלה ששמחו לקראת צה"ל והיו כאלה שלא. היו גם מן הסתם כאלה שמרוב פחד היו מריעים לכל טנק שחורש את שדותיהם. פסיכולוגיזציה בדינר אולי תגלה גם כי ההצטדקויות המתלהמות של צה"ל וביטאוניו מעידות על רגשות אשם כלשהם. אבל יש הרבה ילדות לבנוניות שזה לא מנחם אותן. כשצה"ל עולה על הבופור השמים נפתחים מעל בכיר המשת"פים: "חדאד הניף דגלו על בופור ואמר: אנחנו כאן בעזרת אלוהים וצה"ל".

7. העיתונות מאשימה את ההסברה כמו היום, גם לפני 20 שנה היו בטוחים בישראל שהבעיה היא לא במציאות, אלא בדרך שבה היא משווקת לעולם. יעקב מרידור מבכה את גורלנו ב"מעריב", 24.6.82: "מתחילת מבצע של"ג הופעלה מערכת שקרים אדירה. כנראה נגזר עלינו שאנו נעלה על אויבנו בכושר הלחימה והם יהיו טובים מאיתנו בכושר התעמולה". גם חיים הרצוג כותב מאמר לא קצר בעמוד הדעות של "ידיעות" על "המחדל ההסברתי". אבל לשיא הגיע עיתון "מעריב" ביום שלאחר הטבח בסברה ושתילה, שגם הוא, דרך אגב, התבצע בסוף השבוע.

ממבט ראשון עושה רושם שהקריקטורה היומית מתאימה את עצמה לטרגדיה: איור מפורט ומבשר רעות של עיי חורבות, ומתוכם עולה מצבה גדולה. אך על המצבה לא מתנוססים שמותיהם של מאות הקורבנות של סוף השבוע, אלא צמד מילות הקסם "ההסברה הישראלית". למות מבושה.

כידוע, מנע צה"ל במשך שעות ארוכות כניסה של עיתונאים למחנות הפליטים בזמן שהפלנגות הנוצריות ביצעו את הטבח. אולי אם היו מחכים עוד כמה שעות היינו מונעים מאיתנו את אי הנעימות ההסברתית הזו.

מעניין לראות גם ציטוט שמופיע ב"מעריב" יום לפני הטבח. הכותרות מבשרות על כניסת צה"ל למערב ביירות וכמובן על השמחה הרבה של התושבים לקראתו. באחת הידיעות כתוב כך: "...אלא שעדיין יש התנגדות וירי במחנות הפליטים סברה ושתילה שבדרך, ומסתובבות בשטח חוליות מחבלים. למקום מובאות יחידות חי"ר המטהרות רגלית ותותחים מתנייעים..." ברור שישנה בעיה. המילה הכי צורמת בקטע היא המילה "מטהרות", מילה שחוזרת על עצמה בעיתונים במהלך המלחמה. יש להניח שנלקחה מהלקסיקון הצה"לי. בכל מקום שצה"ל נכנס אליו הוא "מטהר" את השטח ממחבלים ש"זממו" אי אילו דברים. קשה לנתק את המילים הללו מהמאורעות שבאו אחריהן, ובעיקר "טיהור" מחנות הפליטים.

8. הפרשנים מאשימים את מתנגדי המלחמה בבגידה ביקורת על המלחמה כן מחלחלת לעיתונים. בין לבין יכול להבין מי שפותח עיתון שאולי לא מדובר רק במסע צלב מקודש. אבל הביקורת לעולם לא מופיעה באופן ישיר, אלא תמיד במרומז, כביקורת על ביקורת.

כרגיל, הציטוט המוצלח ביותר, זה שאף מילת פרשנות לא תוסיף לו, הוא של ד"ר הרצל רוזנבלום מ-11.6. תחת הכותרת "הקץ לפניקה" הוא דורש מ"כל כלי התקשורת להירגע". הטקטיקה הנפוצה להשתיק את הביקורת שאינה מובעת היא על ידי החדרת בושה בלב המבקרים על שהם מעזים לבגוד בחיילים המקריבים את חייהם בחזית. "'אנחנו עושים פעולה נכונה', אומר דני ריפין, לוחם, שהיה משוכנע שיסיים את שירותו הצבאי ללא מלחמה. 'הייתי מציע לכל המקטרגים בעורף שיבואו לראות את מצבורי התחמושת האדירים שהמחבלים הכינו'". או "חיילים לח"כים שסיירו בלבנון: 'אנו מתפלצים מההשמצות נגדנו'". כך יוצאים עורכי העיתון ידי חובת ה"אובייקטיביות", ובעצם קוברים מראש כל אפשרות להתנגדות. אנו מוצאים גם דרכי השתקה פחות מעודנות. בטור הדעות של "ידיעות" מ-24.6 כותבת שושנה מנצ'ר תחת הכותרת "ניצרו את האש!": "...רק אנשים ערלי לב או אכולי שנאה עצמית ימסרו בידי כל שונאי ישראל את המתנה הגדולה שהם מייחלים לה - ההישג של 'ויכוח ציבורי' השואב את תולדתו מהלקאה עצמית..."

באותה דרך עקיפה מתנהל הדיון על מספר הנפגעים בצד הלבנוני. כשסוף כל סוף מתחיל לטפטף מידע הוא מופיע כך: "הגזמה ניכרת במספר האזרחים שנהרגו בלבנון" ("מעריב", 17.6). ההגזמה מדברת על 10,000 הרוגים. הכותרת הבאה מופיעה באותו יום: "הצלב האדום בז'נבה: 'אין לסמוך על הצלב האדום בביירות'". לא ניתן אומדן חלופי של מספר ההרוגים. אותו צלב אדום לא אמין מדבר על 600 אלף אנשים שנותרו בלי קורת גג. ב-23.6 "מעריב" כותב: "שוסטק (שר הבריאות דאז, ד"ש) הפריך את דיבת הצלב האדום: בקרבות נהרגו 460 לבנונים ונפצעו 850, חלקם מחבלים... מספר מחוסרי הגג בדרום לבנון הוא רק כ-20 אלף נפש, וצה"ל עוסק עכשיו בשיכונם במבני ציבור".

קשה לקבל נתונים מדויקים על מספר ההרוגים בלבנון, אבל ברור שעד היום שבו הופיע אותו ציטוט של שר הבריאות אלפי אנשים כבר נהרגו בשטח לבנון, רבים מהם אזרחים לא חמושים.

9. בעמודי הדעות כמה שמאלנים צווחנים הביקורת האמיתית היחידה שנראתה באותם ימים בשני העיתונים הגדולים התמקמה בעמודי הדעות. שם כל ביקורת, חריפה ככל שתהיה, היא לא יותר ממס שפתיים של רב קוליות. המציאות נקבעת על ידי כותרות החדשות, שמתארות את המציאות, כמו שהיא כביכול.

את תודעת הקורא הלא ביקורתי מתוות החדשות, שמוצגות כאמת האובייקטיבית, אך בעצם הן נתונות לגחמות העורך והכתב הצבאי, שהם במקרים רבים שלוחה של דובר צה"ל. בעמודי הדעות כל אחד יכול ללהג כאוות נפשו, לאף אחד זה לא ממש משנה. כל אחד חופשי להחליט מה שהוא רוצה במסגרת שטיפת המוח שהוא עובר. ב-17.6 מזהיר אותנו אמנון אברמוביץ' ב"מעריב"

ש"האדמה עוד תרעד", ומוחה נחרצות נגד המלחמה. אז מה? בימים שלאחר מכן הוא זוכה למטח של תגובות. בזה זה נגמר.

התלישות של הכתבים הצבאיים מהמציאות, או יותר נכון החיבור הבלתי אמצעי שלהם למציאות כפי שאנשי הצבא רואים אותה, מקבלת הוכחה חותכת בעמוד הראשון של "מעריב" מ-11.6. יעקב ארז, אז כמו היום הפרשן הצבאי של העיתון, כותב מתחת לכותרת "לא מלחמת התשה": "...לפי כל הסימנים עומדת המלחמה בלבנון להסתיים". מותר לחזור ולקרוא את הנבואה הזאת עוד כמה פעמים. חינם. ארבעה ימים אחר כך, בכותרת קטנה בעמוד האחרון של העיתון, תופיע הכותרת הבאה: "מחבלים פתחו במלחמת גרילה בדרום לבנון".

10. צה"ל ממדר את העיתונות העוינת

ב-14.6 מתאר עמוס קינן את אופי העבודה העיתונאית בלבנון תחת הכותרת "הייתי שבוי של דובר צה"ל", במאמר שהופיע בעמוד הדעות של "ידיעות": "מה אתה רוצה לעשות?

כתבה של צבע ועומק, אמרתי.

מה זה צבע ועומק, שאל.

זה ביטוי מהמקצוע שלנו, אמרתי, מקצוע העיתונות.

אה, אמר קצין, מקצוע העיתונות.

המשכנו הלאה, הוא לא הרשה לעצור לצילומים. תצלם בתנועה, אמר איש מקצוע העיתונות. צילמתי בתנועה, דיברתי בגניבה, אבל הואיל והרשו לי להתרשם, התרשמתי. והרי התרשמותי: צבא אינו נמדד באופן שבו קצין חכם מבצע את ההוראות שניתנו לו. צבא נמדד רק בדרך אחת: כיצד יפרש קצין לא חכם את ההוראות. צה"ל אינו צבא טיפש כלל וכלל. ואם הוא נותן לקצין לא חכם הוראות שקצין לא חכם יכול לפרשן כסתימת פיה של העיתונות, מותר להניח שזו כוונתו האמיתית".

אפשר להבין למה צה"ל רוצה שעיתונאים יראו דבר מסוים. צריך לשאול, אז כמו היום, למה רוב רובם של העיתונאים מסתפקים בכך. אורי אבנרי כותב ב"העולם הזה" ב-23.6: "...במלחמה זו הופעלה שיטה זו כלפי כל אמצעי התקשורת. שרון ניתק אותם מן העטינים, והשאיר להם רק עטין אחד, שהפיק להם נוזל מפוקפק מאוד. כלפי העיתונות הישראלית זאת הייתה שיטה יעילה מאוד. כלי התקשורת המקומיים גויסו למאמץ של אריק, כטוראים ביחידת שדה..."

קשה שלא להאמין לתיאור הזה. אגב, אחד העיתונאים שהיו מושאי הביקורת הראשיים של אבנרי היה ראש "השולחן" (כך במקור) הצבאי של הטלוויזיה, רון בן-ישי. הוא מתואר מוסר פרטים חלקיים מתוך שטח לבנון כשהוא לבוש ב... מדי צה"ל.

11. העיתונות מאוהבת באריק שרון

ואם חשבתם שהיום, בתום שנה לכהונתו, אריאל "אריק" שרון הוא מנהיג פופולרי, שימו לב לאיזו תמיכה הוא זוכה כשהוא מנצח על התכתשויות גדולות באמת. את המילים הבאות כתב דב גולדשטיין ב-18.6: "אתמול בצהריים, בלשכתו בתל אביב, קרן שר הביטחון הרבה אמונה. לא זחיחות דעת, לא קהות חושים, המחסנת את בעליה מפני לבטים וחששות וחובת הזהירות. אני יודע:

אם אני מעז לומר כי אריק שרון הוא עתה בשיא כושרו..." ומחזק אותו ישעיהו בן-פורת: "...עז הרצון לומר כמה מילים טובות לשתיים מן הנפשות הפועלות בשטח, שלכל הדעות מילאו תפקיד מרכזי, אולי מכריע, במה שהצטייר כבר עכשיו לא עוד כ'מבצע שלום הגליל', אלא כפי שאולי ייחרת בהיסטוריה כ'מלחמת לבנון': שר הביטחון אריק שרון והרמטכ"ל רפאל איתן..."

תודה אריק.

12. איך שכחנו את לבנון?

"איפה העיתון? השעה שש בבוקר. אני בתוככי הגיהנום. חדשות פירושן לקרוא, לא לשמוע. המציאות אינה לגמרי מציאות בטרם יירשמו מוצאותיה. אני מכיר מומחה אחד לענייני ישראלים שאינו חדל להכחיש את ה'שמועות' האומרות כי ביירות נצורה, משום שהוא אינו קורא את האמת אלא אם כן היא רשומה בעברית, וכיוון שהעיתונים הישראליים לא הגיעו לידיו הוא אינו מכיר בעובדה כי ביירות במצור. אינני משתטה, הרי עיתון בוקר הוא התמכרות. איפה העיתון?"

(מחמוד דרוויש, מתוך הספר "זכר לשכחה" כותרת משנה - "הזמן: ביירות; המקום: אוגוסט") שאלתי חבר, יהודי, כמה חיילים מתו בלבנון מאז שצה"ל יצא מביירות ב-1985. הוא ענה לי בקור רוח מצמרר: "תעשה חישוב של 25 חיילים לשנה, זה הממוצע, אם אני לא טועה". הוא לא טועה. 25 כפול 15 שנה פלוס 600 הרוגים בשלוש השנים הראשונות של המלחמה זה בערך אלף ביוגרפיות קצרצרות בעמודי השכול של העיתונים. בצד הלבנוני מדובר בהרבה יותר, כמה אלפים טובים. בשנתיים האחרונות הנתון הסטטיסטי השתנה באופן קיצוני, אבל לבנון נשכחה כמעט כליל.

כאילו לא היינו שם. ולמרות שחלק גדול מהפוליטיקאים והעיתונאים ששירתו אותנו אז עושים זאת היום, אף אחד לא ממש נתן את הדין על מה שקרה שם.

בתוכנית האחרונה של "פוליטיקה", בהנחייתו של חיית האקטואליה דן מרגלית, התארחה מתיישבת צעירה, כלומר מתנחלת, שלאחר שהפאנל והקהל סיימו למחוא כף פטריוטית לשוטר שחיסל את מבצע הפיגוע בירושלים (כולל חברת הכנסת ממרצ נעמי חזן), דיברה על אריק שרון הנחמד והאחראי, שלא נותנים לו לפעול כמו שצריך, וש"כל הזמן מזכירים לו את לבנון".

באותו זמן עסקתי בהכנת כתבה זו, ואולי בגלל זה קפצתי ממקומי והושטתי יד למסך בבהלה, כשברצוני לחדור מבעד למסכת התדרים והאלקטרונים ולומר לאותה בחורה: "נערתי המתיישבת, לא סתם מזכירים לו את לבנון. מלחמת לבנון היא משהו שיש לזכור ולהזכירו, מפני שקרו שם דברים נוראים ואיומים, וכדאי אולי לחשוב פעמיים לפני שחוזרים על אותן טעויות".

במאי 2000 יוצא צה"ל מרוב השטח בדרום לבנון. כמה חודשים אחר כך שולח "מעריב" את אלדד בק לדרום לבנון לעשות כתבה של צבע ועומק. בק חוזר עם סיפורים קשים על רציחות וגירושים ומאסרים ועינויים שעשו חיילי צד"ל, שפעלו בחסות צה"ל, שפעל בחסות ממשלות ישראל, שפעלו בחסות כלי התקשורת הפופולריים.

לא נעים לייחס כוונות זדון של ממש לקברניטי העיתונים, הרי גם הם בסופו של דבר עושים מילואים, אכפת להם מהמדינה, וסביר להניח שאם היו יודעים מראש את תוצאותיה העגומות של המלחמה בלבנון היו עושים יותר כדי לנסות למנוע אותה. אבל אז כמו היום, התקשורת המרכזית, מדן מרגלית ב"פוליטיקה" ועד רון בן-ישי על שולחן הביטחון של החדשות, מעדיפה להינשא על זרם המאורעות ולא לעצור שנייה ולנסות להבין מה עומד מאחורי הדברים. מה רואים כשמגרדים רק טיפה את פני השטח כמו שהם רואים אותו. יש כאלה שאומרים שזה מוכר עיתונים. אף אחד לא ממש מנסה משהו אחר.