ירידה בביקוש לדירות מגורים בלוס אנג'לס וסביבותיה בשנת 2001

משקיעים שרכשו בנייני דירות במחוז לוס אנג'לס שילמו ב-2001 בממוצע 67,861 דולר ליחידת דיור, בהשוואה ל-64,271 דולר ליחידת דיור בשנת 2000. במחוז אורנג' היוקרתי התייקר מחיר יחידת דיור ב-3,000 דולר ל-83,514 דולר, ובמחוזות המזרחיים הנידחים יותר, סן ברנרדינו וריברסייד, עלה מחיר כל יחידת דיור ב-7,300 דולר ל-50,137 דולר.

בעלי נכסים לא מעטים מעדיפים כיום לשבת על הנכס ולהסתפק בתזרים מזומנים קבוע מהשכרת הנכסים, מאשר למכור אותו ולגרוף רווח נאה ומהיר יחסית. המדיניות הזו הופכת כל נכס המגיע לשוק לאטרקטיבי ביותר ומתמודדים עליו מספר קונים.

יש בין הקונים גם לא מעט הסבורים שראוי כעת לרכוש בתים ישנים (Class B), להשקיע בשיפוצם ולמכור אותם ברווח לגופים מוסדיים, כמו קרנות פנסיה וחברות ביטוח ו-REIT (קרנות נדל"ן ציבוריות) המסתערים על נכסים מודרניים וכאלה המוגדרים כ-Class A.

הביקוש לדירות כאמור גבוה למדי בלוס אנג'לס וסביבותיה, אם כי הביקוש לדירות יוקרה במערב היוקרתי של העיר, בעלויות של 2,000 דולר ומעלה (לדירת חדר שינה אחד), ירד משמעותית, מאז קריסת חברות הדוט קום. גם הטבות שונות כמו חודש שכירות חינם אינן מקהילות די שוכרים לבניינים היוקרתיים והיקרים הללו.

להיפך. כעת ניכרת תנועה של דיירים מהבניינים היוקרתיים אל דירות בשכר דירה מתון יותר של עד 1,000 דולר לחודש לדירת חדר שינה אחד. בנכסים הללו זכאים הבעלים לייקר את שכר הדירה ב-5% בשנה, ו-12%-15% אם הדייר הקודם עוזב והדירה מתפנה.