אדונים ומשרתים נוסח הוליווד

עוד ידובר על המהפכה הקטנה שחולל האיש הזה - הוא האחראי לשינוי בשיטת ההקלטה, ולהפיכתה של בימת הצילומים לאולפן סאונד רב-ערוצי, שמאפשר לשחקנים רבים לדבר ולהתנועע בו-זמנית, ללא המגבלות שהכתיב האולפן המסורתי. העניין הטכני הזה, הפעוט לכאורה, הוא פרט מרכזי במהפך הפואטי שחולל אלטמן.

אלטמן הוא יוצר חסר-סנטימנטים וסאטיריקן גדול, המבצע ניתוחים ללא הרדמה למיתולוגיה האמריקנית, זו שמופיעה באיקונוגרפיה הקולנועית שהוליווד אינה חדלה לייצר. הוא מבצע את ניתוחיו בשנינות רבה, אבל לא תמיד הניתוח מצליח. כלומר, החולים שלו - שהם המיתוסים שאמריקה בראה לעצמה - מתים על שולחן הניתוחים.

במסלול יצירתו ניכרת מגמה חסרת-פניות וחסרת-מעצורים. אלטמן מפרק באובססיביות את הז'אנרים שהוליווד כל-כך אוהבת, כדי לדלות מתוכם את המיתוס ולפרק אותו, כמו חבלן המפרק פצצה מתקתקת.

"פארק גוספורד" שונה לכאורה, משום שאלטמן פנה בו לעבר בריטניה. זוהי יציאתו השנייה מאמריקה. הקודמת היתה כאשר נענה לבקשת ההולנדים לביים את "וינסנט ותאו", על ואן-גוך ואחיו, סרט שהיה חריג במכלול יצירתו.

"גוספורד" אומנם שונה במיקומו, אבל גם פה נשאר אלטמן נאמן לסגנונו הייחודי. הוא תמיד במאי של קבוצה, אף פעם לא של דמות אחת. וגם כשישנה כזו, כמו ב"שלום לנצח", הוא ממקם אותה במרחב סינמסקופי, במטרה לבחון אותה על רקע חברתי רחב ככל האפשר.

אחרי שטיפל בסרט המלחמה ב"מאש" ופירק אותו; בסרט המוזיקלי ב"נאשוויל"; בהוליווד, באנימציה, בסרטי נשים, בשירותי הבריאות, בהיסטוריה, בבתי-ההבראה, ובמה לא - ותמיד לאור הז'אנרים ההוליוודיים שצומחים מתוך נושאים אלה - אחרי כל זאת הוא פונה לטפל באופן שבו הוליווד הפנימה את הדרמה הוויקטוריאנית.

כדי להשיג מטרה זו, הוא אינו פונה לעיבוד של יצירה ספרותית, אלא מספר סיפור על-פי רעיון שלו ושל השחקן בוב בלאבן. ובמקום המאה ה-19 או ראשית המאה העשרים, הוא מתמקם בראשית שנות השלושים, שבהן האימפריה הבריטית מתחילה לחוש את האדמה זעה תחת רגליה, עשורים אחדים לפני קריסתה.

זה איננו מבט היסטורי. אלטמן מביט בתקופה באמצעות הקולנוע, שעיצב אותה בדרכו, ובמיוחד באמצעות סיפורים נוסח שרלוק הולמס או אגאתה כריסטי. כמה אנגלי.

מייקל גמבון הוא בעל אחוזת גוספורד, אריסטוקרט שקנה את תוארו באמצעים כלכליים לא ממש חוקיים. הוא אימץ את גינוניה של החברה הגבוהה באותו דקורום שהפך עם הזמן למגוחך - דרך סרטי המלמלה והתחרה שהוליווד ואנגליה הנפיקו בעשרות.

גמבון שנוא על כולם, כולל על אשתו (כריסטין סקוט תומאס), אבל כאשר הוא מזמין למסיבת-ציד אנשים חשובים משמנה וסולתה של האצולה המקומית, איש אינו מעז לסרב. לכל אחד מהם יש גם מניע מנומק היטב לשנאתו כלפי המארח.

בין האדונים והמשרתים מתרוצץ גם הקולנוע: אחד האורחים הוא אייוור נובלו - מחזאי אנגלי, שחקן תיאטרון, זמר וכוכב, שהופיע גם בסרטים הוליוודיים. הוא הרשים בגרסה האילמת של הסרט "הדייר", שהיצ'קוק ביים ב-1926. אבל כאן מכוון הלעג דווקא לגרסה המדברת של אותו סרט, שגם בה הופיע נובלו (אם כי לא עם היצ'קוק).

דמותו של נובלו זה, האותנטית היחידה מן התקופה שברקע הסרט, מגלמת בתוכה את בריטניה ואת אמריקה - הן את הגינונים האנגליים והן את הוליווד, זו שממתינה מן הצד, כעוף טורף, לרגע שבו ימות מישהו וגווייתו תהפוך לארוחת גורמה.

אל נובלו מצטרף מפיק יהודי בשם וסרמן (בוב בלאבן), דמות פיקטיבית המבוססת על דמויותיהם של מפיקים יהודים רבים, מאלה שמילאו מאז ומתמיד את הוליווד. הוא נוכח במקום משום שבכוונתו להפיק עוד סרט בסדרת סרטי צ'ארלי צ'אן, בלש ממוצא סיני שהוא גלגול עממי מאוד של גיבוריה של אגאתה כריסטי.

בין לבין מגיע הרגע הדרמטי, שבו המארח הופך לגווייה. כמצופה מהז'אנר הזה, כולם אשמים. וגם אם נמצא בסופו של דבר הרוצח האמיתי, הם נותרים עם רגשי אשמה, שיטרידו את מנוחתם עד ל... מסיבת-הציד הבאה, בעוד כשבוע.

אלטמן לא שונא את גיבוריו. אבל הוא גם אינו חומל עליהם, אפילו לא על המשרתים. המבט הקר והמפוכח שלו מותיר אותם מחוץ למשחק, והופך גם את הסרט לתרגיל וירטואוזי של במאי גדול; סרט קר כמוהו, שדוחה במכוון הצדה כל רגש.

זהו אתגר לא קטן לצופה, אלא אם מדובר בצופה נאמן, שמכיר את עבודותיו של אלטמן, מוקיר את כישרונו וסגנונו, ומוכן להתמסר לחגיגה קולנועית, עם מיטב שחקניה של אנגליה.

כולם כאן. בנוסף לאלה שציינו למעלה, מופיעים גם ג'רמי נורתאם, דרק ג'קובי, אלאן בייטס, אמילי ווטסון, סטיבן פריי, ריאן פיליפה האמריקני, ועוד פרצופים מוכרים, שממלאים את המסכים האמריקני והאנגלי זה שנים רבות.

פארק גוספורד. במאי: רוברט אלטמן. עם: מגי סמית, מייקל גמבון, הלן מירן