זהו הנטל המוטל על המדינה בבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה?
ביהמ"ש העליון דוחה את פרשנותו של ביהמ"ש המחוזי, שלפיה נקודת המוצא היא שיש
להרוס כל מבנה בלתי חוקי, אלא אם המחזיק יראה טעם טוב שלא לעשות כן. ביהמ"ש
העליון - באמצו את פרשנות ביהמ"ש לעניינים מקומיים - קובע, כי על המדינה הנטל
להוכיח שיש הצדקה ליתן צו הריסה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב.
לבית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון הוגשה בקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון
והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), שעניינו הריסה ללא הרשעה. העבודות
בוצעו בקומת הקרקע במקרקעין שבהם מחזיק ומשתמש זאב ניקר (להלן: "המערער").
המערער סגר בקיר בלוקים, ללא היתר, לפני למעלה מ-20 שנה, קומת עמודים מפולשת.
בקיר, שאורכו 10 מטרים, הותקנו דלת ושני חלונות. בית המשפט לעניינים מקומיים
(השופט ברוך) דחה את הבקשה למתן צו הריסה. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי בת"א
(הרכב השופטים: ברלינר, המר ושטופמן), וזה קיבל את הערעור, והורה על מתן צו
הריסה.
על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. המדינה הסכימה למתן
רשות ערעור. פסק הדין בביהמ"ש העליון ניתן מפי השופטת מרים נאור, בהסכמת השופטות
שטרסברג-כהן ופרוקצ'יה.
שתי הערכאות הסתמכו על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 3490/97 יצחק נ'
הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד נב (1) 136 (להלן: "פרשת יצחק"),
אך הגיעו לתוצאות שונות.
כל שנטען בבקשה המקורית שהוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים ובתצהיר הנלווה
אליה היה, שהקיר נבנה ללא היתר, ועל כן התבקשה הריסתו. אחרי הגשת הבקשה המקורית
ניתן, ביום 3.2.98, פסק הדין בעניין יצחק. ביום 1.6.98 הוגשה בקשה מתוקנת שכללה
נימוק חדש, ולפיו הקיר מסוכן. נימוק זה נתמך בתצהירה של המהנדסת ברקוביץ'.
בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה למתן צו הריסה, וציין בהחלטתו, כי
לבית המשפט שיקול דעת אם להיעתר לבקשה לפי סעיף 212 לחוק, בשים לב למכלול הנתונים
שמובאים בפניו. עוד קבע בהחלטתו, כי על התביעה להוכיח קיומם של שיקולים ציבוריים
חשובים להריסה, ואלו מעומתים עם השיקולים שמעלה המתנגד לצו. לאחר שדחה את קביעתה
של המהנדסת, שטענה כי טעמי בטיחות מחייבים את הריסת המבנה - דחה ביהמ"ש את
הבקשה לצו הריסה.
בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את הערעור, וקבע, כי עצם העובדה שמדובר במבנה
שהוקם שלא כחוק מהווה עניין ציבורי חשוב ויש אינטרס בהריסתו, כדי שחוטא לא
יצא נשכר ולא תשרור אנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבנייה. עוד עמד בית המשפט
המחוזי על העובדה שהמערער לא ניסה לקבל היתר (אף שהדיון נדחה לשם כך, בשל שיקולי
עלות, וקבע כי יש אינטרס ציבורי בתשלום אגרות בנייה והיטל השבחה, אם הוא חל)
עבור אחוזי הבנייה הנוספים הכלולים בשטח הבנייה. מפי המערער לא נשמע כל נימוק
מדוע לא ניסה לבקש היתר. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום להתיר המשך קיומה
של בנייה ללא היתר.
השופטת נאור קובעת, כי השוני בין גישת בית המשפט לעניינים מקומיים לבין גישת
בית המשפט המחוזי בענייננו הוא בשאלה מהי נקודת המוצא בבקשה לצו הריסה לפי
סעיף 212 לחוק. נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היא, שיש להרוס מבנה משנמצא
כי נבנה שלא כחוק, אלא אם יראו המחזיק בו או בעליו טעם טוב שלא לעשות כן. לשיטתו
של בית המשפט לעניינים מקומיים, נקודת המוצא היא, כי על המדינה - מבקשת הצו
- להראות טעם לכאורה לביצוע ההריסה. אם כך תעשה, על המתנגד להראות טעם מדוע
בכל זאת לא תבוצע ההריסה.
בשאלה היכן "נקודת המוצא" לגבי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, אמר בית משפט העליון
את דברו בפרשת יצחק:
"כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה
של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, והכלל שקבע בית משפט השלום כנקודת מוצא למתן
צו ההריסה במקרה דנן - 'אכן בדרך כלל בניין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס' -
כוחו יפה בעניין זה.
"ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון
- שונים פני הדברים. בעניין זה אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים
המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה
ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה
האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי
'העניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד".
השופטת נאור מסכימה לדברים אלה. לעניין סעיף 212 - להבדיל מסעיף 205 לחוק -
לא די למדינה להראות כי הבנייה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה.
למתנגד לצו לפי סעיף 212 האפשרות להראות מדוע לא מוצדק להרוס את המבנה, ובית
המשפט מכריע. לא בכדי תיקנה המדינה את בקשתה בבית המשפט לעניינים מקומיים לאחר
פסק הדין בעניין יצחק; אלא שהאחרון לא היה מוכן לקבוע על יסוד חוות דעתה של
המהנדסת ברקוביץ', שהמבנה מסוכן הוא.
ואולם, ראוי להדגיש: לעתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות
המקרה ונטל ההוכחה המוטל על המדינה קל מאוד. כך, למשל, בע"פ (ב"ש) 271/75 טייב
נ' מ"י, פ"מ תשל"ו(2)291, ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה
ללא היתר, שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל. בע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל
נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מחוז ת"א פ"מ ע"ב 68 הוצא צו הריסה למבנה
שהוקם שלא כדין, שעמד בניגוד מוחלט לתוכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו
של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צוין שם, כי אין שמץ סיכוי שאי
פעם יינתן היתר.
ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות, בהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה
הצדקה להריסה הוא קל מאוד. ואולם, בענייננו המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבנייה
ישנה בלתי חוקית. ניסיונה לטעון, כי המבנה מסוכן התבסס רק על כך שמדובר בבנייה
לא חוקית, ולא על בדיקה קונקרטית. הערכאה הראשונה לא קיבלה, בנסיבות אלה, שמדובר
במבנה מסוכן. ככל שעולה מהראיות, המבנה איננו פוגע בצד ג' כלשהו, ואינו מהווה
מטרד למאן דהוא. הקיר הוא בתחום קווי הבניין. המערער מצדו עמד על כך שמדובר
בחדרה של בתו שנספתה לפני כ-10 שנים, ועל כך שנכדיו עושים שימוש בחדר זה. ככל
הנראה חויב המערער בארנונה על מלוא השטח. על יסוד קביעותיו של בית משפט זה
בעניין יצחק קובעת השופטת נאור, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של
בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום.
כדי להסיר כל ספק קובעת השופטת נאור, כי הימנעות ממתן צו הריסה לפי סעיף 212
איננה שקולה למתן היתר. אם יסתבר בעתיד כי הקיר מסוכן, או יתגלה נתון נוסף,
כגון פגיעה באחוזי בנייה של שכנים, או כל נתון אחר "המצדיק" צו הריסה - אין
מניעה להגשת בקשה חדשה למתן הצו.
התוצאה הסופית: הערעור התקבל, הבקשה למתן צו הריסה נדחתה.
רע"פ 124/01 ביהמ"ש העליון, השופטות: שטרסברג-כהן, פרוקצ'יה, נאור.
בשם המערער: עו"ד שלמון.
בשם המדינה: עו"ד קושן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
