לא הבנתי על מה חתמתי

על מי שחותם על מסמך ובו ויתור על זכותו, מוטל נטל הוכחה מיוחד להוכיח כי לא הבין את משמעות המסמך

דיני חוזים במדינת ישראל נשלטים לפי עקרון על של קיום ואכיפת הסכמים, כשעקרון זה הינו בסדר עדיפות ראשון לפני אופציית ביטול ההסכם. לפי חוק החוזים, אם החוזה ניתן לפירושים שונים, על בית המשפט להעדיף את הפירוש שתומך באכיפת החוזה.

אחת מהעילות לפיהן ניתן להתנער מהתוצאות של ההסכם הינה עילת "טעות". סעיף 14 לחוק החוזים קובע, בין היתר, כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".

יודגש, כי אם הטעות היא כזו שצד שני לא ידע או לא היה עליו לדעת, זכות הביטול אינה אוטומטית אלא מסורה לבית המשפט לשיקול דעתו. במסגרת טענת טעות, לא פעם "הטועה" טוען, כי בכלל לא הבין את המשמעות של המסמך שעליו חתם, ועל כן לדעתו המסמך הינו בבחינת "לא נעשה דבר" FACTUM NONEST.

לאחרונה נדרש בית משפט השלום בת"א לשאלה זו בהתמודדות בין בנק לבין אשתו של הלווה, אשר חתמה על מסמכי ויתור לטובת הבנק, עת הבנק ביקש לרשום משכנתא לטובתו בגין הלוואה שהבעל קיבל. העניין נידון בפני השופטת רות רונן בת.א 057324/99 שרה לויאן נ' בנק כרמל למשכנתאות בע"מ ואח'. בעניין בנק כרמל, התובעת נשואה לנתבע 2, כשזה האחרון בעלים רשום של מלוא הזכויות בדירת בני הזוג. בשנת 1994 הבעל לווה כסף מבנק אחר (שבנק כרמל למשכנתאות הינו חלופו) לעסקיו. הבנק, מטעמי זהירות, החתים את התובעת על מסמך ויתור, אשר לפיו התובעת אישרה, כי לא תתנגד למימוש הנכס אם וכאשר הבנק ייאלץ לעשות זאת עקב הפרת תנאי המשכנתא מטעם בעלה.

המסמך אושר ואומת על-ידי עורך דין מטעם התובעת, אך היא טענה כי לא הבינה את המשמעות של המסמך. כמו כן התובעת טענה, כי לא ידעה שהמדובר במשכנתא גדולה מסכום שהיא סברה, וכי המסמך נחתם סמוך לאחר לידה ובשעות מאוחרות של הלילה. כמו-כן התובעת טענה, כי בהיותה אשתו של הלווה זכויותיה גוברות על הבנק, וכי הבנק פעל בחוסר תום לב בהחתימו את התובעת על מסמך ויתור וביודעו, כי לתובעת זכויות בדירה.

השופטת רונן דחתה את התביעה בקובעה, כי הבנק פעל לאורך כל הדרך בתום לב ובזהירות הראויה. לעניין התחרות בין הבנק לבין התובעת, השופטת רונן קבעה, כי הבנק רשם את המשכנתא לטובתו במרשם המקרקעין ועל כל הזכויות של הבעל בדירה תוך שקיבל הסכמה בכתב של התובעת.

את תום הלב של הבנק בית המשפט הסיק מכך, ש"אין סיבה לשלול את ההנחה כי הבנק האמין שרישום הבעלות בדירה ברשם המקרקעין משקף נכונה את הזכויות בדירה, וודאי שאין סיבה לשלול את ההנחה כי הבנק האמין, לאור מסמך הוויתור, כי האשה נתנה הסכמתה למשכנתא. זאת משום שהבנק מסר את מסמך הוויתור לידי עוה"ד שייצג את משפחת לויאן, על מנת שהוא יחתים על גביו את התובעת".

לעניין הטענה, כי התובעת לא הבינה את המסמך, השופטת רונן קבעה, כי הפסיקה בעניין זה די מקשה עם הטוען טענת "אפסות" של מסמך. השופטת רונן קובעת, כי העובדות מעידות על אחד משני המצבים: או שהאישה חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מסמך לפי שיקול דעתו, או שנהגה ברשלנות, ובשני המצבים נשללת ממנה טענת "האפסות" של המסמך.

בעניין זה השופטת רונן מסתמכת על תקדימי העבר בבית המשפט העליון, כגון בפרשה המפורסמת של ע.א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים, שם נפסק, כי טענת "לא נעשה דבר" מתייחסת רק למצב בו הונע החותם לחשוב, כי המסמך עליו הוא חתם הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר.

עניין נוסף אשר הביא את בית המשפט לפסוק לדחיית התביעה היתה עדותו של עורך הדין של התובעת, אשר העיד, כי אמנם הסביר את מהות המסמך בעת שהחתים את התובעת. לפי הדין, על עורך דין המאמת חתימת מי שחותם על מסמך משפטי בנוגע למקרקעין, לאשר כי אמנם הסביר את המהות המשפטית של הפעולה לחותם, וכי "שוכנע" כי החותם הבין את משמעות המשפטית של המסמך. בלי אימות חתימה כזו, המסמך לא יהיה קביל לפחות בלשכות רישום מקרקעין וידבק לו פגם כלשהו.

השופטת רונן קבעה, כי אין לה סיבה שלא להאמין לעדות של עורך הדין, אשר "לא היה לו כל אינטרס שהוא לומר דבר שקר לתובעת או להעלים ממנה את האמת".

יש בפסק דין זה כדי להאיר את עיני הבריות, באשר לא פעם וכדבר שבשגרה, מי שרוצה להתנער מההסכם שהוא חתם טוען טענת חוסר הבנה. לעיתים טענה זו נשמעת גם מפי אנשים משכילים, אשר לגביהם בית המשפט מביע את תדהמתו לאור מעמדו והשכלתו של הטוען טענה זו, ובמקרים אלו בית המשפט עוד יותר מקשה עם הטוען. מכאן יש להסיק, כי רק מקום שהטוען מצליח להוכיח מעין בורות של ממש או אי התמצאות בענייני העולם המודרני, או לעיתים אי הבנת השפה שבה נכתב המסמך, יעלה בידו להתנער מהמסמך.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.

צרו איתנו קשר *5988