לא רק יצחק יעקב, אלא גם ידיעות אחרונות עמד להיות מואשם בריגול

ביום רביעי, 22 במרס 2001, קיים בית-הספר למינהל ציבורי של אוניברסיטת תל-אביב דיון ציבורי בנושאי ביטחון ותקשורת. הדיון הובל על-ידי ד"ר גד ברזילי, שאירח אנשי מקצוע שהציגו מניסיונם העשיר בתחום. בפאנל, שעסק במתח המתעורר בין ערכים דמוקרטיים מקובלים להוצאת צווי איסור פרסום, התדיינו העיתונאים דן מרגלית, שהיה אז איש עיתון "הארץ" והעורך הראשי של קבוצת אפיק-רום שהתמודדה על הערוץ המסחרי החדש בטלוויזיה; רונן ברגמן מידיעות אחרונות, שהיה קשור לאפיק-רום ואף ערך בעבורה כתבות-פיילוט שיועדו לתוכנית תחקירים יוקרתית שעמד להגיש; הצנזורית עו"ד רחל דולב, שנכנסה לתפקידה חודשים אחדים קודם-לכן; והד"ר אבנר כהן, החוקר את מדיניות הגרעין של ישראל ממקום מושבו באמריקה. כהן מנהל את מחקריו תוך עימותים בלתי פוסקים עם הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, המלמ"ב, יחיאל חורב. כהן שהה בארץ, בין השאר, בשל זימונו לחקירה על-ידי המשטרה והמלמ"ב.

מרגלית טיפל במהלך הקריירה שלו באין-ספור סיפורים ביטחוניים רגישים. אחד מהם עמד להתפוצץ בתוך שבועות אחדים בדרמה גדולה. אולם הוא לא דמיין בחלומותיו השחורים ביותר את ההסתבכות הצפויה. כמוהו גם ברגמן. כמותם המעורבים האחרים בפרשה.

בדיון שהתפתח באוניברסיטה ביקש ברגמן לספר על התנגשותו הקודמת עם מערכת הביטחון, ערב ראש-השנה שחלף. ברגמן עמד לפרסם אז כתבה ביקורתית על מערכת הביטחון בפרשת נחום מנבר, תוך חשיפת פרטים חדשים על מעורבותו של מנבר בניסיונות לאתר את הנווט הנעדר רון ארד. הכתבה הוגשה לצנזורה, ומשאושרה לפרסום הודפסה במוסף 7 ימים של ידיעות. סיפורו של ברגמן היה אמור להיות הסקופ של ידיעות לחג; אלא שלאחר שהעיתון כבר הודפס, התברר כי בית-המשפט נעתר לבקשתם של ראש מוסד אפרים הלוי ועו"ד דבורה חן מפרקליטות המדינה, והורה לעצור את הפצת הכתבה לקהל הרחב. אולם עשרות אלפי חוברות-חג כבר יצאו לפריפריה והיה קשה לעצור את הגלגל. ידיעות אחרונות שכר אז כ-300 עולים חדשים ממרכז קליטה בבת-ים, כדי שיגזרו, במספריים, את הכתבה ממאות אלפי החוברות שנותרו במחסניו במרכז הארץ.

מאליו ברור כי 300 גזרנים לא הצליחו לכבות את הבערה שהפרשה הציתה. הסיפור נודע ברבים, הופץ באינטרנט וצוטט בחו"ל. ההערכה שהגישו אנשי העיתון לבית-המשפט כי עצם העיסוק בנושא רק יגביר את פרסומה התגשמה. הפרקליטות דרשה להטיל קנס ומעצר על אנשי העיתון שביזו את בית-המשפט בתגובתם להוראותיו. חצי שנה אחר-כך החליט השופט ניסים ישעיה כי אין ממש בטענות הפרקליטות, וקבע כי ההליך כולו היה מוטעה בבסיסו.

בשני משפטים סתומים העיר ברגמן בתום דבריו כי אירועים חמורים, באותו הקשר ממש, מתרחשים בעצם כינוס הדיון. פניהם של כמה משתתפים, מהקהל ומהמרצים, שהיו שותפי-סוד לאותם אירועים הרצינו באחת.

יצחק יעקב נענה במפתיע לבקשה להתראיין - אולם מתנה זאת באישור צנזורה לפני פרסום

כשבוע לפני מועד הדיון שערכה אוניברסיטת תל-אביב, ב-14 במרס, הגישה מערכת ידיעות אחרונות כתבה אחרת של ברגמן לצנזורה. בלב הכתבה עמד ראיון ראשון עם אחד האישים המרתקים שפעלו במערכת הביטחון הישראלית לדורותיה. תת-אלוף מיל' יצחק יעקב, יצה, סיפר לברגמן על חוויותיו כאחד השותפים להקמת התעשיות הביטחוניות המתקדמות בישראל, מאז שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70.

שמו של יצה התאדה מהתודעה המקומית לפני שנים רבות. כשהשתחרר מצה"ל, ערב מלחמת יום הכיפורים, מונה למדען הראשי של משרד המסחר והתעשייה והמשיך לטפח את ניצני ההיי-טק המקומי, עד שהיה למה שהיה. יצה היה מעורב כיועץ/מסייע/משקיע בחברות כמו סאיטקס, אפרת (קומברס) וטלדטה. הצנזורית דולב הודיעה לעיתון כי הכתבה כולה פסולה לפרסום. גם החלקים האזרחיים - שתיעדו את הקמת אגודת הצלילה בישראל כמו-גם חוויותיו מבית-הספר העממי, שבו למד עם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין - נפסלו. הסיפור כולו עמד להיאסף אל החור השחור של הקריה בתל-אביב.

ההחלטה היתה מבהילה. הסיפור המקורי הקיף כ-7,500 מילה אבל כמחציתן היו רק צבע ואופי שנועדו לאייר את דמותו של האיש בן ה-75, שזו הפעם הראשונה שסיפר על פרשת חייו הסוערת, הלוא-היא פרשת הדור כולו. ברגמן לא היה העיתונאי הראשון שניסה לראיין את יצה. באמצע שנות ה-90, למשל, ניסה העיתונאי רמי רוזן לראיינו בעבור מוסף הארץ. יצה סירב.

- מדוע נענה לפנייתו של ברגמן?

זו אחת השאלות שמשרד הביטחון עסק בהן במטרה להפיק לקחים - מדוע הסכים יצה לדבר? אולי משום הגיל, ואולי קשיי הבריאות, אולי הבייבי-פייס של ברגמן, ואולי, כפי שבית-המשפט תיאר זאת בפסק-הדין שפרסם, יצה ערך כמה בירורים טלפוניים עם יודעי-דבר בישראל.

ידיד משותף המליץ על ברגמן בפניו, וברגמן התחייב, בכתב, להציג את הראיון בטרם יפורסם, ולאפשר ליצה לתקן ציטוטים שירשום מפיו. עוד התחייב ברגמן לקבל את אישור הצנזורה לפרסום הכתבה. בפסק-הדין שפורסם לפני כשבועיים אישרו השופטים את הצגת התנאים הללו, והוסיפו כי התביעה העלימה את הנקודה המרכזית הזו מכתב-התביעה שהגישה ומחוות-הדעת של המומחים שהעידו מטעמה בבית-המשפט. ציטוט: "הנאשם לא פרסם ברבים את הידיעות הסודיות נשוא כתב האישום, ואין מחלוקת שהוא גם לא התכוון לפרסמן ברבים בלא אישור הצנזורה. נקודה מהותית זו הובלעה בסיכומי התביעה, כמו גם בחוות דעת המומחים מטעמה".

רונן ברגמן יוצא לניו-יורק לראיין - והחומר מוצפן, מחשש הדלפה, בכספת מיוחדת

ברגמן ראיין את יצחק יעקב בביתו בניו-יורק. זוהי דירה רחבת-ידיים. רהיטים נאים, ציורים טובים ועציצים אשר טניה מנדוזה, בת-זוגו של יצה בעשורים האחרונים, מכנה "הילדות שלי". יצה עישן סיגרים, וטניה רטנה על כך. הוא שבר את הדיאטה שהוקצבה לו, וגם על זה כעסה. היה זה בית חם. לא מעט יזמי סטרט-אפ שהיו לאנשי עסקים מפורסמים התארחו ולנו כאן בעת שהגיעו לניו-יורק בדרכם לגיוס משקיעים ושווקים לרעיונותיהם. ברגמן חש שהוא תופס, כדבריו, את ההיסטוריה בביצים. הוא סיים את הראיון, חזר לארץ ונערך לפרסום במועד מיוחד.

הנוסח הסופי של הכתבה הועבר לאישור המרואיין כמובטח. יצה ביקש לשנות פרטים מעטים מדבריו. עיקר התיקונים עסקו, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצנעת חלקו בפרויקטים שהיה מעורב בהם. במקום שבו נכתב כי היה אחראי להקמת מערכת זו או אחרת, למשל, תיקן והציג עצמו כחבר צוות.

בינתיים, הצטרף ברגמן לקבוצת "אפיק-רום", שעסקה בהכנות למכרזי ערוץ הטלוויזיה החדש. ברגמן היה אמור להגיש תוכנית תחקירים נוסח minutes ‏60, שיועדה לפריים-טיים, בעריכת דינה לניר. לפיילוט שתוכנן להגשה לוועדת המכרזים הציע להציג ראיון שיערוך עם יצחק יעקב בניו-יורק, כמו-גם תחקיר שערורייתי על עיקור מפגרים בישראל.

מרגלית ידע להעריך את הקסם שבהצגת האפשרות לראיין את יצה. עורך-הדין של הקבוצה, אמנון זכרוני, המקורב אף הוא לנושאים חשאיים, ידע להעריך את ההישג העיתונאי המובטח.

ברגמן יצא לניו-יורק עם צוות צילום מיוחד. הוא חזר וראיין את יצה בידיעה כי יהא עליו להגיש את החומר לצנזורה בטרם יפורסם. לשני הצדדים היה ברור כי הראיון המקורי יפורסם בידיעות אחרונות, ורק אחר-כך בטלוויזיה.

חיוך של מנצחים עמד על פניהם כשחזרו מהראיון המצולם. לנוכח החשש מדליפת החומר למתחרים, המליצו אנשי האבטחה שליוו את "אפיק-רום" לנקוט שורה של אמצעי אבטחה קיצוניים, לרבות הצפנת החומר, כולל הכוננים הקשיחים של מחשבי ההפקה, בכספת מיוחדת.

כחודשיים אחר-כך הגיש ידיעות את הראיון המקורי לאישור הצנזורה, והמתין לתגובתה. בשביל כתבות כאלה מוכנים עורכים להתמודד עם גחמותיהם של תחקירנים כמו רונן ברגמן.

הצנזורית, רחל דולב, מעלה את המילה ריגול - האם היא משנה את הכללים באמצע המשחק?

עבר שבוע מאז הגיש ידיעות את הראיון לאישור הצנזורה, והצנזורית, רחל דולב, הודיעה כי הכתבה פסולה לפרסום. דולב הגיעה בעצמה לבית ידיעות אחרונות כדי לטפל בעניין.

עו"ד אל"מ דולב מונתה לתפקידה אך חודשים אחדים קודם-לכן, ונשאה עיניה לדרגה חדשה. איש מהעיתונאים שנתקלו בה באותו יום בבית ידיעות לא ידע דבר על הדרמה שביקורה מבשר לעתיד לבוא.

הצנזורה ביקשה לקבל לרשותה את כל החומר הקשור בכתבה שעמדה להתפרסם, ובכללו את כל עותקי הכתבה והמדיה המגנטית שלה, ההקלטות, הכוננים הקשיחים ודפי הפקס. דולב טענה כי החזקת החומרים הללו מנוגדת לסעיפי החוק העוסקים בריגול. בזה נפתח משא-ומתן ממושך, לעתים נואש, בין העיתון לצנזורית.

היו שטענו כי מדובר בהתקף נוסף של מחלות הילדות הפוקדות את הצנזורית המסתגלת לתפקידה. הצנזור הקודם, יצחק שני, ניהל את יחסיו עם התקשורת בדרך שונה בתכלית. אחרי 25 שנה בתפקיד תפס את משימתו כגישור בין התקשורת וצרכיה, למערכת הביטחון. הוא היה פקיד של הדמוקרטיה הישראלית, והרבה פחות חייל. שני טיפח מערכות-יחסים בלתי פורמליות עם העורכים הראשיים של כלי-התקשורת הגדולים, כמו-גם עם הכתבים שעבדו עמו באורח שוטף.

בראיון הפרידה שהעניק דווקא לברגמן, בידיעות אחרונות, סיפר כי התחרט על האופן שבו טיפלה הצנזורה ב-1994 במקרה שבו העביר למוסד כתבה שברגמן הגיש לצנזורה. המוסד העביר את הכתבה למשטרה בצירוף דרישה לחקור מי המקורות שמסרו את החומר לכתבה. בראיון אמר שני: "מה שקרה לך היא דוגמה חמורה ביותר להתנהגות שאינה ראויה מצד גורם במערכת הביטחון. כשזה קרה אני דאגתי להעיר בחריפות לאותם אנשים שגרמו את התקלה הזו. מאז אותה פרשה אני אומר לך באחריות מלאה שאף כתבה, לא שלך ולא של אחרים, הגיעה כמות שהיא לאיזשהו גורם מחוץ לצנזורה".

דולב ביקשה אולי לזעזע את המערכת ולהשתחרר מצלו של שני. עכשיו מתברר שבחרה לעשות זאת בהתגוששות עם השחקן הכי חזק בשטח - ידיעות אחרונות. הממזרים עמדו אם כן לשנות את החוקים, אלא שהם שכחו להודיע לעיתונאים על כך. והנה, עכשיו עמד יצה, ועמדה התקשורת לשלם את המחיר.

יצחק יעקב נעצר בשדה-התעופה - ארבעה ימים אחרי שאצולת הטכנולוגיה הצדיעה לו

המשא-ומתן עם הצנזורה התנהל באווירה מתוחה. אבל אפילו ברגמן לא העלה בדעתו כי בשעה שהוא מתדיין עם הצנזורית תחת כנפיו האקדמיות של גדי ברזילי, עוברת הפרשה החדשה לליגה גבוהה יותר. בשעה שבו הרצה את דבריו בכנס האקדמי, עצרה המשטרה את יצחק יעקב בשדה-התעופה בן-גוריון, וחיסלה את תוכניותיו לחופשה בטורקיה.

ארבעה ימים קודם לכן, במוצאי-שבת, חגגה אצולת הטכנולוגיה הישראלית יום-הולדת 75 ליצה. בין המברכים היו שר הביטחון לשעבר, משה ארנס; עוזיה גליל; אלוף פיקוד השריון לשעבר ישראל טל (טליק); קובי אלכסנדר מקומברס; אהרון דברת שבנו, שלמה דברת, אירח את האירוע בביתו; יוסי ורדי; אורן מוסט; רינה פרידור; ליאורה ניר ושורה ארוכה של ידידים ובנימשפחה. המסיבה, אמרו אז, איננה אלא חלופה צנועה לפרס הממלכתי שראוי היה שיקבל - פרס ישראל. מועמדותו של יצה לפרס נדחתה בשנה החולפת משום שלא ישב קבע בישראל. שנה מאוחר יותר הוענק הפרס לישראלי אחר, שאף הוא אינו יושב כאן ברוב ימות השנה, נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל.

רשימת המוזמנים לחגיגה, מכל מקום, הגיעה לידיו של יחיאל חורב קודם לפתיחת האירוע, והוא עקב אחר החגיגה מקרוב, ובזמן אמת.

ידיעות מציע מקום מבטחים לחומר ומערכת הביטחון מסרבת, כי הבניין קרוב לים באוניברסיטת תל-אביב, על הבמה, העניינים התגלגלו כמתוכנן. מרגלית וברגמן לא עסקו בגורלו של יעקב. ככל שהיה ידוע להם, האיש כבר יצא את הארץ לחופשתו. הם לא ידעו כי גם הם הוכרזו יעד לאיסוף מודיעין. בידיעות אחרונות, לעומת זאת, כבר החלו להתמודד ברצינות עם איומי הצנזורה להעביר את ההתדיינות על הסגרת הטיוטות לכתבה לפסים משפטיים שיישענו על סעיף 113 ד' - ריגול.

עורך-הדין הוותיק של העיתון, מיבי מוזר, כבר ניהל בחייו כמה קרבות עם הצנזורה ומערכת הביטחון. בניסיונות להוריד את הניצים מהעץ הציע כי ברגמן יעביר את החומר לכספת של אדם שהמערכת הביטחונית רגילה לעבוד עמו, בבית משרדים תל-אביבי, המאובטח 24 שעות ביממה.

מערכת הביטחון סירבה להצעה, משום שהמקום נמצא בקרבת שפת הים. הקרבה לחוף העלתה את החשש שמאן-דהוא יעלה מהים כמו אליק, ישלוף את הכספת וייעלם עמה אל הגלים. חשש נוסף שהוצג קשור בלימודיו של ברגמן בקמברידג' - דוקטורט בחוג ליחסים בין-לאומיים. בקמברידג', הסבירו, לומדים גם סטודנטים ערבים. מי לידנו יתקע כי לא ישתלטו על מחשבו הנייד? זו הסיבה גם להודעתם כי הם חוששים לביטחונו האישי כנושא מידע יקר כל-כך. על-כן ביקשו וקיבלו צו מיוחד האוסר על זיהויו של ברגמן כעיתונאי שראיין את יעקב. ואומנם, מעורבותו של ברגמן בפרשה הותרה לפרסום רק לאחרונה, ובמפתיע.

הערב שארגנה אוניברסיטת תל-אביב נחל הצלחה של ממש. בסופו, פנו כולם למגרש החנייה הסמוך, ליד הבית האדום של בית-הספר למשפטים. הצנזורית וברגמן התעכבו לשיחה שנערכה על האספלט המתפורר. עד מהרה התפתחה השיחה לוויכוח נוקב. הדי הצעקות נשמעו בכל האזור. דובר צה"ל, רון כתרי, שהשתתף אף הוא בכנס, עצר אז לשיחת נימוסים עם השניים. גם כתרי לא ידע על הגחלים הלוחשות מתחת לפני השטח. ברגמן, מכל מקום, הודיע כי הוא לא ימסור את החומרים הרלבנטיים למערכת, וכי הוא ממשיך לדון עם יועציו המשפטיים בדרישותיה.

הפסקה קלה כדי לתהות על מדיניות העמימות - האם מה שעוצב בתחילת שנות ה-60 עדיין תקף?

הימים האלה אינם קלים לחורב. אחרי שעשה בתפקידו אין-ספור שנים, הוא רואה את מפעל חייו מתפורר בלחץ התקפות בלתי פוסקות של מומחים התוהים באשר לתקפותה של מדיניות העמימות, שעוצבה בתחילת שנות ה-60 על-ידי פרס, בן-גוריון ולוי אשכול. שורה של אוניברסיטאות ישראליות מנהלות חוגים למדע המדינה המגישים קורסים לבירור תקפותה הציבורית של המדיניות בת 40 השנה.

מדיניות הגרעין של ישראל לא נדונה בציבוריות הישראלית. נהפוך הוא, המלמ"ב מנע כל אפשרות להתפתחותו של דיון כזה. אחת התוצאות הטריוויאליות של המדיניות הזאת באה לידי ביטוי בכישלונם הרצוף של עובדי הכור שחלו בסרטן, לנהל מאבק ציבורי במערכת שמיאנה לפצותם. היו ביניהם שטענו כי המערכת יכלה לנהוג כך משום שנהנתה מחיסיון מוחלט מכל פרסום ציבורי.

אבל מאות ואולי אלפי סטודנטים ישראלים נבחנים מדי סמסטר על בקיאותם בביקורת הנמתחת על מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. באחד המאמרים המצוטטים בטקסט-בוק שהוציאה האוניברסיטה הפתוחה, למשל, מצוטט מאמר שכתב אבנר כהן על העניין.

ציטוט: "אם יש צורך בסודיות הדוקה כדי לקיים עמדה גרעינית, אין כל אפשרות להימנע מפגיעה בזכויות הדמוקרטיה ובערכיה. המקרה הישראלי רק מוכיח כלל זה". ד"ר כהן יכול היה להרשות לעצמו לכתוב את מחקריו בזכות יחסיו המיוחדים עם אישים כמו שמעון פרס, יובל נאמן ושלהבת פרייר ז"ל, שפועלם הונצח במאמרים שפרסם בספרות הבין-לאומית.

העיתונאי מיכאל קרפין זכה אף הוא לחסותו של פרס, שתמך בסרט תיעודי שערך באותו נושא. הסרט הוקרן בטלוויזיה הישראלית אחרי מעצרו של יצה, והציג ראיונות שתיעדו את הקמת האופציה הגרעינית הישראלית בדרך זו או אחרת. חלק מהראיונות קוצצו על-ידי הצנזורה, אבל איש מאלה שהעבירו את המידע הסודי למערכת לא הואשם במסירת מידע לגורם עוין, ודאי שלא הוחשד בכוונה לפגוע במדינת ישראל.

ברגמן מוזמן לשיחה במשרד הביטחון - ומאיימים שם להחשידו בריגול

מיד לאחר המעצר, הפיצה הפרקליטות הודעה שגרתית על הוצאת צו איסור פרסום גורף על כל פרט הקשור למעצרו של יעקב. איסור הפרסום כלל גם איסור על עצם הטלת הצו. למחרת, ביום חמישי, צלצל הטלפון בביתו של ברגמן, והוא הוזמן לשיחה עם גורם בכיר במשרד הביטחון.

ברגמן התבדח: האם להביא מברשת-שיניים ותחתונים?

- למה? שאלה המזכירה בטון מוזר.

שם, במשרד הביטחון, הודיעו לברגמן כי המרואיין שלו, תת-אלוף מיל' יצחק יעקב, נעצר. עכשיו האיצה מערכת הביטחון את המשא-ומתן לקבלת החומרים שבידי העיתונאי. אבל הוא המשיך לסרב, כדי שלא לייצר תקדים מסוכן, ובמיוחד על רקע האיום להחשידו בריגול בשל כך. מאוחר יותר אמרו גורמים במשרד הביטחון לנציגי התקשורת כי במקרה הזה מדובר בחומר חמור וסודי במיוחד. על-כך שאל אחד מנציגי העיתונות האם יש כוונה לגלח את התאים המכילים את החומר הסודי מהמוח של ברגמן.

ברגמן היה משוכנע כי הפרקליטות היא הגורם המסתתר מאחורי הבקשה להסגרת החומר, וזאת כדי לקדם את הרשעת המרואיין שלו. הוא נלחם על חיסיון החומרים שהחזיק, וסירב להעבירם למערכת הביטחון. זוהי התנהגות מקצועית מקובלת, שלא לומר בסיסית.

עדנה ארבל חותמת על צו מעצר - ודווקא יחיאל חורב מסכל את המהלך

הישיבות שניהלה מערכת הביטחון עם ידיעות אחרונות נוהלו במשרד הביטחון בקריה. המשנה ליועץ המשפטי של המשרד, עו"ד בני כהן, הדגיש כי הוא נמצא בקשר רצוף עם פרקליטת המדינה, עדנה ארבל. אז, כשנראה לפתע כי המערכת עשויה אומנם להחשיד את העיתונאי בריגול, החלה האווירה להיעכר. העובדה שההתדיינות הוסתרה מהציבור באמצעות הצו הגורף לאיסור פרסום הפרשה החלה להעיק.

באחד הימים הציג גורם בכיר במערכת הביטחון אולטימטום, שלפיו יש לסיים את ההתדיינות עד הלילה, שאם לא כן תנקוט הפרקליטות באותם צעדים חריפים שאיימה לנקוט נגד העיתונאי. מאוחר יותר סיפר מקור בכיר במשרד המשפטים כי ארבל כבר אישרה בחתימתה לעצור את מרגלית וברגמן אם לא ייכנעו. בסופו של דבר, אגב, דווקא חורב ראה את הקטסטרופה הציבורית שתתרחש אם ייעצרו עיתונאים, וסיכל את המהלך.

בתגובה להצעות שונות של נציגי התקשורת ניסחה ארבל מסמך. הסעיף הראשון בו, שעליו היו אמורים לחתום אנשי ידיעות אחרונות, הכיל הצהרה שלפיה העיתונאים מחזיקים בחומר סודי שאסור להם להחזיקו, כמשמעות סעיף 113 ד' בחוק - ריגול חמור. אחד מנציגי התקשורת העיר בסרקזם כי פשוט חבל על הזמן - אפשר כבר היה להביא גם אזיקים, לגזור את העונש ולנסוע ישר לכלא. מבחינת אנשי התקשורת היה חשוב שלא ליצור תקדים של מסירת חומר עיתונאי למערכות השלטון, וחשוב עוד יותר שהחומר הזה לא ישמש כראיה נגד אף אחד ושלא ייפתח ציד מכשפות נגד גורמים מקצועיים שבאו במגע עמו (עורכים, צלמים וכיו"ב), שאותם התכוונו במשרד הביטחון להחתים על ניירת ולהעביר קורס בביטחון-שדה.

בסופו של דבר קיבלה מערכת הביטחון את התנאים הללו והוסכם כי החומר יאוחסן במקום בטוח מספיק מבחינת גורמי הביטחון, אבל בלי שתהיה להם גישה אליו.

רק מאוחר יותר התברר כי המשא-ומתן כולו היה מיותר. יצה אומנם שתק עם מעצרו, ולא סיפק לחוקריו פרטים על אודות יחסיו עם ברגמן, אלא שבתוך כ-24 שעות הביאו החוקרים לתאו ידיד ותיק, שר הביטחון לשעבר משה ארנס. ארנס דיבר על לבו שישתף פעולה עם המערכת. תעזור להם, הם יעזרו לך ותגמור עם העניין. כך הצליחה המערכת לקבל את אישורו של יצה להיכנס לביתו ולהוציא מתוכו חומרים רלבנטיים.

הארץ מציג את יעקב כמרגל רוסי - והתקשורת רוחשת שמועות ודיס-אינפורמציה

ב-4 באפריל היתה הכותרת הראשית של עיתון הארץ "פרשת הריגול הרוסי בארה"ב מסתעפת גם לישראל". על הידיעה היה חתום אלוף בן, שסיפר כי לפרשת הריגול שנחשפה לאחרונה בארצות-הברית יש כנראה גם שלוחות בישראל. מדובר בפרשה שבמרכזה עמד עובד בכיר של המחלקה לריגול נגדי ב-FBI, שנתפס כחשוד בריגול לטובת הסובייטים והרוסים במשך כ-15 שנה. הפרשה הוגדרה כאחת החמורות שהתגלו בארצות-הברית בשנים האחרונות, והובילה לגירוש הדדי של עשרות דיפלומטים מוושינגטון וממוסקבה הביתה.

בהארץ טענו כי בן ניזון משלושה מקורות שונים ומוצלבים במשרד הביטחון. שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-22 באפריל, שבר הארץ את צו איסור הפרסום שהוטל על פרשת יעקב, וציטט את הסאנדיי טיימס שדיווח כי קצין ישראלי בכיר, שמילא תפקיד חשוב בשלבים המוקדמים של פיתוח תוכנית הגרעין של ישראל, נעצר בקשר ליחסיו עם אשה רוסייה. יצה הוצג עתה כמרגל רוסי. הפרסומים הללו הכניסו בוקה ומבולקה לתקשורת הישראלית. מעטים היו העיתונאים שנמצאו בסוד העניין, רבים יותר השימו עצמם כיודעי-סוד.

באותו שבוע נפטר אביו של דן מרגלית. במהלך השבעה פקדו את משפחת מרגלית אלפי מנחמים, ובהם כאלה הבקיאים בנושאים חשאיים. רבים מהם הציגו כעובדות פרטים שלא היו ולא נבראו בפרשה. קשה היה שלא להניח כי אלה נבעו, בין השאר, ממערכת דיס-אינפורמציה מתוכננת היטב. מרגלית שתק. ברגמן שתק. אבל פרסום שמו של יצה הדליק את ברוני תעשיית ההיי-טק. רובם האמין כי מדובר בטעות, וכי יצה אינו מרגל שביקש לפגוע בביטחון המדינה. התוכנית בוקר טוב ישראל של הערוץ הראשון טיפלה בפרשה בעקבות הארץ. גלי צה"ל היו הגורם השלישי להיכנס למגרש ולפרסם.

מבקר התקשורת של הארץ, אביב לביא, הציג למחרת את מה שכינה ה"פארסה" שליוותה את הפרסומים הללו. המאמר שכתב נשא את הכותרת: "מרוב שומרים הסודות בורחים"; "את האתנחתא הקומית של הפרשה", כתב, סיפקה רשת ב' של קול ישראל, שקברניטיה החליטו שלא להפר את צווי איסור הפרסום, ושדריה הפנו את מאזיניהם לסיקור שהגישה התחנה המתחרה, גלי צה"ל.

יומיים אחר-כך, ב-24 באפריל, התראיינה ארבל, במקביל, בשתי תוכניות האקטואליה של חמש אחר-הצהריים בערוצים 1 ו-2 של הטלוויזיה.

גדי סוקניק, ערוץ 2, היה תקיף: צווי איסור הפרסום הם "הרי ריטואל מגוחך שכזה, מוציאים צווי איסור פרסום, יודעי-דבר בקרב העיתונות והמערכת הבכירה יודעים על מה מדובר, ואז מישהו מדליף את זה לעיתון בחו"ל והוא מפרסם וכל העולם קורא... לישראלים אסור לדעת, הם אמורים לחיות במין אלבניה סגורה, אבל זה מתפורר לאטו מדי יום וכולם יודעים כבר הכול, אבל לכאורה יש צו".

עדנה ארבל: "הרי אנחנו בוודאי קובלים על כך. אנחנו חושבים, וזאת בוודאי אנחנו מדגישים כל פעם, שצווי איסור פרסום של בית-המשפט בוודאי צריך לקיים".

סוקניק: "טוב, אולי אתם חיים כבר בעבר, בעולם שאין בו אינטרנט והוא סגור, ומדינות לא מדברות אחת עם השנייה".

ארבל: "אז השאלה אם אנחנו צריכים להיגרר כולנו בעקבות המפירים של צווי איסור הפרסום?"

המלחמה התקשורתית מגיעה לשיא חדש - חורב מפעיל עיתונאים, ברגמן מתראיין על תקן משקיף

המלחמה התקשורתית שניטשה בין המחנות הגיעה לשיא חדש. שני הצדדים מרושתים היטב במערכות העיתונים והטלוויזיה. חורב נועץ בעיתונאי-לשעבר שהיה לאיש עסקים ואף עסק בתדרוך עיתונאים בעצמו. חורב מכיר, משגרת העבודה שהנהיג, את רוב הכתבים לענייני ביטחון באורח בלתי אמצעי ויודע לעבוד עמם. מדובר ביחסים שגרתיים של מקור עם עיתונאי: אוף דה-רקורד, און דה-רקורד. אני נותן, אתה נותן ויחד נירשם בספר הזהב של המקצוע.

היו ימים שבהם לשכתו של חורב פעלה בשיטת הדלת המסתובבת. עיתונאי יוצא ועיתונאי בא. באופן מפתיע, נוצר הרושם כי אצל עיתונאים הופיעו פרטים סודיים ביותר מתוך הפרשה, ודווקא הפרטים שלא החמיאו ליצה, לעורכי-דינו ולעדים שבאו להופיע מטעמו בבית-המשפט. מעניין לציין כי חורב לא הורה לפתוח בחקירה לאיתור מדליפי המידע הסודי.

ב-23 באפריל פרסם ידיעות אחרונות צילום של העצור ובת-זוגו, ללא קרדיט לצלם. הצנזורה גזרה את שמו של ברגמן, שהיה מאחורי המצלמה. תמונה אחרת של הזוג צונזרה אף היא. מי שבוחן את הצילום מקרוב יכול להבחין בכף-יד החובקת את יצה משמאלו. הבעלים של כף היד הוא ברגמן, שדמותו נגזרה מהתמונה בהוראת הצנזורה.

בינתיים התראיין ברגמן על תקן משקיף זר יודע-דבר. הוא העריך, הוא פירשן והוא רמז, אבל לא יכול היה להודיע כי הוא האיש שיזם וביצע את הראיונות שהציתו את האש הגדולה. בניגוד לפרסומים אחדים, המלמ"ב לא חקר קודם להגשת החומר לצנזורה את צעדיו של יצה. הוא רק הזהירו כשנודע כי הוא עוסק בתחקיר לצורך כתיבת ספר. השופטים עתידים היו להרשיעו על התנהגותו בארבעה מקרים, בשניים מהם היה ברגמן העיתונאי המראיין. השניים האחרים קשורים בשני ספרים, האחד בדיוני והשני אוטוביוגרפי, שהחל לכתוב ולהציג בפני ידידים ומו"לים שלא הוסמכו להיחשף לחומר.

קרב-איתנים התנהל בין מעריב לידיעות במהלך הפרשה כולה. ידיעות: "לא פגע בביטחון המדינה... האוויר יצא מהבלון" (15.5.02); מעריב: "בכירי מערכת הביטחון מתעקשים: המקרה חמור מפרשת וענונו" (15.5.02).

ובכל-זאת חשוב להעיר שכאשר שתי המעצמות הללו מעוניינות לקדם נושאים קרדינליים הן יודעות להפעיל תותחים כבדים מאלה שהופעלו בפרשה. זה לא אירע. הסיבה, ככל הנראה, פשוטה. כל המערכות אמורות להמשיך לעבוד עם הצנזורית, כמו-גם עם מערכת הביטחון וחורב, גם לאחר תום הפרשה. היה ברור כי קריעת הקשר עמם עשויה לחולל נזקים רחבי-טווח, שאינם רצויים כלל.

לפני שבועיים נרשם שיא הציניות. חורב סבר כי בנוסח המלא של 144 עמודי הכרעת-הדין יש חומר המצייר את יצה באורח שלילי הרבה יותר מאשר ב-44 העמודים שהשופטים התירו לפרסם. בתוך 12 שעות, התיר משרדו של חורב לפרסום כמעט את כל הכרעת-הדין, לרבות אין-ספור פרטים שקודם-לכן חורב עצמו נלחם בשיניים כדי שלא יפורסמו, כולל שמו של ברגמן והעובדה שהראיון צולם בווידאו. בידיעות אחרונות תהו השבוע איך זה שפרסום חומר שקודם נטען כי יעמיד את ברגמן בסכנת נפשות ממש, הופך פתאום לנחלת הכלל בברכתו של המלמ"ב.

ההפסד הטקטי נרשם לחובת חורב, הצנזורה ופרקליטות המדינה. והניצחון הטקטי נרשם לפיכך לזכות עוצמתו המוכחת של ידיעות אחרונות, עוצמתם של בעלי הטורים, מערכת החדשות של ערוץ 2 ותבונתו של דן מרגלית. אבל שאלת המנצח במערכה כולה טעונה בדיקה - גם אם ניתן להעריך כי הפרקליטות רואה בפסק הדין סוף פסוק, ולא תערער עליו.

מי באמת ניצח במלחמה הזאת? מספיק לראות איך סיקרה התקשורת את "חומת מגן"

לא סתם סיפרתי כאן על מה שהתרחש בין העיתונות למערכת הביטחון והפרקליטות במהלך השתלשלות פרשת מעצרו של יצחק יעקב. לא סתם התמקדתי בתיאור ההתנגשות הברוטלית בין הגורמים הללו. שכן, מה היה לנו כאן בסך-הכול?

תחקירן השיג חומרים עיתונאיים באורח לגיטימי והגישם כחוק לבדיקת הצנזורה. משסירב להסגיר את מקורותיו ואת החומרים שקיבל, הפך בעצמו לחשוד פוטנציאלי בריגול, ואף נהגו בו כך. כל זה התנהל מאחורי גבו של הציבור, בחסות צווי איסור פרסום שהשיגה הפרקליטות מבית-המשפט, בהישענה על טיעונים ביטחוניים שחלקם הופרך בתוך זמן קצר.

למרות הטלת צווי איסור הפרסום, ידעו העורכים הראשיים של כלי-התקשורת הגדולים, כמו-גם עשרות עיתונאים ובעלי טורים, על השתלשלות האירועים. אולם איש לא קם להילחם את מלחמתו של העיתונאי - לא מועצת העיתונות, לא אגודת העיתונאים ולא החוגים לתקשורת במוסדות להשכלה גבוהה. רק הזמן ותוצאות חקירה המתנהלת זה כשנה אצל גורם בודק מסוים, יוכיחו כנראה איזה אמצעי מעקב, הפחדה והטרדה הופעלו נגד אנשי התקשורת בפרשה הזו.

- איך זה קרה?

אפשר לטעון כי כל זה אירע בשל רגישותם המיוחדת של הנושאים שנידונו כאן. עורך מעריב, אמנון דנקנר, ייצג עמדה זו בעת שכתב: "זה אומנם עשוי להיראות מוזר, אבל בכל-זאת עדיין יש סודות במדינה הזאת ויש דברים שלא צריך למסור, וטוב שכך" (4.5.2001). ואפשר לומר כי המלחמה והמיתון מיקדו את תשומת-הלב לעניינים אחרים. אבל מדוע מנקרת בי המחשבה כי היעדר התגובה הציבורית נבע מהחשש להתמודד עם מערכת הביטחון, ולהסתכן בהצמדת התווית שמאלן ועוכר ישראל?

עולם התקשורת מכיר את המקרה של העיתון "חדשות", שחשף בשעתו את פרשת קו 300, באחד התחקירים החשובים שפורסמו כאן מעולם, אבל סבל מאז מדימוי שמאלני אליטיסטי, עד שנסגר.

האם החרדה מתווית השמאלן נוצלה על-ידי חורב במגעיו עם התקשורת בפרשה? האם ארבל, המתמודדת על כיסא בבית-המשפט העליון, העדיפה, ביודעין או שלא ביודעין, לעקוף את הסכנה הטמונה בהתמודדות עם חורב? ושר הביטחון, איפה הוא היה? האם הם כולם, כולל העיתונות, מקווים עתה כי הפרשה תתאדה ותפטור אותם מהחשדה באי-פטריוטיות?

ועניין אחרון: אם ככה ייעשה לעיתונאי של ידיעות אחרונות, ולאדם חולה בן 75 המרושת היטב באליטות הוותיקות, עד כמה רשאי כל אחד מאיתנו לחוש בביטחון בשוחחו עם עיתונאי? ואולי זהו עצם העניין: החשבון והפחד. לרסן את התקשורת, לנטרל ביקורת.

ועכשיו אפשר אולי להתחיל לענות לשאלת המנצח האסטרטגי במלחמה כולה. רמז חשוב טמון כנראה באופן שבו מסקרת התקשורת הישראלית את "חומת מגן" והמלחמה בכללותה. יכול מאוד להיות שהמטרה, אם כן, הושגה.