בשביל להקה שנמצאה 16 שנה ברצף על הבמה, לא היתה ל"באנד" שום בעיה להרים ב-1976 את "מופע הפרידה של כל הזמנים". וכמו-כן, הואיל ומדובר היה ב"להקת החתונות" הגדולה והמופלאה ביותר של הרוק'נ'רול האמריקני אי-פעם, במובן היפה של העניין - רובי רוברטסון וחבריו חרשו במהלך שנות ה-60 וה-70 כל אולם הופעות, פאב, בית-הימורים, מועדון חשפנות, אסיפה פוליטית או פסטיבל ברחבי אמריקה, והספיקו לשתף פעולה, ללוות, לחמם או סתם לשתות בירה עם גדולי הגיטרה וקטניה - העובדה שכל העולם והחברה שלו הגיעו להתארח ב"וואלס האחרון" של הבאנד לא הפתיעה אף אחד.
גם הרעיון של חברי הבאנד, לצלם את האירוע ולעשות ממנו סרט קולנוע, בבימויו של מרטין סקורסזה, הצעיר והעולה אז, לא נשמע תמוה כלל. יותר מכל להקה אמריקנית אחרת, הבאנד היתה "נהג המונית" של הרוק'נ'רול, חרשה בכל ה"רחובות הלוהטים" שלו ואפילו, בסופה, ניגנה את ה"חלף עם הרוח" של דור שלם.
בין שאר הישגיה, חסרונותיה ועלילותיה במהלך שנות פעילותה, הבאנד תיזכר לעולם כלהקת-הליווי הגדולה ביותר שהיתה לבוב דילן, למעשה ההרכב שאיתו התחבר הבודהא של דור הביטניקים לחשמל.
יזכרו להם גם שלושה אלבומי מופת מסוף שנות ה-60 (בייחוד את Music From Big Pink) ואת העובדה שהחמישייה הקנדית ברובה חיברה בהם, באופן מרשים וטבעי למדי, את הסיפור ההיסטורי הגדול עם הסיפור העכשווי והבועט של מהפכת הצעירים הסיקסטיזית באמריקה.
אבל יותר ממה שהבאנד חיברו במוסיקה, בנגינה ובטקסטים שלהם את תרבות הצעירים (שלום-אהבה-סקס-סמים-רוק'נ'רול-וימבה אלכוהול) למיתולוגיה האמריקנית, הם בעצמם היו האמריקנה.
חברי הבאנד - רובי רוברטסון, הגיטריסט המוביל והכוח היוצר; לבון הולם המתופף-זמר; ריק דאנקו, בן הקצב, נגן הבאס בעל קול המלאך, שהתאבד רגע אחרי אחת מהופעות האיחוד של הלהקה ב-1986; גארת הוד'גסון, הפסנתרן בעל ההכשרה הקלאסית, וריצ'רד מנואל, נגן הקלידים האלכוהוליסט, בעל הקול והמראה ההיפיים כל-כך - התחילו את דרכם ב-1960 כלהקת-הליווי הצעירה של חלוץ הרוקבילי, רוני האוקינס.
מכאן, ובמהלך 16 השנים עד לקרשנדו של ה"וואלס האחרון", החמישייה ניגנה בכל חור, כולל בסיבוב ההופעות האגדי של דילן ב-1966, כולל פסטיבל וודסטוק, כולל הופעה מול ארבעה אנשים במועדון בטקסס, שהבעלים שלו, ג'ק רובי, היה האיש שלימים הרג את לי הארווי אוסוולד, שהתנקש בג'ון קנדי.
צריך לומר שעוד בזמנם היו להקות שניגנו הרבה יותר טוב, מבריק וסוחף את התמהיל הכול-אמריקני הזה של ריתם אנד בלוז-רוק נשמה. הרולינג סטונס, לדוגמה. אבל ג'אגר וחבריו היו הרוח הפראית של הדור. הבאנד של רוברטסון היו האמא-אדמה שלו.
וגם בגלל זה כנראה, נחשב מופע הפרידה של הבאנד מ-1976, הלוא-הוא ה"וואלס האחרון", ללילה שבו נחתמו, למעשה, שנות ה-60.
אם כך, בואו נחזור לערב ההוא, ה-26 בנובמבר, ליל חג ההודיה. ניו-יורק, אולם ה"ווינטרלאנד", בן 5,400 המקומות, המקום שבו נערך, שמונה שנים לפני, קונצרט הבכורה של "הבאנד" כלהקה עצמאית.
האולם ערוך בשולחנות עמוסים בתרנגולי-הודו ושאר כל-טוב לכבוד החג, תזמורת ואלסים מנגנת, על הבמה מחכה התפאורה המושאלת של האופרה "לה טרוויאטה", מסביבה המצלמות של סקורסזה.
אחר-כך יפנו הכול והבאנד יעלו לחמש שעות רצופות, ויארחו את כל מי שקשור לריתם אנד בלוז שרק אפשר להעלות על הדעת, ממאדי ווטרס, חלוץ הבלוז משיקגו, דרך ניל יאנג, ג'וני מיטשל, אריק קלפטון, ואן מוריסון, רינגו סטאר, רון ווד, ד"ר ג'ון, רוני האוקינס (ואפילו) ניל דיאמונד, וכלה באיש, בוב דילן, שלו חייבת הלהקה את תהילתה (בין להיטי הלהקה הגדולים (The Night They Drove Old Dixie Down ,The Weight).
בסוף הסט של דילן עולה כל כבודת האורחים לקטע הסיום, I Shall Be Released, המנון הסיקסטיז והשיר הכי מזוהה מתוך "הקלטות המרתף" האדירות של דילן והבאנד.
אם אתם אוהבים דילן ו/או הבאנד, אפשר להניח שאתם מכירים את סיפור "הסעודה האחרונה של הרוק'נ'רול", כפי שהונצח באלבום "הוואלס האחרון", המשולש, שיצא תיכף אחרי המופע וגם בסרט הקולנוע של סקורסזה, באותו השם, שיצא למסכים שנה וחצי מאוחר יותר.
26 שנים אחרי, מהבאנד נשארו רק שלושה בעולם הזה. דילן המשיך ליצור אלבומים ששווה לנשום בשבילם. גם ניל יאנג וואן מוריסון. אפילו רובי רוברטסון פיתח קריירת סולו בפירוש מעניינת.
אבל העולם השתנה. בשבוע שעבר הגיעה אליי קופסה מהודרת, בת ארבעה דיסקים וחוברת, שמחזיקה גרסה מורחבת, מלאה, של "הוואלס האחרון", כולל הרבה קטעים של הבאנד ואורחיה, ש"נחתכו" מההוצאה המקורית, מיקס מחודש של כל ההופעה (הסאונד נהדר, שומר על החום ההוא, לא לדאוג), פלוס קטעים נדירים מהחזרות על המופע, סקיצות של רוברטסון ל"סוויטת הוואלס האחרון" הנהדרת, ואת "הופעת הוליווד" וקטעים נבחרים מפסקול הסרט הבלתי-נשכח ההוא.
מה, להתחיל להמליץ על ארבעה דיסקים של הופעה, שמחזיקים את הביצוע הכי שופך של ואן מוריסון ל-Caravan, את מאדי ווטרס מביא לקתרזיס את Mannish Boy ואת ג'וני מיטשל עושה קולות לניל יאנג ב-Helpless?
הקופסה, בקיצור, אדירה. כמו גם החוברת המצורפת. רוברטסון בעצמו ניצח על המלאכה (מיקסים, עיצוב, הסיפורים בחוברת), והיא עשויה כל-כך יפה, שאני חורג ממנהגי זה שנים וממליץ על הקופסה המורחבת הזו, אפילו למי שמחזיק בוויניל המקורי. "הוואלס האחרון" המחודש יוצא גם בדי.וי.די, כלומר הסרט של סקורסזה פלוס גרסה מיוחדת שכוללת את הסרט ואת כל המוסיקה של ההופעה, ואיך שהייתי מת להניח את היד שלי על הדי.וי.די הזה (ואיך שהיתי מת שיהיה לי בכלל די.וי.די).
דה באנד, "הוואלס האחרון", הד ארצי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
