"אני פרובינציאלי ואני גאה בזה"

לפני שנה משלו ממשלות שמאל בארבע הארצות הגדולות ביותר באירופה, בפעם הראשונה בתולדות היבשת. ממשלות שמאל הנהיגו גם את רוב הארצות הבינוניות. היה מותר לתהות אם אירופה עומדת בעיצומו של העידן השמאלי ביותר בדברי ימיה. מקץ שנה, שתיים מארבע הגדולות פנו ימינה, שלישית עשויה לפנות ימינה עוד לפני סוף השנה, ושלוש בינוניות בחרו ממשלות ימין. מותר עכשיו לתהות אם באירופה התחיל עידן ימני.

הנה מה שקרה מאז תחילת השנה: סילביו ברלוסקוני הביא אל קצה את ממשלת השמאל הראשונה בתולדות הרפובליקה האיטלקית, ובממשלתו יושבים האלמנטים הקיצוניים ביותר של הימין הפרלמנטרי; ממשלות סוציאלדמוקרטיות ארוכות-ימים איבדו את השלטון בדנמרק, בפורטוגל ובהולנד; בצרפת, מועמד השמאל לא הצליח אפילו להעפיל לסיבוב השני בבחירות לנשיאות, וקואליציה ימנית ניצחה בתוך שבעה שבועות הן בבחירות לנשיאות והן בבחירות לפרלמנט; באוקטובר יהיו בחירות כלליות בגרמניה, ועד השבוע שעבר הראו הסקרים שלמערך ימני מובטח ניצחון על הקואליציה השלטת של סוציאל-דמוקרטים ושל ירוקים.

לכאורה אין כלל ספק: אירופה אומנם הולכת ימינה. כשלעצמי אני מודה שאינני בטוח. יותר מדי פעמים בשלושים השנה האחרונות שמענו ש"אירופה הולכת ימינה", או "אירופה הולכת שמאלה", בשעה שהבוחר בסך-הכול ניצל את זכותו להחליף ממשלה. אם יש בחירות בכמה ארצות בערך באותו הזמן, ובכולן השלטון נמצא בידי מפלגת ימין, ברור שחילופי שלטון כרוכים בהורדת הימין, וההיפך.

"האשה הזו אינה פונה לשום מקום"

גם אם הבוחר לא התכוון להוליך את אירופה ימינה, ייתכן מאוד שלשם היא הולכת. מוטב לזכור כי ב-1979 הבוחר הבריטי לא תכנן רעידת-אדמה ושינויים אידיאולוגיים מרחיקים לכת, כאשר הדיח ב-1979 את ממשלת הלייבור, והעלה את מרגרט תאצ'ר לשלטון.

בין אם התכוון ובין אם לא, ניצחון תאצ'ר לא היה עוד תנודה טבעית של מטוטלת, אלא פתח עידן חדש בכלכלה ובפוליטיקה של העולם המערבי כולו. אחרי חמישים שנות הפסקה, שוב היה אפשר לדבר בטרקלינים פוליטיים מערביים על יתרונות הקפיטליזם, היוזמה החופשית והבעלות הפרטית, מבלי שהתקרה תיפול מיד על ראשם של המדברים, ומבלי שייגזר עליהם נידוי חברתי ותרבותי. מותר להניח שחלק גדול מקוראי הרשימה הזו מתקשים להעלות על דעתם סביבה רעיונית כזאת, אבל זה היה המצב במערב אירופה, ובמידה לא מעטה גם בארצות-הברית, עד סוף שנות ה-70.

למרבה העניין, לאירופה הקונטיננטלית לא היתה תאצ'ר. מפלגות ימניות באירופה, גם כאשר הגיעו לשלטון, לא נטו להכניס שינויים מפליגים בדרך הניהול של כלכלותיהן. הסיבה היא שהימין האירופי לא שאב השראה מתבניות מחשבה של אינטלקטואלים רדיקליים (תאצ'ר היתה מוקפת בהם, והבולטים ביותר היו יהודים), אלא אמון על מסורות שמכנים "אטאטיסטיות", זאת-אומרת מחייבות תפקיד מרכזי של המדינה בניווט הכלכלה. ב-1995, הימין הצרפתי דווקא ניסה כמה תרופות תאצ'ריסטיות על כלכלת צרפת, אבל לא יצאה אלא שנה, וממשלתו הובסה בבחירות לפרלמנט.

עכשיו הימין הצרפתי שוב מחזיק בהגה, ומצרפת ייחסך החיזיון הנלעג של נשיא וראש ממשלה, המופיעים יחד לכל פגישה בין-לאומית, כדי להבטיח ששום זר לא יטעה להניח שמישהו מהם מדבר בשם צרפת. אבל האם הימין ינסה תרופות רדיקליות, כמו רפורמות בשוק-העבודה הנוקשה (מה שיצריך החלשה ניכרת של האיגודים המקצועיים)? או הפחתה של עול המסים?

אם כן, האיש שיוציא את הניסיון הזה אל הפועל הוא אנטי-תזה מעניינת להפליא למרגרט תאצ'ר, או לחברי האליטה הצרפתית המסורתית. תכונותיו של האיש הזה הן המביאות אותי גם אל כמה הרהורים טנטאטיביים על אודות הקשר המאוד לא-ישיר בין השינויים באירופה ובין הפוליטיקה הישראלית.

תאצ'ר, כפי שנרמז למעלה, היתה אינטלקטואלית יהירה, או לפחות פוליטיקאית יהירה שאהבה להשתמש בתבניות-לשון של אינטלקטואלים. מעולם לא היה לה ספק בצדקת דרכה. הרגע האופייני ביותר של מנהיגותה בא בעיצומו של משבר, כאשר היה נראה שתרופותיה אינן עולות יפה. העיתונות ניחשה שהיא תעשה "פניית פרסה". היא הופיעה אפוא בוועידת מפלגתה, בסתיו 1980, והכריזה, "לאלה המחכים בקוצר-רוח לביטוי החביב כל-כך על המדיה, -U turn, יש לי רק דבר אחד לומר: פנו-נא אתם, אם אתם רוצים, האשה הזו אינה פונה לשום מקום" (The lady s not for turning).

והאשה אומנם לא פנתה. והיא ריסקה את האיגודים המקצועיים, והיא הפריטה את התעשייה שהלאימו קודמיה, והיא התקוטטה עם אירופה, והיא ניצחה בבחירות שלוש פעמים רצופות - והיא נמאסה לחלוטין על עמיתיה, עד שהם קשרו נגדה, וסילקו אותה מן השלטון ב-1990, בהפיכת חצר.

הם הזכירו לצרפת עד כמה היא לא חשובה

כאשר ז'אק שיראק נבחר לנשיא בפעם הראשונה, ב-1995, הוא מינה אינטלקטואל יהיר לראש הממשלה, אלאן ז'ופה. ז'ופה, כמו הנשיא, וכמו רוב הפוליטיקאים הבכירים, היה חניך ה"אקול נאסיונל ד'אדמיניסטרסיון", בית-האולפנה המפורסם של האליטה הצרפתית.

זה לא היה רק מקום שבו מקבלים תואר אקדמי. זו היתה חממה תרבותית וטמפרמנטלית. היא הניבה את הטון של אני-ואפסי-עוד, אשר אפיין את המעמד הפוליטי הצרפתי במשך שנים. בוגרי ה"אקול" נראו אחרת, נשמעו אחרת, התלבשו אחרת, התנהגו אחרת, והזכירו לשאר צרפת עד כמה היא בעצם לא חשובה.

ייתכן מאוד שלז'ופה היו הרעיונות הנכונים, אבל כמו תאצ'ר הוא חשב שרעיונות נכונים מספיקים; ובניגוד לתאצ'ר, לא היו לו הכלים הפוליטיים והכריזמה האישית (וכמובן גם לא היתה לו המסורת הבריטית של רפורמות דמוקרטיות נועזות), והוא נחל כישלון חרוץ, וסלל את דרכו של השמאל אל השלטון.

ז'ופה נכשל, בין השאר מפני שעל הצרפתים נמאסה התנשאותם של הפוליטיקאים הפריסאיים (טוב, הוא היה מבורדו, אבל תרבותית הוא היה חלק מפריס). ביטוי אחר לתחושת המאיסה ניתן חמש שנים אחר-כך, כאשר 17% מן הצרפתים הצביעו בשביל דמגוג ארסי לכהונת הנשיא.

שיראק למד את לקח ז'ופה. אף כי מועט הספק שהוא היה מעדיף את ז'ופה לצדו, הוא הבין כי כדי לחזור ולזכות ברוב פרלמנטרי יהיה עליו להעמיד בראש ממשלת המעבר (בין הבחירות לנשיאות, בתחילת מאי, ובין הסיבוב השני של הבחירות לפרלמנט, באמצע יוני) את ההיפך מז'ופה.

ועוד איזה היפך. ז'אן-פייר רפאראן הוא כנראה האדם הראשון, שבהתייצבו בראש ממשלת צרפת הודיע בפשטות: "אני פרובינציאלי, ואני גאה בזה". לפני שהוזמן להנהיג את תומכי הנשיא בפרלמנט, הוא עמד בראש מועצה אזורית נידחת למדי, שחשיבותה הלאומית היחידה (הלא-מבוטלת כשלעצמה) היא שבתחומי שלטונה מיוצר הקוניאק המשובח ביותר בצרפת.

רפאראן לא רק היה פרובינציאלי, אלא גם נראה פרובינציאלי: שמנמן, מרופד בכל המקומות הלא-נכונים, מבוגר מ-53 שנותיו, מדבר ללא חגיגיות, באופן ענייני, בענווה.

בענווה. כן, כן, בענווה. לא בדיוק מטבע עובר לסוחר בתרבות פוליטית, שבה משרת הנשיא, או כהונת ראש הממשלה, היתה הופכת בן-לילה את הרפובליקנים המושבעים ביותר למלוכנים להפליא, אפילו אימפריאליים.

בארץ, שבה פוליטיקאים מדברים בדרך-כלל עם הנצח ועם ההיסטוריה, פתאום צמח ונהיה ראש ממשלה צנוע, המדבר עם שאר הצרפתים כמו היו אזרחי הרפובליקה, לא נתיני הקיסרות ("צרפת צריכה להישלט מלמטה", הוא אמר, לא מלמעלה כפי שהניחו כמעט כל קודמיו); ראש ממשלה, המדבר בגילוי-לב ובהמעטת-ערך על עצמו ועל כישוריו, ואינו בטוח שהוא האיש הנכון במקום הנכון. "כעסם של הצרפתים עמוק", הוא אומר, "והוא מצריך מעשה וצניעות". או, "לאיש מאיתנו אין כל התשובות לכל השאלות".

"תסמונת השינויים החפוזים"

כמובן, ייתכן בהחלט שרפאראן הוא פשוט פוליטיקאי ממולח, המבין את מגבלות התרבות הפוליטית הצרפתית, ויודע שהיא לא תסבול בן-דמות של מרגרט תאצ'ר. מוטב גם לזכור כי כאשר הנשיא וראש הממשלה בצרפת באים מאותה מפלגה, ראש הממשלה הוא עושה רצונו של הנשיא. רפאראן לא יהיה אפוא מנהיג, אלא מוציא אל הפועל. אף-על-פי-כן, עלייתו מייצגת שינוי כל-כך בולט בטמפרמנט של הפוליטיקה הצרפתית, עד שמוטב גם לתרבויות פוליטיות אחרות להקשיב.

שורה של תרבויות פוליטיות לקו בעשרים השנה האחרונות בתסמונת של שינויים חפוזים. השינויים באו בהשראת אינטלקטואלים, בדרך-כלל צעירים, או צעירים למדי, אשר שירתו פוליטיקאים, בדרך-כלל מבוגרים, או מבוגרים למדי.

הפוליטיקאים לא כל-כך הבינו מה קורה סביבם. הואיל והיתה להם הכרה כללית ומעורפלת בצורך לשנות, והואיל ולא היה להם מושג איך לשנות, הם נטו לסמוך על עצתם של אנשים משכילים ודינמיים מהם. האינטלקטואלים נועדו להביא את הרעיונות, הפוליטיקאים נועדו לספק את התמיכה הציבורית. פעם אחר פעם הם התקדמו הרבה יותר מהר מדעת-הקהל שלהם, ובמידה שדעת-הקהל לא היתה מסוגלת לעכל. היא לא יכלה לעכל, בין השאר, מפני שהפוליטיקאים עשו כך פתאום, ללא שום הכנה, את ההיפך הגמור ממה שהבטיחו.

אני מודה שאני מנסח את "תסמונת השינויים החפוזים" במידה גדולה של פישוט ושל חספוס, אבל נדמה לי שאפשר להוכיח את קיומה בשורה של ארצות, מהודו ועד צרפת, מרוסיה ועד ישראל. אגב, הבעתי לראשונה את הדעה הזו עוד במאי 1996, מיד לאחר ניצחון הבחירות של בנימין נתניהו. קראתי לרשימתי "אתה ואני לא נשנה את העולם", וטענתי שהמסר "מירושלים ועד דלהי, ממוסקבה ועד פראג" הוא "אינטלקטואלים יהירים, לכו הביתה".

אני חושב שעצתם של קומץ אינטלקטואלים, מופרשים מן הציבור ורחוקים מחיי היום-יום, היא שהכשילה בסופו של דבר את ממשלת רבין-פרס, והורידה את מפלגתם מן השלטון. לרוע המזל, במקום ללמוד את הלקח הזה, מפלגת העבודה מיהרה להעמיד בראשה אינטלקטואל יהיר אחר, אהוד ברק. כשהוא הגיע לשלטון, הוא חזר על טעויות קודמיו, והוסיף עליהן. בניגוד לקודמיו, הוא היה נטול הבנה פוליטית והערכה פסיכולוגית של השפעת שינויים מהירים על דעת-הקהל. הואיל ולא נטה להתייעץ עם איש, היועץ היחידי שלו היה האינטלקטואל היהיר אהוד ברק.

"האצבע הגדולה"

מה מעניין להתבונן עכשיו, אם גם ממרחק ניכר, בהתארגנות השמאל סביב מועמדותו של יוסי ביילין. תחילה הופיעו המודעות המסתוריות, "רוץ, ביילין", כמו היו הדברים אמורים בהתארגנות ספונטנית "מלמטה".

פעלול יחסי-הציבור הזה הזכיר לי את שיטות המינוי של נשיא חדש במקסיקו, במשך רוב המאה ה-20, כאשר למפלגה אחת היה מונופול רב-שנים על השלטון. בערך שנה אחת לפני סיום תקופת כהונתו של נשיא, היה מופיע שמו של היורש המיועד כך פתאום, כביכול באופן ספונטני. המקסיקנים קראו לשיטה הזו dedazo, או "האצבע הגדולה". איש לא ראה את האצבע, אבל הכול ידעו שהיא יוצאת מארמון הנשיא.

ראינו אפוא מהדורה זוטא ישראלית של "האצבע הגדולה". רוץ, ביילין, רוץ, קראה האצבע, עוד לפני שהואילה לזהות את עצמה. ואו-אז, מתוך הערפל המסתורי היאה לענקי המדינה ולגואליה, הגיחה דמותו של דוקטור ביילין.

זאת-אומרת, אם השמאל עדיין לא נכווה מעצות הסתרים של אינטלקטואלים סמויים בין 1993 ל-1996; אם הוא לא נכווה מן היוהרה האינטלקטואלית של שנת 2000, שהיה כרוך בה הניסיון הראשון בתולדות ישראל לכונן ממשלה לא-פרלמנטרית (בלעז קוראים לזה "פוטש") - הנה הוא מעניק לעצמו עכשיו את ההזדמנות לחזור על כל הטעויות. ניסיון נעשה עכשיו לגבש את השמאל תחת מנהיגותו של פוליטיקאי, אשר הביע בוז גלוי לדעת-קהל ולרצון הרוב (אפשר למצוא את זה בספרו "יונה פצועה", כבר ציטטתי מן הספר הזה לפני כמה חודשים).

ביקורת על תהליך אוסלו אינה ביקורת על הניסיון להגיע לפשרה היסטורית עם הפלסטינים. הביקורת על אוסלו היא כמובן ביקורת בחוכמה שלאחר מעשה. אינני מעמיד פנים שהיתה לי, אישית, חוכמה לפני מעשה. כשלעצמי תמכתי באוסלו. הביקורת על אוסלו אינה מעמידה אותי לצד הדמגוגים של הימין הקיצוני, הקוראים לחקור את "פשעי אוסלו", באותו אופן שהימין הלאומני בגרמניה קרא לחקור את "פשעי ורסאי", וסלל את הדרך לאתם-יודעים-מי.

הביקורת על אוסלו הכרחית, מפני שכל כישלון מחייב ביקורת. ואין לך ביקורת מועילה יותר לתנועות פוליטיות מן הביקורת העצמית. ביקורת כזאת אינה רק עניין תקין, אלא היא גם עניין מוסרי. פוליטיקאים, המבקרים את עצמם בפומבי על שגיאותיהם, משגרים לדעת-הקהל מסר של תיקון עצמי - ושל ענווה.

הדגדוג הקל

שינויים פוליטיים באירופה בדרך-כלל אינם מעוררים עודף מחשבות בין פוליטיקאים ישראלים. הם נוטים להתבונן באמריקה, לשכור יועצים וסוקרי דעת-קהל אמריקנים, להתבשם בתרבות "פעימות-הקול" של הפוליטיקה הטלוויזיונית האמריקנית, ולשזור את העברית המודרנית שלהם באמריקניזמים. לאירופה יש לכל-היותר אפקט של דגדוג קל.

דגדוג קל אשר כזה פקד את יוסי ביילין בתחילת שנות ה-90, אם אינני טועה, כאשר הודיע שהוא אינו חושב את עצמו עוד לסוציאל-דמוקרט, אלא לסוציאל-ליברל. לשון אחר, השמאל ההיסטורי, ה"אטאטיסטי", מת, ואת מקום השאיפה לחברה שוויונית צריכה לתפוס השאיפה לחברה סובלנית ורב-גונית.

המופת של ביילין היה אל-נכון השינוי שהתחיל לקרום אז עור וגידים במפלגת העבודה הבריטית. טוני בלייר הצעיר הגיח מאחור, חטף את שרביט המנהיגות, שינה את שם המפלגה ל-New Labour, התחיל לקעקע את כוחו של השמאל ההיסטורי בתוך המפלגה, טיהר אותה מן החשדות של סוציאליזם, ונעשה בעצם ניאו-תאצ'ריסט. ב-1997 הוא הוביל את המפלגה לניצחון הבחירות הגדול ביותר שלה זה 52 שנה, וחזר והוביל אותה לניצחון גדול ארבע שנים אחר-כך.

מפלגת העבודה הבריטית נדדה באופוזיציה 18 שנה, והובסה ארבע פעמים רצופות. היא החליפה בתקופה הזו חמישה מנהיגים. זה עניין לא-רגיל בפוליטיקה הבריטית, ובמרוצת הנדודים נשמעו פעם אחר פעם תחזיות על מותה הממשמש ובא של המפלגה. נס תחייתה העניק לבלייר תיכף ומיד את ההילה של בעל "הדרך השלישית", יחד עם ביל קלינטון, ואחר-כך (ב-1999) הצטרף גם גרהרד שרדר הגרמני.

הם נועדו להראות לשמאל באשר הוא איך להיחלץ מן המלכודות האידיאולוגיות הישנות, ולהרחיב את בסיס התמיכה באמצעות אימוץ של חלק מעמדות הימין (בענייני כלכלה וחברה, לא במדיניות חוץ). קלינטון נעשה נשיא אחרי שהדמוקרטים היו באופוזיציה 12 שנה. שרדר נעשה קנצלר אחרי שהסוציאל-דמוקרטים היו באופוזיציה 17 שנה.

איך הצליח בלייר להחזיר את מפלגתו מן הכפור? השבועון "אקונומיסט" הציע לפני כמה חודשים הסבר גנרי להצלחות של פוליטיקאים, או לכישלונותיהם:

"פוליטיקאים ופרשנים נוטים לעתים קרובות להאמין, שניצחונות בבחירות מושגים באמצעות תמהיל של מצעי-מדיניות, רעיונות גדולים ודימוי כובש-לב. האמת פשוטה יותר: כל אלה הם מרכיבים בעניין אחד ששמו אמון. רוב האנשים אינם מתעניינים במיוחד בפוליטיקה. אחת להם, או שהם נותנים אמון כה קטן בממשלה הנוכחית, עד שהם מעיפים אותה; או שהם נותנים אמון במפלגה במידה המספיקה להשאיר אותה בשלטון, או להעלות אותה לשלטון" ("אקונומיסט", 21 בפברואר 2002).

שלושים השנה האחרונות היו זמן של משבר אמון בלתי פוסק במערכת הפוליטית הישראלית. אולי הגיע הזמן לנוסחת שלטון חדשה: בלייר פלוס רפאראן שווה אמון פלוס ענווה. אני מבקש את אמונכם, יגיד הפוליטיקאי לבוחריו, לא מפני שאני תמיד צודק, אלא מפני שאינני חושש להודות בטעויותיי, ולתקן אותן. הצביעו בשבילי, מפני שאין לנו זמן לא לתקן טעויות; מפני שאין לנו זמן להאמין שמגיעה למישהו הזדמנות שנייה, רק כדי לחזור על כל הטעויות שעשה בהזדמנות הראשונה; מפני שאין לנו זמן בשביל הפוליטיקאים הכושלים של שנות ה-90, משמאל ומימין, המספרים לנו כמה טוב היה כשהם היו בשלטון.

כמובן, ייתכן מאוד שאני טועה לחלוטין, ואם כך אני מודה ועוזב וארוחם, ושוב לא אטעה טעויות כאלה, או לפחות אשתדל לא לטעות, כי בסך-הכול כולנו טועים, וזה לא נורא, כי אנחנו רק בני-אדם. ֲ