היפיוף הציע פלסטר

"בוגדת" עוסק בנושא הכמעט-קבוע של הבמאי אדריאן ליין - בגידה. בגידה שמחייבת הגדרה מחודשת של המושג משפחה, ומחייבת התמודדות נפשית של כל בניה. כך היה ב"חיזור גורלי", כאשר מייקל דגלאס שב הביתה אחרי רומן לוהט עם גלן קלוז, שבאה אחריו לקודש-הקודשים של החברה האמריקנית, הבית שבפרברים, ושם היא גם מוצאת את מותה. סרטים אחרים שלו, כמו "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים" או "לוליטה" הם וריאציות על מין. ליין הוא במאי של מחזות-מוסר ויקטוריניים. הוא פחות חתרני מעמיתיו ומבני-דורו האנגלים, שפלשו להוליווד בראשית שנות ה-80 כמו סוס טרויאני. עם ה"פולשים" ניתן למנות את רידלי וטוני סקוט, או אלאן פארקר, שהשתחררו מהעקבות הוויקטוריאניות ופנו לז'אנרים שונים. אבל ליין, במאי של סרטי פרסומת בעברו הרחוק, נשאר נאמן למוסרנות ולצדקנות, בבת-עינה של החברה האנגלית מן המאה ה-19.

סקס הוא הנושא ולא קדושת המשפחה. ליין, פשטני בדרך-כלל, מגזים בנפח שהוא מעניק לסקס, ומטעה בכך את הצופים, שנתפסים לשעשועי המיטה ולא שמים לב לכך שליין הכניס לכיסם, בעודם משתאים מן המראות, כמה קמעות כנגד חילול קדושת המשפחה באשר היא.

כך בדיוק פועל הסרט "בוגדת". הוא מעמיד פנים של סרט חתרני, סקסי, חושני ושנון. ריצ'רד גיר, איש עסקים טרוד כקלישאה חבוטה בסרטי המעמד הבינוני, עושה לילות כימים כדי לממש את החלום האמריקני, המתקיים מאז שנות ה-50 של אייזנהאור - בית מגודר בפרברים, עם משרתת שחורה או היספנית, בריכה, עצי נוי, וילד או ילדה כקישוט. הוא נשוי לדיאן ליין, אשה יפה ומשועממת. גם אם היה זה מייקל דגלאס, גם אז אפשר לתהות, איך אשה כמוה מוכנה לוותר על הגבר שבגברים שיש לה בבית.

אבל זה קורה לה, ואפילו קצת בזחיתות-דעת, בסצנת סופה בניו-יורק. היא פוצעת את ברכה היפה, ויפיוף במבטא צרפתי בולט (אוליביה מרטינז) מציע לה פלסטר, ואחר-כך קפה, ואחר-כך גם ספר (הוא סוחר ומוכר ספרים ועיתונים), ולבסוף סקס נועז במיטתו.

מכאן ואילך נפרסת בפנינו סדרה של קלישאות. אפשר בלעדיהן, ובכל מקרה נמאס איתן. הבעל מתחיל לחשוד, האשה קצת עצבנית, המאהב מתגלה כנוכל קטן, שכל ישבן נשי מעניין אותו באותה מידה, וכך הלאה, עד שהאפילה משתלטת על הרומנטיקה, המוות על ארוס וסכנה של ממש מרחפת על-פני החלום האמריקני כולו.

"בוגדת" מבוסס על סרט קלאסי משובח של קלוד שאברול הצרפתי, "אשה בוגדנית" (1964), שהזמן רק משביח אותו עוד ועוד. העובדה שליין מעבד סרט כזה היא לזכותו. הוא גם הבין אותו לא רע. ליין, אחרי הכול, איננו חסר ידע קולנועי, ועבודתו המקצועית כבמאי מעידה על יכולת לא מבוטלת.

אלא שהמעבר שליין מבצע מהתרבות הצרפתית לתרבות האמריקנית נעשה על אותו מסלול מיוסר, שעליו נעו יצירות קולנוע צרפתיות מצוינות. מסלול שסופו הוא בית-מטבחיים הוליוודי חסר אבחנות.

אין טעם למנות את השמות, אבל שאברול איננו יחיד (גם רנואר, למשל, נמצא שם עם "בודו ניצל ממוות", שהפך לקומדיה סתמית בשם "היחפן מבוורלי הילס"). האמריקנים מייצאים לצרפתים מקדונלד ולוקחים מהם סרטים. הפעולה, בכל מקרה היא סוג של ג'אנק פוד.

גיר הוא שחקן בעייתי. הופעתו המשכנעת והמבטיחה מביסה אותו כבר בסצנה הדרמטית השנייה. הוא מתייסר וזה לא משכנע. הוא אוהב וזה לא אומר דבר. הוא עוצם את עיניו ופוקח אותן, וכאילו לא ראה דבר חדש. זהו אותו גיר מאז ומעולם. סמל מין עם יכולת דרמטית דלה ביותר.

דיאן ליין, לעומתו, טובה. היא יפה, היא אירוטית, היא משחקת היטב, ממעטת בג'סטות ובמניירות, ומשרטטת דמות אמינה, של אשה שתשוקה מינית זמנית מסיטה אותה ממסלול ידוע מראש של רעיה ואם בורגנית.

ליין אם כן מנווט כהלכה, אבל לא מוליך אותנו לשום מקום. הסרט לא מספיק נועז, סצנות הסקס דלות ואפילו לא משכנעות (ליין היה נועז יותר ב"חיזור גורלי", למשל).

הסיום הפתוח, שגיר חלק עליו במהלך ההפקה, מותיר את הצופים כשחצי תאוותם בידם. מאחר שזהו גם סרט מתח, אין כאן מקום לפרט, אבל די ברור שלפנינו עדיין אותה דרשה דתית מיושנת, שאומרת חזור ואמור כמה חשוב לשמור על ההיגיינה המינית במשפחה, וכמה נורא לממש תשוקות מחוצה לה. גם "מאדאם בובארי" ו"אנה קרנינה" הן כאלה, כשההבדל הוא בפייטן. לליין יש פואטיקה של סרטי פרסומת, וכך נראה גם הסרט.

"בוגדת". במאי: אדריאן ליין. עם: ריצ'רד גיר, דיאן ליין, אוליביה מרטינז