"גברתי הנאווה", מאת אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו, באופרה הישראלית החדשה. נוסח עברי: שרגא פרידמן ודן אלמגור; בימוי: מיכה לבינסון; תפאורה: אדריאן ווקס; תלבושות: טים גוטדצ'יילד; כוריאוגרפיה: קן אולדפילד; תאורה: אבי יונה בואנו; ניהול מוסיקלי: רוני וייס. משתתפים: עודד קוטלר, מירה עווד, אלכס אנסקי, שייקה לוי.
המחזמר, המבוסס על "פיגמליון" של ברנארד שאו, זוכה להפקה שלישית בארץ.
מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור, שזו "הצלחה" בסך הכל. ההפקה "עובדת" גם הפעם. אבל על-אף שזה "כל-כך קלאסי וטוב, ואולי בגלל זה, זה בכלל לא קל. כי 'גברתי הנאווה' הוא גם חומר תקופתי ומקומי. והישראלים, מה לעשות, לא נראים כמו אנגלים ולא יודעים לנוע כמוהם. ולפעמים זה מפריע".
ובכל זאת, הבימוי של מיכה לבינסון "עובד", שייקה לוי בתפקיד דוליטל "מלא חן וקול, ונשאר תמיד הוא, וזה משעשע ביותר". עודד קוטלר כפרופסור היגינס "שר יפה, מדגיש את הילדותיות של הדמות", אלכס אנסקי "משעשע" ומירה עווד בתפקיד לייזה "מקסימה, בעיקר כליידי, ובעיקר - וזו הפתעה, כי לנוע ולשיר היא יודעת - בקטעי המשחק במערכה השנייה". שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") כותב, שההפקה ה"מושקעת ורבת המשתתפים מדגישה את הפן הדרמטי של הסיפור. רוב המבצעים כאן הם שחקנים, וזה ניכר באיכות הביצוע, שבו השירים מוגשים בצורה יותר משחקית". רק לישראל ארנסט (בתפקיד פרדי) יש קול גדול, "טנור יפהפה ומרגש", אך גם הביצועים האחרים בהחלט "נאים". קוטלר "מתגלה כזמר משכנע עם קול חם, ומשחקו הרגיש משלב היטב בין הנפיחות וחוסר הסבלנות לקסם הקצת ילדותי של הדמות". אנסקי "מתחבר היטב לאווירה האנגלית", שייקה לוי "מביא את מלוא כשרונו הקומי" והתמונות בהשתתפותו, הכוללות ריקודי רחוב "הם מרגעי השיא של ההפקה".
מירה עווד "מתחילה בחספוס" מה, אך בהמשך "היא נפתחת ונוכחותה כובשת. יש לה קול יפה וצלול, אם כי לא תמיד מספיק סוחף, אך בסך הכל, מיכה לבינסון "הצליח להעמיד הצגה מרשימה, שמעבירה חוויה קלאסית של מחזמר אמיתי, ומחברת אותנו מחדש למחזה החכם של שאו ולמוסיקה הנפלאה של לאו - שילוב מנצח, שיצור גם הפעם תיאטרון מוסיקלי איכותי". אליקים ירון ("מעריב") מציין, שהסיבות לפופולריות הרבה של המחזמר, לצד "המנגינות החביבות" ו"הסיפור הידוע" הם השמירה על "מינון נכון של רגש" ו"החוכמה של שאו שמצליחה לחלחל מבעד לפזמונים ולריקודים". הדבר נכון גם לגבי ההפקה הנוכחית. "האיזון בין תיאטרון ובידור", עליו הצליח לבינסון לשמור, הוא "סוד ההצלחה הפעם".
ההפקה "מקצועית" וזה בא לידי ביטוי בתפאורה "המצוינת", בתלבושות "המוקפדות", ב"ריקודים הסוחפים" ו"בתאורה המשובחת". אך בעיקר היא מתבטאת בליהוק. הבחירה בקוטלר היא "הברקה, ותענוג לראות אותו שר ומשחק". אנסקי הוא קולונל פיקרינג "כמו שצריך" ושייקה לוי "פשוט מקסים. אך ההפתעה העיקרית היא מירה עווד. היא לא רק נראית נהדר, היא נשמעת כמי שנולדה לתפקיד של לייזה דוליטל. היא מיטבה לשיר וגם מצליחה לרגש". בקיצור: המחזה החכם של שאו והמוסיקה הנפלאה של לאו יוצרים גם הפעם תיאטרון מוסיקלי איכותי, מרגש ומהנה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
