פדופיליה במשפט הישראלי?

בבית המשפט העליון עומדת לדיון שאלה האם להוציא שני ילדים מבית אמם בעקבות חוות דעת שטענה שהילדים סובלים מ"תסמונת ניכור הורי" (Parental Alienation Syndrome ). תסמונת פיקטיבית זו אומרת שכאשר הילדים אינם רוצים לראות את אביהם ומתלוננים על כך שהוא התעלל בהם, האשם אינו באב אלא באם שמסיתה אותם נגד האב.

גישת "הניכור ההורי" שהוצעה בשנת 1985 על ידי ריצ'רד גרדנר, פסיכיאטר אמריקני, לא התקבלה על ידי שום גוף פרופסיונלי מוסמך. בבסיס התיאוריה מניח גרדנר שפדופיליה היא שלב חיוני להתפתחות הילד, והיא מעודדת את ההתפתחות המינית שלו. בניגוד למחקרים רבים בנושא, גרדנר טוען, ללא כל מחקר משלו, שיחסי מין בין הורה לילד אינם גורמים לטראומה. לדעתו, הטראומה נגרמת מן התגובה החברתית, ולא מעצם יחסי המין שבין ההורה לילד.

לפי גרדנר, במשפט העומד לדיון בבית המשפט העליון, הטראומה לילדים לא נגרמה מתלונת הילדים על ההתעללות, אלא מתגובתה של האם המושפעת מן האתיקה היהודית השוללת פדופיליה. כאשר גרדנר, או תומכיו, מעידים בבית המשפט, הם הופכים לנאשמת את האם, המגינה על ילדיה בפני האב האלים. גרדנר שולל כלאחר יד את המחקרים הרבים שנעשו שמצביעים על נזק שנגרם לילדים מפדופיליה, במשפחה ומחוצה לה, כשהוא אינו מציג ולו גם מחקר אחד המחזק את דעתו.

הטיפול שמציע גרדנר הוא הפרדה בין הילד לאמו, בתחילה לפנימיה, כדי שהילד יוכל ב"אופן חופשי" לשנות את דעתו שהיתה נגד האב המתעלל, ואחר כך מועברת המשמורת לאב המתעלל, אפילו כאשר יש ראיות להתעללות. למעשה "טיפול" זה אינו אלא שטיפת מוח בתנאי הפחדה וחוסר תמיכה שבהם ברור שהילד לא יעמוד בלחץ ויחזור בו מן ההאשמות. אין היא מיועדת לטובת הילד אלא כדי לזכות את האב מן האשם.

הפתרונות שמציעה גישת "הניכור ההורי", הם פשטניים וקלים להבנה, ואינם מצריכים תחכום רב מצד המחליט. חסרונה הוא בכך שגישה זו אינה עומדת בקריטריונים פרופסיונליים מינימליים, והיא בנויה על בסיס אתי לקוי הרואה בפדופיליה פעולה חיובית.

גרדנר איננו מקובל על רוב המומחים בתחום המשפט והפסיכולוגיה, ובעיקר בתחום הטראומה של ילדים. הוא לא הצליח לפרסם בכתבי עת פסיכולוגיים בעלי ביקורת מקצועית (peer review). ספריו הרבים כולם יצאו בהוצאה עצמית, ללא חוות דעת של עמיתים. ההסתדרות הרפואית האמריקנית וכן הסתדרות הפסיכולוגים האמריקנית אינן מכירות ב"ניכור ההורי" כתסמונת, ולכן, הגדרתו של גרדנר איננה כלולה במדריך האבחוני של ארהפב, -DSM IV.

תיאוריית :הניכור ההורי" אינה עומדת בסטנדרטים של פריי או של דאוברט לגבי הצגת תסמונת חדשה בבתי המשפט בארה"ב ובקנדה. עקרונות אלה דורשים שהתיאוריה תהיה מבוססת על מחקר מדעי ותהיה מקובלת על הגוף המקצועי. לכן במדינות רבות בארה"ב שוב אין מתירים להשמיע את התיאוריה של "הניכור ההורי" בעדות מומחה. מומחים בתחום בריאות הנפש, בתחום הטראומה של ילדים ובתחום הגנת הילד (child advocacy) טוענים שהגישה גרמה נזקים רבים לילדים ולהוריהם.

ד"ר פאול פינק, הנשיא היוצא של ההסתדרות הפסיכיאטרית בארה"ב הגדיר את תיאוריית ה"ניכור ההורי" במלים הבאות:

Judged solely on his merits, Dr. Gardner should be a rather pathetic footnote or an example of poor scientific standards.

גרדנר מעולם לא העמיד את התיאוריה שלו למבחן מחקרי. אולם ההנחות שבבסיס התיאוריה הופרכו אחת אחת. שגיאה בסיסית בחשיבה של גרדנר היא היעדר תשומת הלב לאלטרנטיבות לחוסר הרצון של הילד לראות את ההורה. סיבות אלה יכולות להיות קשורות לילד בלבד, להתנהגות האב, לחוסר מסוגלות הורית מצדו, להתעללות בילד בעבר, ועוד. טענתו של גרדנר שיחסי מין בגיל צעיר עם הורה תומכים בהתפתחות תקינה של הילד, מנוגדת לחוק, לאתיקה ולמחקרים רבים בנושא.

סיגל ולנגפורד פסיכולוגים מומחים בתחום של פסיכולוגיה ומשפט, קובלים על כך שלעתים קרובות מאוד, המומחים המעידים בבית המשפט בתחום "הניכור ההורי", אינם בעלי מומחיות מספקת בתחום העומד לדיון, ושלא פעם אינם מפעילים אפילו את הכלים הפסיכולוגיים שברשותם כדי להגיע למסקנת ההחזקה או "הניכור ההורי".

גם בדוגמא הישראלית, העומדת לפני בית המשפט העליון, העדים המומחים, שהעידו בבתי המשפט השונים בנושא הניכור ההורי, לא היו מומחים בתחום הטראומה, ולא היו מוסמכים לקבוע אם היתה התעללות בילדים. יתרעל-כן, אחד מהם ננזף על ידי ועדת התלונות לפי חוק הפסיכולוגים על כך שאין לו כלים פסיכולוגיים שיאפשרו לו להגיד שהאם משקרת, ועל כך שהוא אינו יכול להגיד שלא היתה התעללות; לכל היותר הוא רשאי להגיד שהוא לא מצא כל ממצא. גם לאחר הנזיפה העיד הפסיכולוג בבית המשפט ולא חזר בו. עדות זו היא הבסיס להחלטה להוציא את הילדים ממשמורת אמם לפנימייה.

ברוך, פרופסורית למשפטים, טוענת לגבי שני סוגי נזק שנגרמים לילדים: א. ילד שאביו התעלל בו מנותק מאמו שהיא מקור התמיכה היחיד בילד, ואז הילד מועבר להחזקת האב המתעלל. כך חשוף הילד להתעללות נוספת, בעוד שאפילו מקור התמיכה שהיה לו קודם נלקח ממנו. ברוך מסכמת שהמומחים מסכימים שהצעותיו הקיצוניות של גרדנר, לא רק שאינן משפרות את מצב הילד, אלא הן לרוב מחריפות את מצוקתו.

מאיירס, פרופסור למשפטים ואחרים יוצאים כנגד אפליית הנשים בתיאוריה של גרדנר. האישה, המגוננת על הילדים ונמצאת בחרדה עקב אלימות של האב, מוצגת כבעלת הפרעה נפשית. תגובותיה, שהן נורמליות למצב שבו היא וילדיה נמצאים, מוגדרים על ידי גרדנר כסימן להפרעה נפשית. כך הוא גורם לפחיתות ערך האישה, והצגתה כבלתי אמינה.

הביקורת איננה פוסחת גם על הטיפול של גרדנר. הפרדת הילד מאמו והשמתו בפנימייה מערערת את בטחונו של הילד ושוללת ממנו את התמיכה שלה זקוק ילד נורמלי. היא חושפת אותו ליחסי אנוש זמניים ללא עומק. דבר ידוע הוא שהשמה בפנימיות חושפת את הילד לניצול מיני ואלימות בידי חוסים אחרים וכן אנשי צוות פדופילים שמנצלים את היעדר השמירה ההורית.

כך יוצא שבית המשפט שלנו מקבל תיאוריה שאין לה כל בסיס מדעי; אינה מתקבלת על ידי הממסד הפרופסיונלי ועל ידי בתי המשפט ברוב מדינות ארה"ב וקנדה; שוללת את המוסר היהודי; מפלה נגד נשים; מסכנת ילדים ופוגעת בזכויותיהם, ובעיקר בנויה על תמיכה בפדופיליה המוגדרת כאן כעבירה פלילית.

המלצות יש להפסיק את השימוש בתיאוריית "הניכור ההורי", בעיקר בגלל חוסר המדעיות והמקובלות שלה, ובגלל שהיא מזיקה לילד. אסור שבתי משפט יקבלו עדויות ברוח זו, משום שהתיאוריה איננה עומדת בקריטריונים של הגשה לבית המשפט, ואיננה עונה על סטנדרטים פרופסיונליים, ומזיקה לילד ולהוריו.

כאשר קיימות האשמות בהתעללות או לחילופין, בהסתה, יש לבדוק את ההקשר הכללי, מצב הילד, ואת המסוגלות ההורית של כל אחד מן ההורים. חיוני לבדוק אם אכן היתה התעללות בילד, בדיקה שתעשה על ידי מומחה לטראומה. חיוני שבית המשפט יבדוק בכל מקרה את מידת המומחיות של עדים הבאים לפניו בתחום העומד לבדיקה.

חיוני שבית המשפט ישקול קודם כל את טובת הילד, ושהיא תהיה העיקרון המוביל, בהתאם לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד שעליה חתומה מדינת ישראל.

הכותב, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית, ובמיוחד בתחום הטראומה, טיפל בילדים האמורים ובדק אותם, והגיש חוות דעת לבית המשפט